בשבע 523: המהפכן היהודי של איראן

גם לאחר שנגזר עליו שלוש פעמים גזר דין מוות באיראן, הוא לא חשש להמשיך במאבקו במשטר האייתולות בתוך המדינה ומחוצה לה

יעקב בר-און , ז' בטבת תשע"ג

סיפורו של ד"ר דניאל דנה הוא חובק עולם ומעבר לכל דמיון. הוא נולד באיראן כמוסלמי שיעי, הפך לאתיאיסט מוצהר ובהמשך למתנגד מר למשטר האייתולות בארץ הולדתו. הוא התגלגל לנצרות, הוסמך לכמורה ולבסוף גויר בארץ כהלכה. "זה לא יכול היה להיות אחרת, כי מעל לכל - הדם שלי יהודי", אומר דנה ונאחז בשורשיו היהודיים שמהם התרחקה משפחתו בתוקף הנסיבות.

סיפור החיים רב התהפוכות של דנה, משפטן המתמחה במשפט בינלאומי, נחשף ב'שלושה חבלים לתלייה', ספרו האוטוביוגרפי שהופיע באחרונה בהוצאת אוריון. מה שלא מפורט בספר הוא פעילותו כראש 'הארגון הבינלאומי לשלום ולאהבה', הפועל להפלת השלטון באיראן במה שהוא מכנה "דרכים תרבותיות ולא צבאיות".


"סבתא אמרה לא לטבול בשר ביוגורט"

דנה נולד ב-45' בטהראן כג'משיד חסאני, וגדל במשפחה מוסלמית דתית. "כבר אז היו סימנים לקשר שלנו ליהדות וסבתא היתה אומרת לי שכאשר אגדל, לא אטבול את הבשר ביוגורט כי זה בניגוד לדת", הוא מציין. "איזו דת? אחרי הרבה שנים, כשהתברר לי המוצא היהודי שלנו, הבנתי את האמירה שלה".

כשהתעמק כתלמיד מצטיין בספרי ההיסטוריה, השתכנע הנער ג'משיד כי "הדת השיעית, המבוססת על אלימות, נוקשות ואי-סובלנות, מנוגדת לרוח האיראנית האמיתית. אז לא האמנתי שאיראן תשקע כה עמוק בביצה האסלאמית", מוסיף דנה, שהיה מרדן משחר נעוריו. כשעמיתיו ללימודים בתיכון נשטפו בגל הנאצריסטי שעבר על איראן, יצא חוצץ נגדם ונגרר לתגרה אלימה שבה נפצע. "החבר'ה קראו בעד גמאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים, שהיו לו שאיפות התפשטות גם לכיוון איראן, ונגד משה דיין שנחשב על ידם לאויב של נאצר", הוא משחזר. "לא ידעתי מי הוא אותו דיין, שנים לפני שהפכתי לישראלי, אבל כפטריוט איראני הזדהיתי עם כל מי שהיה נגד נאצר. הרוחות כל כך התלהטו סביבי, שהיה מובן שלא נוכל להישאר במקום שגרנו בו. מי שהרוויח מהסיפור היה אבא שלי, עובד חברת הרכבות הלאומית, שהודות לבנו בן ה-17 קודם למשרה בכירה יותר בעיר אחרת".

נראה שאותה קטטה לא היתה מקרית.

"מה לעשות, זה הטבע שלי. יש לי דם חם..."

כשסיים שירות צבאי בהצטיינות, התאכזב כשנוכח לדעת שלא קל להתקבל לאוניברסיטה. "חיפשתי כל דרך להגיע לאקדמיה וגיליתי כי שירות במשטרה מהווה מקפצה טובה ונקודת זכות לקבלה לאוניברסיטה", מספר דנה. הוא לא שיער כי יישאר במשטרה למשך שנים, ולא עזר לו שהיה ספורטאי מעולה שאף ייצג את ארצו בתחרויות בחו"ל. בכל זאת, יצא דנה ברווח משירותו המשטרתי כשבא בברית הנישואין עם גיטי, מורה בתיכון, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, שהיתה בתו של הממונה עליו במשטרה. הם הביאו לעולם את ילדיהם פיימן ובהרה. 

