בשבע 522: שלה הוא - הרבנית רחל נריה ז"ל

אי אפשר להבין את מפעלו הגדול של הרב משה צבי נריה זצ"ל בלי להכיר את האישה שהיתה לצדו.

חגית רוזנבאום , י"ז בכסלו תשע"ג

בעיניה של הרבנית צילה בראלי, משולים הוריה לכרכים עבי כרס של אנציקלופדיה לענייני עשייה יהודית-תורנית ושליחות לשם שמיים. אבל בין אביה, הרב נריה זצ"ל, לאמה הרבנית שנפטרה בשבוע שעבר בגיל 92, יש הבדל משמעותי: "אמא שלי היתה גם היא אנציקלופדיה, שכללה לא מעט כרכים: כרך של גידול הילדים וניהול הבית, כרך של גידולו של אבא, כרך של צדקה וחסד, כרך של חינוך לטהרת המשפחה וכרך של ניהול המוסד החינוכי תו"מ (תורה ומקצוע). כל כרך הכיל עולם ומלואו, והכל בצניעות, בפשטות, במאור פנים, בלי צלצולים. כולל דאגה לכוס מיץ וגויאבה לכל מי שנכנס לבית, בהתייחסות בכבוד גדול ואמיתי לכל אחד. היא היתה אנציקלופדיה בפני עצמה, אבל התנהגה כאילו היא רק כרך המילואים באנציקלופדיה של אבא", ממשילה בראלי, ובקול נרעד מוסיפה: "ואבא ידע להוקיר את רעייתו, את הבלעבוסטע שלו, את רחל שלו". 

הבית הצנוע בכפר הרא"ה המה השבוע מבקרים שבאו לנחם את בניה ובנותיה האבלים של הרבנית רחל נריה ז"ל. המגוון העצום של קשת המנחמים שהגיעו להשתתף בצער, מספר אולי יותר מכל את סיפור חייה של הרבנית. לצד רבנים בכירים הופיעו כאן נשות המושבים מהסביבה וגם חניכי המוסד שניהלה הרבנית, דוגמת ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל, שסיפרו על "אמא שלי", הרבנית נריה, ששינתה את חייהם.


"ל"ג בעומר או שבת נחמו?"

הפשטות ניכרת מכל פינה בבית משפחת נריה. שמונת הילדים גדלו בחדר צדדי קטן, חדר אחר שימש כפינת אוכל, ובירכתי הבית - קודש הקודשים: חדר העבודה של הרב נריה זצ"ל. את כל החדרים ממלאים מדפים על גבי מדפים עמוסים ספרים, כתבים, תכתובות וקלסרים שבין דפיהם משתקפים מפעלות חייהם של הרב והרבנית, שהוקדשו נטו לכלל ישראל.

הרבנית נריה, או רחל כפי שהעדיפה להיקרא כל ימיה, גדלה בבית ליטאי הקשור בעומק ללימוד תורה. למרות שאביה, הרב חיים מאיר גיטלסון, היה מקושר לישיבות כמו חברון ומיר, היא מצאה את דרכה לגרעין בני עקיבא שהיה נתון להשפעתו הרוחנית של המדריך הנערץ עליה - פינחס קהתי, לימים מפרש המשנה הידוע. אולם פעיל מרכזי אחר בתנועה באותה תקופה חלק אידיאולוגית על הקמת הגרעין התורני של קהתי בתוך בני עקיבא. משה צבי מנקין (נריה) סבר דווקא שהתכנסות כזו עלולה להתפרש כאליטיזם, והתנגד עקרונית לתופעה של אגודות בתוך תנועת נוער. אבל כל זה לא הפריע לשניים למצוא את הדרך זה אל זו. לאחר בירורים מעמיקים משני הצדדים דרך המדריך קהתי, שנתן את אישורו ואת ברכת הדרך, השידוך החל לצאת לפועל. למעשה, משפחת מנקין הכירה את רחל גיטלסון כבר הרבה קודם לכן. הבת דבורה, אחותו של הרב נריה, היתה חברה קרובה של רחל, וזו היתה מגיעה לביקורים רבים בבית משפחת מנקין. "סבא פתחיה היה אדם חולה", מספר בנה של הרבנית, הרב נחום נריה, ראש ישיבת 'תורה בציון' בירושלים, "והוא מאוד התרשם מזה שכשאמא נכנסה אליהם, זה לא היה רק בשביל לבקר את החברה, דבורה. היא, למרות צניעותה ועדינותה, היתה מתעניינת קודם כל בשלומו של החולה". 

