בשבע 523: מוריה לפיד, מנהלת מחלקת דת ומסורת בערוץ 1

"עניין אישי" עם מוריה לפיד, 30. תושבת אפרת. נשואה למאיר ואם לארבעה. מנהלת מחלקת דת ומסורת בערוץ 1

עפרה לקס , ז' בטבת תשע"ג

התחלה: כ"ה באייר תשמ"ב, בבית היולדות התל-אביבי הקריה ז"ל. שנייה משישה ילדים, וזו לא היתה השונות היחידה בנוף של משפחות לא דתיות. "הייתי המוריה היחידה בגן, בבית הספר ואפילו בתיכון הדתי". הדברים השתנו באסיפת ההורים הראשונה בקריית ארבע, "כשקראו 'מוריה', חצי מהאימהות הסתובבו". 

אבא אבשלום: השאלה הראשונה שתמיד נזרקה לחלל האוויר אחרי אמירת שם המשפחה, היתה "קור כמו אבשלום קור?". "כל הילדות ניסינו להסתיר את הקשר, אולי כי אנשים לא אוהבים שמשייכים אותם לפי פרט ביוגרפי". אבל בלי קשר לשם, "אני מאוד גאה באבא שלי".

אמא זהבה: כל שנה בשבוע הספר יש הצטיידות מחודשת בספרים שהאם כתבה, "הילדים גאים בספרים של סבתא. הם מצטטים בדיחות מהספרים שלה וכולם יודעים את המקור". 

לימודים: בית ספר לאמנויות, יסודי וחטיבה, מגמת תיאטרון. הניתוב לשם היה עצמי. "ההורים נתנו לנו חירות מאוד גדולה להחליט על חיינו". הבחירה בבית הספר היתה "כדי לעשות כיף ודברים מעניינים".


מעניינים: היתה חברות בצוות השופטים של פסטיבל סרטי ילדים בסינמטק והגשה של 'שישי חי' עם נועה ירון, השתתפות בתוכנית 'אורחי דין' ועוד. "עד היום אני בקשר טוב עם הצוות". בקרוב תגיע למסך הקטן תוכנית פרשת שבוע בהשתתפות ילדים משם.

ההתבשלות: היתה הנאה גדולה מהלימודים, אבל כשנחתמו הסכמי אוסלו, והיא בת 11, נפרש בבית הספר בד ענק ובו מקום לציור של 1,000 דיוקנאות, כשהכותרת היא 'בוא השלום'. "זו היתה מחווה ללחיצת היד של רבין וערפאת". חוסר ההסכמה הפנימי לכך הביא בהדרגה לוודאות שהיא רוצה "משהו אחר".

אחר: בית ספר צייטלין. גם כאן, ההחלטה היתה עצמאית. "כל הבית היה מושתת על אדני התורה וההשכלה היהודית. באחד הקורסים לתואר שני, כשידעתי בעל פה את כל הפסוקים והפיוטים שהמרצה דיבר עליהם, הוא אמר: 'רואים שהיא באה מחינוך דתי', אבל זה היה ידע מהבית". כל ילדי המשפחה לקחו את התודעה היהודית צעד אחד קדימה ומקיימים אורח חיים דתי. 

צייטלין: "שונה מאוד מאוד מבית הספר הקודם", וגם "קצת הלם תרבות". אבל היתה השתלבות והקרדיט מגיע לעיר העברית הראשונה. "המגורים בתל אביב נותנים לך הרבה ידע אנושי. בלי לשים לב לומדים להסתדר עם הרבה סוגים של אנשים".

תנועת נוער: לא היתה חברות הדוקה אבל לשמחתה ילדיה לא ממשיכים את דרכה, ואפילו מפצים: "הבנים שלי בצופים הדתיים והבת בעזרא, ואני מאוד מאושרת מזה". ובאשר לסימן השאלה על הפערים הפנים-ביתיים "אין הבדל היסטרי בין התנועות".
בת שמונה עשרה לחופה: קראתם נכון. זה הגיל שבו נישאה. "זה היה חלק מגיל ההתבגרות שלי". הנישואים היו למאיר לפיד, שאביו ואחיו נרצחו בחודש כסלו לפני 19 שנה.

ילדים: מרדכי אביחיל, בן 11, נקרא על שם סבו, ושלום אחיטוב בן ה-10 על שם דודו. תאנה בת שמונה וחצי ופדיה בן שש וחצי. כולם לומדים במוסדות חינוך באפרת ואמם מפרגנת: "אפרת היא מקום נפלא. החינוך משובח, האנשים טובים, הסביבה מטופחת והעסק מנוהל טוב".

אקדמיה: "לחם חוק". למרות הנישואים הצעירים וההריונות, "רק כשגרתי בקריית ארבע הבנתי שזה קטע של מי שהתחנך בתל אביב - שאין דבר כזה לא להיות באוניברסיטה. אולי אם הייתי יודעת שאפשר בלי הייתי מוותרת". 