תוך כדי שירותו במשטרה הצליח דנה להתקבל ללימודי משפטים, כיאה למי שתמיד רדף צדק. הוא היה סטודנט לא רע וכספורטאי הביא מדליות מתחרויות קליעה למטרה והתעמלות בספורטיאדה במוסקבה. עם זוכי מדליות אחרים התקבל על ידי הוד מלכותה פארה פהלווי, מלכת איראן. הם לא שיערו שהמפגש הבא שלהם יהיה ב-79' ברבאט שבמרוקו, בהיות שניהם גולים לאחר המהפכה באיראן. "כשאמרתי לה שכצלף אני יודע איך אפשר לגמור את חומייני, היא אמרה באצילות 'אנחנו לא טרוריסטים'", הוא נזכר, "והציעה שאמשיך בלימודים ואשמור על עצמי. אם היינו מצליחים להתנקש בחומייני, לא היינו מגיעים לאחמדינג'אד..."

המהפכה תפסה את דנה הרחק ממולדתו. קודם לכן הוא יצא ללימודי תואר שני במשפטים בפריז, שם הוענק לו מאוחר יותר גם תואר הדוקטורט שלו. כשחומייני הגיע אל עיר האורות, בדרך אל המהפכה, פתח הסטודנט חסאני בפעילות נגדו. "הייתי האיראני הראשון שהתנגד לחומייני בצרפת, מתוך הרגשה שמטרתו של איש נתעב זה היא להרוס את מולדתי", מעיד דנה. פעילותו נגד חומייני הביאה אותו לנתק ממשפחת אשתו, קרובתו של איברהים יזדי, נציגו של חומייני בארצות הברית שהיה לאחר מכן שר החוץ הראשון של הרפובליקה האסלאמית בטהראן. "אתה קוקו!', אמרו לי בני המשפחה שלה, וטענו שחומייני הוא קודש הקודשים".

"הייתי שלם עם עצמי", דנה דבק בעמדותיו מאז. "עוד לפני שהגיע לשלטון, אני, אחד שהתנגד לאידיאולוגיה השיעית, ראיתי שחומייני הוא בן שטן ובכך הייתי במיעוט בין הסטודנטים האיראנים בסורבון. כל מה שהוא עשה וייצג היה נגד תרבותנו ונגד דתנו".

בשובו לפריז מהמפגש המאכזב, מבחינתו, ברבאט עם מלכת איראן הגולה – "השאה היה חולה ולא פגשתי אותו", הוא אומר – השתתף בהקמת ה'ג'אוואן', ארגון אופוזיציוני למשטר החדש בטהראן. לצד פעולות הארגון, כמו תליית הדגל הלאומי של איראן על מגדל אייפל, דנה וחבריו התעמתו עם נאמני חומייני באוניברסיטאות בצרפת. באחת מקטטות אלה הוא נפצע ואושפז בבית חולים. התרגשות רבה הוסבה לו כשבין מבקריו היתה המלכה הגולה. היא הזכירה לו את הצעתו להתנקש בחומייני וציינה שפעילותו בפריז מועילה יותר.
יום אחד הוזמן לתחנת המשטרה המקומית. "אתה על הכוונת, ידידי, מוטב שתיזהר", אמר לו הקצין וסיפר לו כי הגיע מידע ולפיו הוצא נגדו באיראן גזר דין מוות שלא בפניו, ואחריו שניים נוספים. "כנראה דרכת חזק מדי על היבלות שלהם", הוסיף הקצין, ודנה הלוחמני הבטיח לו להיות זהיר.

כרבע מהספר מוקדש ל'מבצע תברזין', הפעולה הנועזת והבולטת של דנה וחבריו מה'ג'אוואן'. כיום, דנה אולי מבין שהמבצע, שנראה כאילו הוא לקוח מאחד מסיפורי אלף לילה ולילה, היה מראש חסר כל סיכוי. לפי התוכנית המקורית, הם התכוונו להשתלט בלב ים על שלוש ספינות טילים שנבנו לצי האיראני במספנות שרבורג עוד לפני הזמנת משטר השאה. כדי לקצר, רק נספר שהם הצליחו להשתלט על אחת מהספינות. אך לאחר שהמבצע, כולל ניסיון שווא לעגון במרוקו, עורר הד בינלאומי, נדרשו הוא וחבריו הרובין הודים על ידי שלטונות צרפת לרדת מהספינה ולהפסיק את המבצע.

