בשבע 523: הנשק הסודי שלנו

מי שמצליח להבין את הקטע של האמריקנים עם נשק – שיקום. קשה להבין את ההתעקשות על אותו סעיף בחוקה...

אבי סגל , ז' בטבת תשע"ג

מי שמצליח להבין את הקטע של האמריקנים עם נשק – שיקום. קשה להבין את ההתעקשות על אותו סעיף בחוקה, שבעטיו יכול כל מי שהוא מבולבלי וגם קצת טרללי להתקרב לרובה ולאקדחים, ללכת ולטבוח בילדים בקלות של לחיצה על כפתור. יש כאן באג רציני בהתפתחותה של המעצמה הנערצת מהמערב. אחרי אינספור מעשי טבח שנערכו בבתי ספר ובמקומות אחרים, לכו תבינו את התומכים במכירה חופשית של נשק ובאחזקתו ההמונית בידי אזרחים. מה שפעם היה מחויב המציאות, כשהאדם הלבן היה צריך להגן על משפחתו מפני ניתוחים פלסטיים אינדיאניים באזור הקרקפת, הפך לחלק מהתרבות האמריקנית, ומתרבות זה הפך למסורת, וממסורת לדת רצחנית ואיומה.

להגנת ארה"ב ייאמר, שאת הפגמים תמיד קל יותר לראות מבחוץ. מי שממילא מנותק מהמסורת הזו, לא נושם את הערכים האמריקניים ולא ניצל את חופשת החנוכה למסעות ציד בערבות טקסס, יכול להזדעזע מגננת אמריקנית שאוספת כלי נשק כאילו היו פריטים מ'עולם הצעצועים'. קל לנו לבקר את האמריקנים מבחוץ, קשה יותר לבקר את עצמנו.

אלא שגם בישראל התפתחה דת מסוכנת שכבר גבתה מאיתנו אלפי קורבנות. בדומה לארה"ב, גם שורשי הדת הישראלית נעוצים בייסודה של המדינה, כולל אזכורים במיני-חוקה שלנו – מגילת העצמאות. גם הדת הזאת קשורה בהעברה בלתי מבוקרת של כלי נשק, וגם אותה אנחנו משמרים ומאדירים למרות שפעם אחר פעם היא מתפוצצת לנו בפנים. אנו קוראים לזה בכל מיני שמות יפים, אבל למעשה מדובר בין היתר באיסוף פצצות מתקתקות ברחבי ישראל, בתוך הקו הירוק ומעבר לו. אנו מתבוננים בהשתאות על ההתעקשות האמריקנית לשמר את המשך מעשי הטבח בשם החופש האישי, ולא מודעים לכך שאנו עושים אותו הדבר בשם השלום.


זהירות, הכיוון מערבה

זמינות הנשק היא רק חלק קטן מקיומה של תופעת הרוצחים הסדרתיים בארה"ב. גידול מפלצות אדם נובע מכשל רב-מערכתי, שבו מעורבים בין היתר ההורים (או היעדרם), המורים (או היעדרם), מערכת בריאות הנפש ותקשורת ההמונים. השפעת אמצעי התקשורת על רוצחים היא נושא שנטחן עד דק עוד לפני שהמילה מדיה הומצאה. האם האלימות בטלוויזיה, האמיתית או הבדויה, עלולה לגרום לרצח ילדים כמו זה שהתרחש בקונטיקט? אם נתעלם לרגע מכל המחקרים בנושא ונלך על ההיגיון הפשוט, התשובה ברורה: אדם שצופה בסרטי אימה מדממים אולי לא יהפוך לרוצח, אבל לאווירה ולתרבות שיוצרת תקשורת ההמונים יש בפירוש תרומה להתנהגותו של אדם נתון. כשהתוכניות המשודרות גדושות באלימות, בחומרנות, ברדידות מחשבתית ובנכות רגשית – בסופו של דבר המסרים יצרבו את נפשותיהם של הצופים, בעיקר מי שנפשו צרובה ממילא.

מפתה לערוך השוואה בין אמו הגננת של הרוצח מקונטיקט לבין אמו הגננת של הרוצח מהרצליה, אלא שהשוואה כזו דווקא תעיד על ההבדל בין שתי התרבויות. נכון לעכשיו, בהקשר של רצח המונים, ישראל עדיין רחוקה מהמקום שבו נמצאת ארה"ב. ועדיין, האם טבח כזה יכול להתרחש בבתי הספר שלנו, לא באופן חד פעמי אלא כתופעה חוזרת? תרבות הפנאי הישראלית, אשר מאמצת ומחקה את עולם הדימויים האמריקני, מעלה את החשש שכן. את הנשק יצטרך הרוצח לגנוב מצה"ל ולא מאמו הגננת, אבל את האווירה הוא כבר יספוג ממהדורות החדשות, מסדרות המשטרה והמאפיה, מעולם הפלסטיק של הריאליטי, וכמובן מאינספור אתרים אינטרנטיים מסוגים שונים. כמובן, כל זאת כתוספת לאובדן ערכים ולהידרדרות השיח במשפחה ובחברה.