בוועידת בני עקיבא שהתקיימה בירושלים התיישב ליד רחל גיטלסון פעיל מרכזי בתנועה, בחור בן 28 שנחשב רווק מבוקש – משה צבי נריה. אחרי הוועידה צעדו כולם לכותל, ונריה הצעיר צועד לצדה של רחל. "אמא היתה מאוד צנועה, לא התעניינה בבחורים. כשראתה אותו הולך לידה, שאלה עניינית: 'מה יחסך אליי?'. אבא השיב: 'ל"ג בעומר או שבת נחמו?' וזהו, כך נסגר השידוך".

הנישואין הביאו אותה לסיום לימודיה האקדמיים, פרק חיים שנמשך שנה אחת בלבד. את לימודיה באוניברסיטה העברית החלה במדעי היהדות, פילוסופיה וקבלה. "היא הצליחה לקרוא, לתרגם ולפרש סמלים מספר הזוהר בשיעורים אצל פרופ' גרשום שלום", מספרת הבת, צילה בראלי, "היא היתה בת יחידה בקורס שהיתה סטודנטית שנה א', והצליחה לקרוא ולתפוש את הטקסטים להפתעת כולם", מדגישה הבת. "בכלל היא אהבה מאוד ללמוד, למדה הרבה וכל הזמן. גם בשנותיה האחרונות כשהיתה כבר יותר חלושה, כששמעה דבר תורה או דברים של טעם – מיד פקחה את עיניה והאזינה. אפילו כששמעה שירה של סעודה שלישית בבית או בישיבה, זה החיה אותה". 

עם נישואיה לרב נריה, התגייסה הרבנית במלוא הנכונות והמסירות למפעל חייו של בעלה. "סבא גיטלסון בא לכפר הרא"ה, נבהל מהכלום שהיה פה. הוא שאל אותה: את יודעת למה את הולכת לפה? והיא השיבה: כן. זה היה ממש לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". בעוד הרב נריה מוביל את הישיבה שהקים בכפר הרא"ה, החלה הרבנית לנהל את הבית תוך כדי היותה חלק בלתי נפרד מנוף הישיבה ומחיי התלמידים. בשנים הראשונות גרו התלמידים במבנה שאיכותו לא עלתה בהרבה על רפת, והאוכל בישיבה היה במשורה ובאיכות ירודה. "אמא ניגשה לבחור שלא אכל, ועודדה אותו: גם אם לא טעים, כדאי לך לאכול, אחרת לא תגדל". 

דאגתה התמידית הופנתה בראש ובראשונה לבעלה. "ביום השני של השבע ברכות", מספר הרב נחום נריה, "אבא החל למנות את הניסים שקרו בחייו, כמו היציאה מרוסיה ועוד. אחד הניסים שהזכיר היה הסכמתה של אמא להינשא לו. העמידה שלה לצידו באמת היתה נס". הרב נחום מספר על טיפולה המסור של האם בשנים הארוכות בהן סבל האב קשות ממחלת קיבה. "היו לו כאבים כל הזמן, לכן לדאוג לבריאותו היה פרויקט. אמא טרחה שנים על כל מיני דיאטות ומיצים, וסייעה לו מאוד". 

אימפריה של חסד

לא רק למשפחתה דאגה הרבנית באותה מסירות אלא גם לכל מי שבא בצל קורתה. הילדים, שגדלו כולם בחדר אחד, זוכרים את האורחים הרבים שמילאו כל העת את הבית: "ילדי טהרן, ילדים ניצולי שואה, נערים מאומצים. הסתובבו פה כל מיני נצרכים, ואמא דאגה לכולם כמו לילדיה". אורח שהגיע מהדרך הארוכה, התבקש קודם כל ליטול ידיו ולאכול לחם. "אני זוכרת את ה'משולחים' שהיו מגיעים פה להתרים, קודם כל באו אלינו", מספרת צילה, "הם ידעו שהם באים לפה ומקבלים ארוחת צהריים חמה. אני זוכרת את המרק המהביל והלחם לידו. הם היו רעבים מאוד, ישבו ואכלו את הלחם עם המרק". מוכר דברי סדקית שהיה מסתובב גם בין בתי כפר הרא"ה, סיפר פעם שהפסיק להגיע אליהם לאחר שהבין שהרבנית נריה קונה מצרכים שאין לה צורך בהם רק כדי לפרנס אותו. 