איך אתה רואה כיום את המבצע שלכם?

"אני מזדהה גם כעת עם המבצע הזה, גם אם הוא לא הצליח בסוף. התוכנית שלנו דווקא היתה בסדר. הכוונה היתה להשתלט על שלוש הספינות, להעלות עליהן את אנשי האופוזיציה למשטר האסלאמי, כשבמקביל גורמים אופוזיציוניים נוספים היו אמורים לחדור לאיראן מצפון ומהמרכז ואז לגמור את הסיפור של חומייני".

במהלך המבצע הזה, שבו סיכנת את חייך, ראית את עצמך כגיבור?

"אף פעם לא הרגשתי גיבור. ראיתי את עצמי כחייל בשירות המהפכה שרצינו לארגן נגד המהפכה האסלאמית. אם בסופו של דבר ייפול משטר האייתולות, אדע שאנחנו, אנשי ה'ג'אוואן', זרענו את הזרעים הראשונים לכך. מאבקנו לא היה לשווא".

בחזרה אל הגרדום

המסופר בספר יכול להוות בסיס לסרט מרתק. דנה מספר, כמעט במובלע, כיצד במהלך פעילותו האופוזיציונרית בפריז והנסיונות לגלגל הלאה את רעיונות המהפכה, הגיע אפילו לשגרירות ישראל בפריז, שם נפגש עם אחד מעובדיה. "סיפרתי לו על המבצע שאנחנו מעוניינים לערוך באיראן, אולם חשתי כי אותו ישראלי לא התרשם מהרעיונות שהעליתי. אולי מתוך מחשבה מוטעית שאני לא רציני", מעיד דנה. "אז לא חשבתי שתוך שנים לא רבות אהיה ישראלי לא פחות ממנו".

ולא רק השגרירות הישראלית. בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק ניגש עם חבר לדרך לשגרירות עיראק בפריז. הוא שכנע שם בכנות כוונותיו ונשלח להיפגש עם בכירים בבגדד. שבוע שהה שם, "כשהבנתי איזה סיכון לקחתי על עצמי כפליט שנסע למדינת אויב". מאותה הרפתקה יצא עם טעם רע, כשלדבריו לאחר לא מעט תחקורים נאמר לו שאם הוא וחבריו רוצים להוכיח את רצינות כוונותיהם כלפי עיראק, עליהם לרצוח סוחר נשק איראני שפעל באירופה והיה מקורב לחומייני. "עניתי לסוכנים העיראקים שאנחנו לא ארגון טרור", הוא מספר.

"לא ארגון טרור", אבל חבריו של דנה פוצצו מסגד בדרום צרפת. היו לו תוכניות מרחיקות לכת. הוא ניסה להשיג את אישורה של הנסיכה אשראף, אחותו של השאה, ל"מבצע נועז שיזעזע את כל העולם". הכוונה היתה להשתלט בפעולת ראווה על הכור האטומי הצרפתי בשטרסבורג ושם לדרוש ממנהיגי המערב, בהם נשיא צרפת ואלרי ז'יסקרדסטן, לבוא ולהסביר מדוע לא מנעו את הפלת השאה. אחותו הנסיכה שמעה בתדהמה את הרעיון, ומשלא נתנה לו את הסכמתה הוא ירד מהפרק. "כאן השתכנעתי שאין להסתמך על סיוע מגורמים מלוכניים", הוא מציין.

החלומות גבו ממנו מחיר מכאיב במיוחד. מסתבר ששלטונות איראן עקבו זה מכבר אחר המהפכן דנה. ימים אחדים לאחר הרגע המאושר ב-84' שבו הוענק לו תואר הדוקטור המיוחל, נפצע קשה במארב שהטמינו לו סוכני חרש של משטר האייתולות, והיה מאושפז בבית חולים במשך תשעה חודשים.