לא מוותרת: התואר הראשון היה בספרות עם ישראל ומדעי המדינה. התואר השני נמצא בעיצומו והתזה היא על כתיבה נשית של מתנחלות. מכאן משוגרת התנצלות "לד"ר גולצ'ין המקסים" על ההתעכבות הכרונית. 

מולטי טסקינג: המשפחה התגוררה בהתחלה בקריית ארבע והיא ניהלה את מעונות היום דווקא באפרת. במקביל היתה נסיעה קבועה לתיכונים חילוניים בגוש דן, שם לימדה יהדות במסגרת "פרויקט שקיבל את פרס שרת החינוך". בתוך כל אלה היא למדה במסלול טוענות רבניות.

טוענות רבניות: "היה נפלא. הלימוד מעניין מאוד מהצד של מעמד האישה, בהיבט הנשי וההלכתי. זו זכות מאוד גדולה ללמוד איך פותחים שולחן ערוך ומפרשים, ואיך גרעיני ההלכה של אז מיושמים לימינו. ההלכה מקסימה".

דרושה מנהיגה: בעודה בחופשת לידה ולומדת לבחינות של הטוענות, הגיע טלפון מטלעד ובו סופר שיש תוכנית ריאליטי בעלת ערך מנהיגותי וחינוכי, "ואם לא תבואי לא יהיה ייצוג למתנחלים". לפיד, שלא היתה לה אז טלוויזיה בבית, החליטה להציל את הייצוג המתנחלי, וגם סמכה על האפליה שלא היתה.

אפליה: "חשבתי שידפקו את המתנחלים ויעיפו אותי אחרי פרק אחד, אבל זה נמשך עוד פרק ועוד פרק". זכורה אמירה של חברת מועצה מטעם מרצ שהלינה: "מה שאת עושה זה לא הוגן, לקחת את כל המיומנויות שלמדת בבית הספר לאמניות והעברת אותן לצד השני". ההסתכלות על החוויה היא מחויכת ומשועשעת, אבל "שמחתי שזה נגמר. רציתי כבר לחזור הביתה". 

קורס כתבים: יום אחד זה הגיע. "כל השנים ברחתי מלעסוק בתקשורת גם בגלל המשפחה והרקע, וחיפשתי לעשות דברים אחרים. אבל אז ראיתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

חדשות מקומיות: אחרי סיום הקורס התפנה מקום בחדשות המקומיות בירושלים. אחרי שנה נסגרו החדשות המקומיות אבל דלת אחרת נפתחה: "קיבלתי הצעה מ'מבט' להצטרף לערוץ הראשון ולהחליף את בני ליס". ההיכרות עם השטח היתה טובה והיתה אהבה לאנשים, "היה לי חשוב להביא את הקולות האמיתיים של המתנחלים".

אמיתיים: לפני שנתיים, יום לפני ה-1 בספטמבר, בדרכה הביתה, רכבה היה הראשון לפגוש את הרצח של בני הזוג איימס, כוכי בן חיים ואבישי שינדלר. בשעות הדיווח הארוכות היא ראתה את הצוות החינוכי של בית הספר מטפל באלמנה הצעירה וביתומים, ולא היה מנוס ממחשבה על כך שילדיה יפסידו מחר טקס תחילת לימודים שמח. אבל לא היא. 

בהצדעה: "כל מי שראיתי כואב כמה שעות קודם, התייצב בלבוש חגיגי ובחיוך על הפנים להתחיל שנת לימודים. אין דבר כזה. לאנשים האלה יש כוחות נפש שאין דברים כאלה. זו היתה אחת החוויות החזקות שלי". 

אובייקטיבי: "אין דבר כזה. אני אישית תמיד הלכתי עם מה שאני מאמינה". אחרי רצח שהיה באזור מגוריה "ארבעה חבר'ה חטפו ג'ננה והתעללו ברכב גרוטאה שעמד בצומת. כולם דיווחו על מה שהצעירים עשו, אבל אני רציתי להתמקד ברצח, כי הנושא היה הכביש שהוסרו ממנו המחסומים וההלוויות שמחכות מחר".

התלונה: היתה בהחלט הפתעה למחרת, לשמוע את התרעומת בקולו של הבחור מהעבר השני של קו הטלפון: "את היחידה שלא סיקרת את 'תג מחיר'!"

מנהלת מחלקת דת ומסורת: לפני חצי שנה נצפתה בבניין הערוץ הראשון מודעה שסיפרה על מכרז לתפקיד הניהולי. "אמרתי, אם עוד עשר שנים אחזיק כאן מעמד, אני אגש". כשאחרי חודש המודעה פורסמה שוב, נאזר האומץ הדרוש. "חשבתי שזה טוב ומתאים לי, אבל קטונתי". אחרי הריאיון מול קאדר רחב של אישים הגיעה הוודאות. "ידעתי מה אפשר לעשות עם המחלקה".

המחלקה: התדהמה היתה גדולה כשלפיד גילתה שהדלקת הנרות החגיגית במשכן נשיאי ישראל עם להקת הרבנות הצבאית, שאליה נסעה עם אביה כשהיתה ילדה, עודנה משודרת. "היהדות התקדמה, והתחוללו שינויים בציבור היהודי - אבל השידורים לא".