דוגמה מאלפת לכיוון שאליו אנו הולכים אפשר למצוא, באופן אירוני-משהו, בדיווחים התקשורתיים על אותו טבח בניוטאון. מהדורות החדשות מזמינות אותנו להאזין לקולות המזעזעים מהטבח ולהתבשם מריח המוות העולה מבין השורות הכתובות או התמונות המצולמות. באירועים אחרים אנו מוזמנים לצפות במעשי הרצח או בגופות עצמן, כמעט בלי  עריכה ובוודאי בלי רגישות. מילים כמו "מזעזע" ו"מצמרר" איבדו את משמעותם מזמן, משום שהתקשורת הפכה אטומה לזעזוע אמיתי ובכך העלתה את סף הזעזוע והפכה גם אותנו לאטומים. רוח הסנאף שורה כיום על תקשורת המיינסטרים. מעט מדי תמונות נפסלות לשידור, וסף הזעזוע שלנו עולה בקצב זוחל אך עקבי.

לפני כעשור וחצי שודרה כאן תוכנית ערוצשתיימית בשם 'פוקוס', שהביאה בין היתר סרטונים של אסונות מצולמים היטב מכל רחבי העולם. התוכנית, בהנחיית רפי גינת, לא היתה הצלחה מסחרית מסחררת, ובעיקר הוקעה על ידי מיטב מבקרי הטלוויזיה. אה, וגם על ידי עבדכם, שהיה בתחילת דרכו כמבקר בעיתון המגזרי הכאילו-מתחרה. "זו נקודת שפל בתרבות הצריכה הטלוויזיונית של הצופה הישראלי", הכרזתי אז בפאתוס של עיתונאי מתחיל. אחח, איזה קוצר ראות מצדי. לא הבנתי אז שתוכנית כזאת תהיה נקודת אור יחסית למה שעוד יגיע. בתוך עשור וחצי הפכו הסרטונים האלה לחומר מקובל בתוכניות טלוויזיה ובאתרי חדשות מרכזיים.

אם יום אחד תהפוך החברה הישראלית לחצר האחורית של אמריקה, הטלוויזיה המסחרית אולי לא תהיה האשמה הבלעדית, אבל היא גם לא תוכל להתנער מכך לחלוטין. בכל מקרה, ראוי כי אירועים כמו זה שהתרחש בניוטאון ידליקו גם אצלנו נורות אזהרה ולא רק את נורות הלד שבמקלט הטלוויזיה.

תג באיזה מחיר

על קיר מנזר בירושלים צוירה לאחרונה עוד כתובת מהז'אנר האנטי-נוצרי, או כפי שהיא מכונה בכל כלי התקשורת - "כתובת תג מחיר", או כפי שהיא מכונה ב'וואלה' – "טרור יהודי". אם יורשה לי להמר, ובאמת שאני נביא בינוני מינוס, לא נוער הגבעות אחראי לפעולות מסוג זה. יותר נראה לי שהיוצר חסר ההשראה הוא סוג של ג'ק טייטל, עולה חדש תימהוני ומתבודד שהתלבט בין נאומים דתיים בהייד פארק הלונדוני, ציור גרפיטי על מנזרים בירושלים או הצטרפות לשב"כ, ובסוף בחר באופציה השנייה. אולי גם השלישית.

אבל הפולמוס הציבורי בנושא תג מחיר, והדרישה המעייפת לגינויים מכיוון הימין הפוליטי, מעוררת אותי לחשוב מחדש על הנושא, לאו דווקא בהקשר הנוצרי שלו. האם אני אכן מגנה אירועים כאלה בלב שלם? והאם הייתי מגנה אותם גם אם היתה בהם תועלת כלשהי לטובת העם שלי? זה המקום להודות בכנות: התשובה לא באמת כל כך פשוטה. תג מחיר – כשמו כן הוא, לא מעט תלוי במחיר.

נקודת המוצא שלי היא שאנו נמצאים במאבק לאומי ודתי נגד הפלשתינים, או האומה הערבית הגדולה, או איך שהם קוראים לעצמם בדקה זו. במסגרת המאבק יש לא מעט נתונים: החוק ישראלי, החוק הבינלאומי, מוסר אישי, הגנה על אזרחים או חפים מפשע או שניהם, שיקולים של תועלת מול עלות.

לומר שאני נגד גרפיטי על מסגד, קל וחומר על מנזר, זה הדבר הקל. מדובר במעשים מזיקים ובפגיעה מיותרת באנשים אחרים ובדתות אחרות בלי שום רווח ממשי. האם בכך אני מגנה קטגורית ובאופן מוחלט כל מעשה של פגיעה באזרחים ובסמלים של האויב? לא, את זה אי אפשר לומר. כללי המוסר במאבק הלאומי שלנו מורכבים יותר בעיניי מאשר בעיני השמאל ובית הדין בהאג. אם זה הופך אותי לגזען חשוך ופשיסט – יהי כן. מה שברור הוא שכתובות גסות על מנזרים עושות גם לי את החיים יותר קלים. לרגע אחד גם אני יכול להיות נאור.