היית מוכן להקריב את חייך למען מהפכה נגד המהפכה האסלאמית?

"עד עכשיו אני מוכן לתת את החיים שלי בשביל המטרה הזאת, גם אם ברור שאשתי הישראלית תתנגד לכך. אני חייל של הליברציה במולדת שלי".

בנסיעותיך הרבות בעולם אינך חושש מהזרוע הארוכה של סוכני משטר האייתולות?

"מה זה יעזור אם אפחד או לא? אני יודע שבני אדם חיים רק פעם אחת, והם צריכים לעשות רק מה שהם מאמינים בו במאה אחוז".
ככל שדבקות במטרה יכולה להיות נעלה, דנה עצמו שילם לא פעם מחיר אישי יקר על כך. לאחר שהשתחרר מבית החולים, מצא עצמו הדוקטור למשפטים ללא תעסוקה במשך חודשים. מחוסר ברירה, ניאות לשמש כמוכר בחנות בדים ובלבד שיוכל להתפרנס איכשהו. "שום עבודה לא בזויה", הוא מעיר. "וכי לא ידעתי אבטלה גם בישראל? אפילו עבדתי בירושלים כשומר בלילות".

בראשית 86', לאחר שידיד סיפר לו כי הוכרז פרס על ראשו ומבקשים אותו חי או מת, חש, לטענתו, שאין עוד טעם לחייו. "הייתי בשפל המדרגה מכל בחינה", דנה מספר על הפעם היחידה שבה נשבר. "המצוקה הכלכלית הכבידה עלי, הייתי מנודה על ידי רוב האיראנים בפריז וביחסים מעורערים עם משפחתי. הטראומה מנסיון ההתנקשות בחיי לא הרפתה ממני. התחלתי לחשוב על דרך להתאבד, כי לא מצאתי טעם לחיי".

אבל אצל טיפוס כמו דנה, התאבדות רגילה לא באה בחשבון. כלוחם חופש, היה בדעתו לבצע מעשה שיהדהד בעולם. בידיעה ששלוש פעמים נגזר עליו דין מוות, החליט לבצע את המעשה שנראה כקיצוני מכולם. הוא ניגש לשגרירות הרפובליקה האסלאמית בפריז והכריז שברצונו לשוב לאיראן כדי שיוציאו אותו להורג. הכרזתו גרמה הלם לאנשי השגרירות, שנענו לו לאחר חקירה ממושכת. לפני שעלה על המטוס לטהראן, התקשר לחבר קרוב וביקש ממנו לדאוג למשפחתו. "אני עושה את המעשה מבחירה חופשית, וזאת הדרך שבה בחרתי לסיים את חיי", הדהים אותו.

במהלך הטיסה לא חדל לחשוב כיצד יוצא להורג. "קיוויתי שילדיי יהיו גאים בדרך שבה בחרתי למות – כלוחם חירות", הוא מעיד. אבל מסכת ההפתעות לא תמה. עם שובו לאיראן לאחר עשור, התקבל בברכת "ברוך הבא הביתה". כשבעקבות תחקור מדוקדק היה משוכנע שיעלו אותו על הגרדום, אמר לו החוקר במפתיע: "שכח מהוצאה להורג, אתה מוזמן לחזור לביתך. אתה חלק מעמנו וראוי לזכויות ככל אזרח".

גולה לכל החיים

חייו של דנה התנסו בטלטלה בלתי צפויה נוספת. גזרי הדין לא מומשו והוא יכול היה להסתובב באיראן כאזרח חופשי, אבל במשך שלוש שנים נאסר עליו לעזוב את המדינה. דנה מצא עצמו בין שני זרמים מנוגדים ב'מוסד' האירני. לעומת אלה שראו ניצחון בכך שהם אפשרו למהפכן שכמותו לחיות כאדם חופשי, היו שחשדו בו שהוא מרגל.