"נושא הצדקה והחסד היה בנפשה של אמא", ממשיכה צילה, "היא היתה אימפריה של חסד". קופת הצדקה שלה תמכה במשך עשרות שנים במאות משפחות ונזקקים. "עד לפני שלוש שנים עוד ישבה בערבים וכתבה צ'קים. היא לא היתה מוכנה לעזוב את זה אפילו שהכתיבה היתה לה קשה. רק כשמישהו הסכים לקחת על עצמו את הטיפול בכל מאות מכתבי הבקשה שקיבלה וגם לעזור בתרומות – היא ניאותה להפסיק". את הכסף גייסה גם דרך פנקסי התרמות, או פתקי התחייבות שהופצו בין בתי הכנסת באמירת 'יזכור'. 

אחד משיאי מפעל החסד של הרבנית היה קמחא דפסחא. הילדים מצביעים על מרפסת סגורה בבית ומספרים: "ערב פסח, כל בתי הכפר היו כבר מבהיקים מניקיון, ובאוויר היה ריח המאכלים שהתבשלו אצל משפחות השכנים. אבל פה במרפסת – ערימות של שמן, סוכר, מצות וביצים שיועדו לחלוקה. עשרות משפחות שאותרו על ידי אמא ומשרד הרווחה עמדו פה בתור, כולל כל הבלגן והשמן או הקמח שנשפכים ומלכלכים את הבית, וכך מדי ערב פסח במשך עשרות שנים". מעבר לכך היה בבית גם מחסן בגדים והיו משפחות שקיבלו תמיכה שבועית קבועה. "גם כשאמא היתה מבוגרת מאוד, לבד בבית, היא היתה קופצת עם כל דפיקה שנשמעה בדלת. אם הלכה לנוח, היתה קמה כי היא לא היתה מסוגלת לשמוע דפיקות ולא לפתוח את הדלת – אולי יש עוד מישהו שאפשר לעזור לו? היא אמרה שהצדקה זו הסגולה שלה לאריכות ימים, כי אם לא בשביל זה – אז למה היא צריכה להישאר בעולם?". 

החסד לא היה רק כספי. בשנות ה-50 התמלאו המושבים סביב כפר הרוא"ה, דוגמת אלישיב, אליכין וגאולי תימן, במשפחות עולים מתימן, שגרו במעברות ואחר כך במושבים בתנאים לא פשוטים. המשפחות ברוכות הילדים ושומרות המצוות סבלו מלחצי שלטון מפא"י ההיסטורית, שהתנגדה לקיום מצוות וגם להרחבת המשפחה באופן שהיה מקובל אצל משפחות יהודי תימן. "אמא יצאה לעודד את הנשים האלה. היא יזמה חוגי הורים, היא רוממה את הנשים האלה וסיפרה להן שגם לה יש משפחה גדולה. היא הבינה שלקלוט אותם זה נושא בוער". בהדרגה השתלבה הרבנית גם בפעילות הרווחה של המועצה וסייעה בקליטת העולים. 

קליטת העלייה וטיפול באוכלוסיות מוחלשות בכלל היה עיקרון יסוד בחיי משפחת נריה. "כפר הרא"ה היתה ישיבה קולטת עלייה עוד לפני שהמציאו את המילה אינטגרציה", מספר הרב נחום, "קלטו פליטי שואה, את ילדי טהרן. בשלב מסוים אבא הבין שיש נוער שלמרות הפתיחות לא מצליח להגיע לישיבה, והוא חשב על הקמת מסגרת שתתאים להם". הרב נריה הקים את 'תו"ם – תורה ומקצוע', שנועד לתת מסגרת תורנית אבל בעיקר מקצועית, שתאפשר לנוער הנושר לרכוש מקצוע ולמצוא את מקומו בחברה חלף הידרדרות לרחוב. המוסד קם בצריף שעמד בפאתיו החוליים של המושב הסמוך, חרב לאת. למוסד לא היתה פנימייה, והרבנית נריה דאגה למצוא לתלמידים שבאו מרחוק משפחות מאמצות בכפר הרא"ה שהעניקו להם בית חם. אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר שהיה חניך בתו"ם, אמר בבית האבלים השבוע שהרבנית "זו אמא שלי, היא היתה החוויה המכוננת של חיי". 

