בשבע 523: איזהו עשיר

יובל היה תמיד מתגאה בסבא העשיר שלו, ובכל המתנות שהיה קונה לו. "אין עוד סבא כזה בעולם", היה מדגיש באוזנינו...

חגית רוזנבאום , ז' בטבת תשע"ג

המכונית המפוארת האטה ונעצרה מול פתח בית הספר. יובל יצא ממנה, ועוד הספקנו לשמוע אותו קורא לחלל הרכב: "תודה רבה סבא, אז נתראה בצהריים". מישהו ענה לו בחזרה, ויובל נופף לשלום וסגר את דלת המכונית הנוצצת. "הי, מה קורה?" פנה אלינו, ושלף מילקוטו מטוס משוכלל עם שלט, "ראיתם את הדבר הזה? זה הדגם הכי חדש בחנות. סבא שלי קנה לי". 

האמת שאנחנו כבר לא כל כך התפעלנו. זה היה די רגיל שיובל מגיע לבית הספר בכל פעם עם צעצוע, בגד, ספר או ממתק חדש ומעורר קנאה. גם את רכב השרד שבו הגיע בבוקר ללימודים ואיתו חזר בסוף היום הביתה כבר התרגלנו לראות. "סבא שלי" היה ביטוי ששמענו כמעט כל יום מיובל: "סבא קנה לי את זה", "סבא לקח אותי לשם", "סבא הביא לי את זה". סבא של יובל היה ידוע בשכונה שלנו. אבא ואמא סיפרו לי שהוא מנהל כמה מפעלים למכוניות ומכשירי חשמל ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר. אבל כולם ידעו שסבא של יובל הוא עשיר, עשיר מאוד, ויש לו המון כסף. 

יובל היה תמיד מתגאה בסבא העשיר שלו, ובכל המתנות שהיה קונה לו. "אין עוד סבא כזה בעולם", היה מדגיש באוזנינו, "סבא שיש לו כל כך הרבה כסף". אנחנו הקשבנו לו קצת בקנאה, וגם קצת כעסנו עליו שהוא משוויץ בכסף של סבא שלו. "כסף זה לא הכל בחיים", אמרתי לו פעם. וכשיובל גיחך לעומתי ונופף בכדורסל מעור אמיתי שהסבא העשיר שלו קנה, החלטתי להוכיח לו שאני צודק. 

זה היה יום חופש מבית הספר. כשישבנו משועממים על הגדר, הצעתי כאילו בדרך אגב: "הי, מה דעתכם שנלך לביקור אצל סבא שלי בנגרייה?". הרעיון לא היה כזה מלהיב, אבל בגלל שלא היתה הצעה טובה יותר, החברים שלי הסכימו. 

בתחנה האחרונה ירדנו מהאוטובוס. הנגרייה של סבא היתה בקצה אזור תעשייה אפור, והיא היתה מלאה בקרשים ועצים מכל הסוגים והגדלים. כשסבא ראה אותי, הוא הרים את המסכה שכיסתה את עיניו, וחיבק אותי בחיוך גדול. "איזה יופי, הבאת גם חברים! מי רוצה לעזור לי לדפוק מסמרים?". כולם קפצו וסבא נתן לנו בזהירות פטיש ומסמרים והסביר מה לעשות. יובל עמד מהצד, משחק ביו-יו החדש מעץ שסבא שלו קנה – זה היה הלהיט החדש בחנויות. 

פתאום הצעצוע היקר שלו נפל לרצפה ונשבר, ויובל הפליט קריאת אכזבה. "אוף, זה נהרס. טוב, צריך עכשיו לזרוק את זה ולבקש מסבא שיקנה חדש". סבא שלי שמע את יובל, ונחרד: "לזרוק ולקנות חדש? למה? אפשר לתקן את זה". סבא לא חיכה: הוא הרים את היו-יו מהרצפה, ותוך כמה דקות, בעזרת ידיו המיומנות וקצת דפיקות פטיש, מסמרים ודבק נגרים, היו-יו חזר להיות כמו חדש. "הנה", הגיש סבא את היו-יו ליובל, "ותזכור תמיד שאפשר לתקן כל דבר, לא להתייאש אם משהו נשבר". 

הבטתי ביובל, שחייך חיוך נבוך ולחש "תודה". לפתע הגיחה מאחור מכונית היוקרה המוכרת. "הי סבא", רץ יובל אל הדלת שנפתחה אליו, "תראה, סבא של יובל תיקן לי את היו-יו, אתה לא צריך לקנות חדש. אפשר לתקן כל דבר!". הבטתי עליו בחיוך, וסבא נתן לי טפיחה גדולה על השכם. עכשיו ידעתי שגם יובל הבין שלמרות שסבא שלי לא עשיר, יש לו הרבה מה לתת, וזה שווה יותר מהרבה כסף.