דנה לא התווכח עם אלה שהתעקשו לא להוציאו להורג. "הבנתי שזה הגורל שלי", מציין האיש שמשפחתו, שכאמור נשארה בפריז, לא ששה להיפרד ממנעמי החיים שם ולהצטרף אליו. "נאלצתי להשלים עם הניתוק מהם", הוא מעיר.

דנה עסק בטהראן בתחום המשפטי. יום אחד התקשרה אליו אחותו ושאלה אם יוכל לסייע כמשפטן לחברה טובה שלה. התברר שאותה חברה נאסרה בגין פעילות פוליטית נגד החוק, לאחר שנסעה ממניעים הומניטריים, לטענתה, לטורקיה, שם שהה בעלה ואבי ילדיה כגולה פוליטי. דנה היטיב לסייע לאותה חברה עד כדי כך שהוא, המנותק ממשפחתו בפריז, הפך לבן זוגה.

"חייתי חיי רווחה ולא חסר לי דבר מבחינה חומרית, אך הנפש היתה שסועה", כותב דנה בספר ומפרט את הקשיים והמלכודים שאליהם נקלע ברפובליקה האסלאמית. מי שעזרה לו להיחלץ מהמציאות הבלתי אפשרית הזאת היתה החברה ההיא, אנג'לה שמה, אותה העסיק במשרד שבו עבד כעורך דין. הוא התגרש בדואר מגיטי, רעייתו הראשונה, ונשא לאשה את אנג'לה, "אחרת לא יכולנו להסתובב יחד במדינה כמו איראן".

כשהגיעו אליו ידיעות שחבריו מהפעילות האופוזיציונית בעבר חוסלו פה ושם ויש המבקשים גם את נפשו, קם ועשה מעשה. מצויד בסיפור כיסוי על פגישה עם נציגי חברת נפט הודית בבומביי, סיכם עם אנג'לה שתצטרף אליו כעבור שבועיים ויחדיו הם יטוסו אל ילדיה באוסטרליה. 

כך הוא כותב בספר: "ב-18 בדצמבר 89' התייצבתי בשדה התעופה של טהראן, אוחז בידיי מזוודת 'סמסונייט' ותיק נסיעות. כאשר עברתי את ביקורת הדרכונים ללא עיכוב, חשתי את לבי מפרפר. זמן קצר לאחר מכן, עת ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, פלטתי אנחת רווחה שלוותה בצביטה בלב. ידעתי שאני נפרד לצמיתות ממולדתי, ושעד סוף ימיי אהיה גולה".

דנה היה רחוק מלהגיע למנוחה ולנחלה. גם הפרק האוסטרלי בחייו, שנמשך קרוב לחמש שנים, מדהים בפני עצמו. מפגש במלבורן עם צעיר נוצרי נלהב, וחלום מוזר שפקד אותו כמה לילות לאחר מכן, הפך את האתיאיסט המושבע דנה לנוצרי, שבסופו של דבר גם הוסמך לכמורה. 

בגלגולו החדש מצא עצמו מתעמת לא אחת עם הקהילה המוסלמית באוסטרליה. הסבריו כי הגיע לכך מתוך התנגדות לשלטונות בטהראן, לא הועילו. "יצא לי שם של אדם שוחר ריב ומדון", הוא מתוודה. כשהחל לתרגם לפרסית את 'פסוקי השטן' מאת סלמאן רושדי, דומה שהגדיש את הסאה. בעקבות זאת הוזמן יום אחד לפגישה בשירותי המודיעין האוסטרליים. שם הובהר לו שבמדינתו החדשה לא מחפשים צרות. "חיים אצלנו 300 אלף מוסלמים ועוד מאות מיליונים במדינות קרובות", נאמר לו. "עליך להבין שאתה עלול לגרום לבעיות בין דתות וללבות אש שלא לצורך".

גילוי על ערש דווי

הסיפור של דנה קיבל תפנית נוספת, כשהוענקה לו מהאוניברסיטה שבה למד לתואר שני בתיאולוגיה מלגה לצורך עריכת מחקר במשפט בינלאומי למשך שמונה שבועות, באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-94' הגיע הנה מבלי לדעת שהוא בראשיתו של פרק חדש בחייו הסוערים, אולי הפרק האחרון. באוסטרליה ייתכן שנשמו לרווחה. כשבא לשגרירות האוסטרלית בישראל לצורך הארכת דרכונו, מתוך מחשבה להגיע לקרוביו בארצות הברית, נאמר לו שהוא מהווה סיכון לביטחון הלאומי של אוסטרליה.

