חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הכיפה מחייבת - תוכנית אם

הרהורים על דוסים, דתל"שים ולייטים בעקבות הסרט 'קשר חופשי' וחוויה מפתיעה במונית. עמותת 'ענבר' מסייעת בשידוכים.
20/12/12, 16:12
אסתי רמתי

לפני הרבה שנים נסעתי במונית שירות לתל אביב. חבריי לנסיעה היו חבורת נערים מאובזרים בפירסינג, תסרוקות קוצניות וגלשן גלים גדול. הצטנפתי בפינה, בעוד הם צועקים ומדברים ביניהם בשפה לא לגמרי מעודנת, בלשון המעטה. פתאום אחד מהם הרים את ידו. "די, תשתקו!" הוא פקד על חבריו, "אתם לא רואים שיש כאן דתייה? לא מדברים ככה ליד דתייה!"

התרשמתי עמוקות מהרגישות שהתגלתה במקום כל כך מפתיע, וגם למדתי מהסיפור הזה משהו: האדם הדתי, או לפחות זה שחזותו היא כזאת, מהווה תוכחה מהלכת. האמינו לי שלא השמעתי ציוץ, אפילו את האף לא עיקמתי - ובכל זאת, עצם הנוכחות שלי כנציגתו של ריבונו של עולם עלי אדמות גרמה לשינוי. 

ציור: עדי דוד

תיאוריית הקשר

גם אני הוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט 'קשר חופשי' מבית היוצר של 'תורת החיים'. יכול להיות שהתוודעתם אליו בכתבות, גם בעיתון זה, ובפרסומים מגזריים. מבחינה קולנועית טהורה מדובר בהרפתקה אידיאולוגית של בית ספר צעיר לקולנוע, אך מבחינת התוכן הסרט מעלה הרבה מאוד סוגיות חשובות. אין הרבה סרטים באורך מלא - למען האמת, נדמה לי שאין בכלל - שמציגים את הנוער הדתי-לאומי מנקודת מבט תורנית. המראה שהיוצרים מציבים בפנינו לא תמיד מציגה בבואה מחמיאה, עם נערים חובשי כיפה שחייהם סובבים סביב סרטים, אינטרנט ופיצה, אך יש מקומות שבהם היא בוודאי לא חוטאת לאמת.

את עלילת הסרט אפשר להגדיר בקצרה כסיפור תנועה הפוכה של שני נערים דתיים לאומיים 'נורמלים' – יאיר שמתחזק ועובר למחוזות הדוסיות החרד"לית-חסידית, ואושיק, חברו הטוב, שהולך ומתדל"ש לאיטו. המתח בין יאיר לאושיק, קרי מלחמת הדוסים בלייטים, הוא נושא מרכזי בסרט. ונראה שיותר ממה שיאיר סובל מחברו שצופה בסרטים לא צנועים, אושיק סובל מתפילותיו הארוכות ומלאות הכוונה של יאיר. מדובר בעצם בסיפור המונית שלי, אך הפעם התוכחה הסמויה מעוררת בדיוק את התגובה ההפוכה. במקום לשפר את ההתנהגות, היא מהווה סדין אדום שמרחיק את אושיק עוד יותר.

ומה הבעיה של אושיק? כצופה, דמותו של אושיק המידרדר נגעה בי הרבה יותר מאשר זו של יאיר המתחזק. לא שמאבקיו של יאיר אל מול חבריו, ובעיקר אל מול האתרים הלא צנועים באינטרנט, הם זניחים, אך לו יש לפחות משפחה תומכת. ואילו אושיק מכנה את אביו "דוס מגעיל" – ולפי ההתנהגות שלו כלפי בנו, זה אכן מה שהוא. ציניות, ביקורתיות קטלנית ונבואות שמגשימות את עצמן ("עוד לא ראיתי ילד שכל כך מתרחק מכל דבר שבקדושה!") דוחפות את אושיק החוצה, ואיש מהצופים לא מופתע. 