"אבל מוסד צריך מנהל, ומנהל צריך משכורת", מספרת צילה, "מנין יימצא התקציב? וכך החלה אמא לנהל את תו"ם בהתנדבות. במשך 12 שנה היא הולכת יום יום ברגל שניים וחצי קילומטר אל החולות של מושב חרב לאת, ומנהלת את המוסד במסירות ובכישרון". לימים סיפרה הרבנית שבביקורה הראשון במערת המכפלה אחרי שחרורה במלחמת ששת הימים, היא התפללה שיימצא מנהל מתאים למקום הזה, והתפילה נענתה. "מכל מוסדות בני עקיבא", אומר הרב נחום, "המוסד בחרב לאת גרם לאבא ואמא הכי הרבה נחת". על פעילותה הענפה ועל החסד רב הפנים שבו עסקה רוב שנותיה, זכתה הרבנית באות הנשיא למתנדב לשנת תשס"ו. 

חלוצה בבניין הבית היהודי

הבשורה החינוכית החדשנית ביותר של הרבנית נריה, לפחות בנוגע למגזר הדתי, היתה בתחום החינוך לצניעות ולחיי משפחה. שני ספריה הפופולריים 'טל נעורים' ו'מול מבוכת המתירנות' היו לסנונית הראשונה בדרך להתפתחות לימוד והוראת הנושא בציבור הדתי עד לממדיו כיום. תחום הצניעות וטהרת המשפחה, מסבירים ילדיה, היה אז סתום וחתום לכלל הציבור, הן בשל היותו כתוב בשפה הלכתית סבוכה ולא נגישה, והן בשל השתיקה היפה לנושאים אלו שמנעה את העלאתם לסדר היום החינוכי. "אבל אמא קראה את המפה. היא ראתה שהתחילה הטלוויזיה, שאנחנו פרוצים לתקשורת ולנורמות חדשות ושכל מה שהיה פעם ברור - מתערער. דווקא היא, שהיתה כל כך צנועה וכל כך מאופקת, ולא התאים לאופיה לדבר על דברים צנועים, הבינה שחייבים לעמוד בפרץ". 

המהפכה החלה בקטן. תחילה העבירה הרבנית שיחות בנושא הבית היהודי וטהרת המשפחה לבנות כפר הרא"ה שמלאו להן שמונה עשרה. לאחר מכן הגיעה לאולפנות ומשם התפשטה תורתה הלאה. "היא נסעה ממטולה עד אילת בתחבורה ציבורית, כיתתה את רגליה בין מוסדות וישיבות. ככל שנכנסה לתחום הבינה שהבעיה היא לא רק אצל משפחות העולים מתימן, אלא גם בתוך החברה שלנו, כולל ברמה של ידע בסיסי של הלכות. למעשה, כל מה שיש היום בתחום הזוגיות, 'בניין שלם', סדנאות – היא היתה פורצת הדרך והחלוצה הנועזת להעלות את הנושא לסדר היום. כל נושא הדרכת כלות כיום הוא מכוחה ומכוח כוחה. כמובן, בצורה צנועה", מדגישה צילה, "היא למשל סירבה להגדרה 'חינוך מיני', אלא רק חינוך לחיי משפחה". עוד לפני שני הספרים שכתבה, בהם כינסה את היסודות לזוגיות בריאה, בחירת בן זוג, גיל הנישואין ועוד, פרסמה הרבנית חוברת בשם 'נישואין של אושר'. "כל זוג שנרשם אז ברבנות קיבל את החוברת הזו, והיא תורגמה לעשרות שפות וחולקה בכל העולם". 

החידוש העיקרי שהביאה עמה הרבנית אל התחום הוא הנגשתו לציבור. "היא הסבירה את הדברים ברמה הנפשית, הפסיכולוגית, בשפה מודרנית ועכשווית". ספריית הבית העשירה כוללת גם ספרים רבים בתחום הזוגיות שרכשה הרבנית, הן מעולמה של היהדות והן מעולמה של הפסיכולוגיה הכללית. היא טרחה גם להשתתף בכנסים רבים בארץ ובעולם שעסקו בתחומים אלו, ולמדה אותם לעומק. התוצאה, כאמור, היתה יצירה חדשה שהגישה לבאים להינשא חומר עדכני ורהוט בנושא בניית הבית לאורה של תורה. "הרבה אנשים התחילו לשמור על ההלכות בזכות הצורה הברורה שבה כתבה את הדברים". 