משנאסר עליו לשוב לשם, מצא עצמו בפעם המי-יודע-כמה מתמודד עם מצב בלתי אפשרי, לאחר שלא היה יכול– וגם לא רצה – לחזור לאיראן, ובינו לבין משפחתו בפריז שרר נתק. כך נשאר בישראל. מה שהיה בהתחלה אילוץ, הפך אצלו להכרה שכל מסכת חייו ההפכפכה לא היתה אלא שרשרת גלגולים בדרך להיותו ישראלי ויהודי ולהצהרתו "עכשיו אני מאה אחוז ישראלי". 

התפנית החלה כאשר למד באולפן, והודיעו לתלמידים על טיול בגולן. דנה לא נרשם אליו בגלל עיסוקיו, וכשנמלך בדעתו נאמר לו שאזלו הכרטיסים. כשחברתו לספסל הלימודים באולפן הבחינה במצוקתו, אמרה: "שלום, שמי מרינה, בבקשה, קח!". נפעם מהמחווה, דנה הודה לה על הכרטיס והזמין אותה לקונצרט.

מרינה, בת לקולונל בצבא האדום ולאם יהודייה שעסקה בחינוך, הגיעה לישראל כתיירת כשנה לפני דנה ונשארה כאן. כשניצתה האהבה ביניהם, התיר את נישואיו עם אנג'לה שנותרה עם ילדיה באוסטרליה. בדרך לנישואיו עם מרינה האדריכלית, שהיתה גרושה מבעלה במוסקבה, לא שיער איזו התמודדות צפויה לו עם הביורוקרטיה בארץ, הן בקבלת אזרחות ישראלית, הן בגיור, כשהביוגרפיה המסובכת שלו לא היתה לו לעזר. 

כיום הוא חי עם מרינה בירושלים בדירה שמתנשאת מול חומות העיר העתיקה, ומדבר על ישראל כציוני הנלהב ביותר. זה לא מפריע לו להמשיך לחלום בקול רם על הפלת משטר האייתולות. "אני לא רוצה מלחמה", הוא מבהיר. "זה רק יביא להרבה קרבנות ולא יפתור את הבעיה. אפשר להשיג את המטרה בדרכי שלום, אם נארגן צעדת מיליונים סביב איראן ואליהם יצטרפו האיראנים שלא אוהבים את אחמדינג'אד ואת החברים שלו".

עוד פרט מעניין בנוגע לדנה מתגלה לקראת סוף הספר. כשנסע ב-2007 לארצות הברית, לחתונת אחיו ג'וזף, שמע שם בהשתאות את מה שאמור לסגור את הסיפור שלו. דודניתו, מרים, סיפרה לו שאביה מוסא התוודה בפניה שעות אחדות קודם לפטירתו שלמעשה הם בני משפחת אבאייף היהודית מאזרביג'אן, שנאלצו להתאסלם כשנמלטו לאיראן.

"זה הסביר לי את הכל", סח דנה. "לא במקרה התרחקתי כבר בגיל 15 מהדרך הקנאית של המוסלמים השיעים. אני רואה בהם אויבים לא רק של ישראל, אלא של כל העולם, באשר כחמישים אחוז מהטרוריזם הבינלאומי באים מהשיעה. עם זאת, לא צריך להיבהל מהאיום של שליטי איראן כיום להשמיד את ישראל. זאת רק תעמולה פסיכולוגית. מצד שני גם התקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן לא תעזור לאף אחד".

לו יכולת לחיות את כל חייך מחדש, האם היית בוחר תסריט אחר?

"מה פתאום?! אם אני מת עכשיו וא-לוהים נותן לי עוד חיים, הייתי רוצה לעבור אותם חיים שחייתי, עם כל הטוב והרע".