הסצנה שהכי גרמה לי לרצות לקום ולצעוק על הגיבורים היתה כשאושיק הדתל"ש האומלל מתבלבל ומגיע לביתו במכונית בשבת. הוא זוכה לתוכחה מיוסרת של אמו, ומסתלק מהבית בבושת פנים. אל תדון את חברך, אני יודעת, אבל היה לי קשה לראות את זה. הלו, גברת, עד שהבן שלך מגיע הביתה את מסלקת אותו? ואני לא ממעטת בקושי הנורא של הורה שילדו מסיר את הכיפה. הרבה מאוד תחושות קשות מעורבות בתהליך הזה, החל מ"מה יגידו?" הלא מבוטא, עבור בתחושת כישלון אישי צורב, וכלה בדאגה האמיתית וקורעת הלב לגורלו הרוחני של הצאצא האהוב. אך כל המחקרים, ובעיניי גם השכל הישר, מורים שילד יחזור רק אם ישאירו לו לאן לחזור, כמה שהדבר קשה (והערה קטנה ליוצרי הסרט: באמת שאין צורך לצייר את הדתל"ש כמסומם, גנב ובעל נטיות אובדניות. יש מקומות שבהם איפוק הוא באמת כוח).

אז מה אני רוצה להגיד? אולי שהחזות הדתית מחייבת. מחייבת כלפי שמיא, ומחייבת כלפי הבריות. מחייבת להיות בני אדם במישור הפרטי, ומחייבת מוסדות, כמו הרבנות, למשל, להיות יותר טובים ויעילים ומסודרים מכל מקום אחר. מחייבת ארגונים דתיים כמו תנועות נוער או עמותות להפצת יהדות לשלם לעובדים שלהם בזמן. ואם זה לא כך – קוראים לזה חילול השם.  

העמותה של שאול

לא נראה לי שאתם צריכים אותי כדי לדעת שלמצוא בן או בת זוג זה לא תמיד עניין פשוט. לא כלה דרכנו, קשה זיווגן של ישראל כקריעת ים סוף, מה שתרצו. אבל יש כאלה שבשבילם העניין הוא קריעת ים סוף בריבוע: אנשים דתיים שסובלים מנכות. כמו הרבה תחומים בחיים שלהם, וכנראה שיותר, מדובר במשימה מורכבת, כואבת, ועל פניה כמעט בלתי אפשרית. מגוון האפשרויות מצומצם מאוד, ההתאמה בין הנכויות עדינה ומסובכת, ומעבר לכך, כולנו מחפשים גם את הקליק הידוע.

עמותת 'ענבר' הוקמה על ידי שאול ענברי, חולה שיתוק מוחין מקיבוץ שדה אליהו. ענברי הוא דמות מעוררת התפעלות. כשהוא יושב בכיסא גלגלים ומדבר בקושי רב, הוא הצליח ללמוד ואף לקבל סמיכה לרבנות. אך עם כל ההישגים יוצאי הדופן, ולמרות חבריו הרבים, ענברי היה בודד. מודעה קטנה אודות הקמת קבוצת פו"פ בעלי נכויות נשלחה במייל, ולמרות הפרסום הדל הטלפון לא הפסיק לצלצל. כך הוקמה קבוצת 'ענבר', ובה עשרות חברים וחברות, בעלי נכויות מסוגים שונים, שנפגשים מעת לעת ויוצרים ביניהם קשרים. בינתיים הזוכה הגדול מההתארגנות הוא שאול ענברי עצמו, שזכה להכיר את אשתו נטע. הסרטון אודות החתונה סוחטת הדמעות רץ ברשת לפני מספר חודשים, ואם עדיין לא ראיתם אותו, חפשו את הסרט "ואם חשבתם שהשמיים הם הגבול" של ערוץ אורות. לא לשכוח להצטייד בטישיו.