עזר כנגדו

אבל אולי לפני ואחרי הכל, היתה הרבנית רעייתו של הרב נריה, "אשת חיל עטרת בעלה". במשך כל שנותיה נטלה על עצמה את עול הבית במלואו, על מנת לאפשר לבעלה לנהל את מפעל חייו. "היא שחררה את אבא מכל עול הבית. בבית הוריה היה לה מודל אחר, אבל היא הבינה שהוא לא יכול. אבא לא היה מעורב בשום דבר בבית, הכל היה היא - ובנפש חפצה. היא הבינה שכדי לגדל את אבא ואת מפעליו הוא צריך את מלוא המרחב והשחרור, והיא שחררה אותו לגמרי בלי מרמור ובלי מסכנות". כשנשות ר"מים ונשים אחרות היו שואלות אותה איך היא מתנהלת עם החלוקה הזו, היתה משיבה: "כל מה שצריך זו שותפות". ואכן, הרב נריה נהג עמה בשותפות מלאה, עד לפרטי פרטים, בכל מה שעבר עליו ובכל עשייתו. "אבא היה חוזר ומספר לה על היום שעבר עליו, וכשהיה בחו"ל היה כותב לה כל יום מכתב או גלויה, שם הוא פירט לה את מהלך היום, עם מי נפגש ועוד. ולא כדי שיהיה לו יומן מסע, אלא כדי שהיא תהיה שותפה לכל מה שקורה איתו". 

השותפות קיבלה מימד נוסף בכל הנוגע להוצאתם של כתבי הרב נריה לאור. צילה פותחת ארון גדול וישן, ולעינינו נגלים מדפים על מדפים עמוסים קלסרים מסודרים ומלאים בכתבים מתויקים של הרב. על כל אלה, היא מסבירה, עמלה הרבנית ב-17 האחרונות, מאז פטירתו של הרב. אבל עוד הרבה לפני כן הבינה הרבנית שכדי שכתבי בעלה ייצאו לאור, אין הדבר תלוי אלא בה. "היא היתה רואה את אבא יושב בחדר וכותב פתקים על גבי פתקים עם הרעיונות שלו. היא הבינה שאם לא יהיה מישהו שידפיס אותם, הם יישארו על השולחן בחדר". ובמעשיות האופיינית לה רכשה הרבנית מכונת כתיבה קטנה, ויחד עמה ספר הדרכה להקלדה עיוורת. לאחר שרכשה את הידע הנדרש, נטלה את ערימות הדפים של הרב והחלה להדפיס אותם בזה אחר זה במכונת הכתיבה. "כשהיו לאבא הגהות על קטע מסוים, היא היתה צריכה להדפיס הכל מחדש, וכך היו קטעים שהיתה מדפיסה חמש או שש פעמים", מספרת צילה, "ומתי מדפיסים? ביום הרי אין לה זמן. היא היתה יושבת בשעות הקטנות של הלילה ומדפיסה". 

בהמשך קנתה מחשב, למדה לעבוד גם איתו, והקלידה בו את הכתבים. "אמא לא היתה רק הקלדנית של אבא, אלא גם המבקרת הספרותית הראשונה שלו. היא קראה היטב כל מה שהקלידה והיתה מעירה את הערותיה". מסירותה להוצאת הכתבים לאור התבטאה גם בזמנים לא שגרתיים עבור עקרת בית ממוצעת: אם הרב נריה היה חושב על רעיון מסוים שהיה צץ דווקא בערב שבת או בערב פסח, הרבנית היתה עוזבת הכל וממהרת להקליד את הדברים, לבל יאבדו. עבודתה המסורה הביאה להוצאתם של כל ספריו הרבים של הרב נריה, כמו: 'מועדי ראי"ה', 'ליקוטי ראי"ה', 'שיחות ראי"ה', 'אורות התפילה', 'על משכנות הרועים' ועוד רבים. "כשאבא אמר 'שלי ושלכם משלה הוא' היה כיסוי לכל מילה". 

ספרי הרב נריה שהוציאה לאור החלו לצאת בשנים האחרונות במהדורה חדשה, והכרך המחודש שכבר ראה אור שימח מאוד את הרבנית. הספרים המחודשים מוקדשים לרבנית, אבל הפרויקט עדיין לא הגיע לסיומו. "כל כך ציפיתי וקיוויתי שנוכל להגיש לה את כל הספרים החדשים ונייחד אותם לה", דומעת צילה, "אבל לזה לא זכינו. הספרים יהיו עכשיו לעילוי נשמתה".