הנוסחה: אם רוצים לצאת מהז'אנר שפג תוקפו, צריך להפסיק עם תוכניות האולפן והחידונים ולהשתמש בטכניקות הכי מודרניות ובאנשים הכי טובים, כדי לשקף את היהדות בצורה עדכנית".

התוכניות: "זו שנת מעבר שבסופה לוח המשדרים היהודי של הערוץ הראשון יהיה שונה ממה שיש עכשיו ומכל מה שהכרנו". בין התכנונים ניתן למצוא, כאמור, תוכנית פרשת שבוע בשיתוף ילדי בית הספר לאמנויות, שיתוף פעולה עם לייזי שפירא, רצועה חדשה של סרטי סטודנטים שעוסקים בנושאים יהודיים ו... היכונו לספירת העומר, "היא הולכת לקבל משמעות חדשה". 

רפורמה ברשות: "הרשות משירה את קליפת הזמן ומתחדשת. היא לא מוותרת על הערכים ועל תכנים איכותיים במטרה לעשות טלוויזיה טובה וראויה. חלק מזה הוא התמיכה האדירה שמקבלת המחלקה שלנו מהמנכ"ל והיו"ר".

ערוץ 1: יש אהבה והערכה למקום העבודה, וגם אמונה, "זה רק עניין של זמן עד שקרנם של הערוצים האחרים תרד - ואנשים יחזרו הביתה".

אם זה לא היה המסלול: הדוקטורט בספרות מזמן היה כתוב, והעבודה היתה סביב משהו שיש בו חקר והשכלה "וגם מגע עם הרבה אנשים". 

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: קמה בשש ומתארגנת לעבודה. אחר כך היא מעירה את הילדים, וכולם קמים בשמחה, "למזלי". אחרי שתיית תה בחלב ואכילת פתית עם גבינה הצאן מוסע למקומות הלימוד שלו. וכן, יש הכנת סנדוויצ'ים תוך כדי, "רק שאצלנו קוראים לזה כריכים".

דיסק באוטו: הבנים הגדולים נמצאים בתקופת דודו אהרון ומוזיקה מזרחית ואלה הצלילים השולטים בבית כרגע. הטעם האישי מצביע דווקא על תוכנית הרדיו הגל"צית 'חותרים למגע' עם שרון טייכר וערן זרחוביץ'. "אני מתגלגלת מצחוק". 

שבת: "הדלק של כל השבוע". ההכנות מתחילות כבר ביום רביעי בהתייעצויות עם הילדים מה יהיה התפריט הפעם. בשבת עצמה נחים, קוראים, משוחחים הרבה וגם משחקים, "לילדים יש סבלנות ברזל ודמיון עשיר שאני לא זוכרת שהיה לנו".

עיתים לתורה: לומדת פרשת שבוע, "אבל יש לאן לשאוף".

מאכל: מרק, לא משנה איזה. "אני מאמינה במרקים". כן, גם בקיץ.

אחזקת הבית: "כשמגיעים לשלב שבו המודעות העצמית והכלכלית מאפשרת לשכור עוזר בית, אתה הופך לאדם מאושר". היא כבר הגיעה למקום הזה ולכן "פעם בשבוע הוא מבריק הכל ובשאר השבוע אנחנו משתדלים לשמור על ההישגים". בשאר המטלות "הילדים משתדלים לעזור אבל בשורה התחתונה, כמו כל אמא, הרוב עליי ואני שמחה בזה".

מפחיד: לפחד. "כשאת נכנסת לאווירה של פחד ומתעכבת על האופציה להיכנס לחרדות - את נכנסת". חוויה כזאת היתה בזמן המגורים בקריית ארבע, "היתה לי טראסה הקבועה שהייתי בטוחה שמשם יירו עליי". מאז היה מעבר דירה אבל יש סנטימנטים למקום, "גם כי אני אוהבת את חברון וגם כי שם נמצאים החברים שאני הכי אוהבת".

דמות מופת: אמא. "היא לימדה אותי איך להתייחס לבני אדם ולכבד כל אחד באשר הוא, איך להכין קציצה ואיך להיות אמא, שזה הדבר הכי חשוב שיש. היא עשתה את זה כל כך טוב, שכל החיים אני מנסה להגיע לסטנדרטים שלה".

פנאי: זומבה אצל נורית ראשי, מורה "מדהימה" מכרמי צור. "הזומבה היא הרווח המשני. החיוך שלה מפיץ כאלה אנרגיות טובות, עד שאת לא יודעת למה באת, בשבילו או בשביל הספורט", וחוץ מזה קולנוע ותיאטרון "הרבה וכל הזמן".
כשתהיי גדולה: עד כה לא נרשם תכנון מסודר לעתיד "והחיים זורמים יפה". ההעדפה היא לשוט. "אם אמשיך לא לתכנן והדברים ימשיכו כך - אני מודה לה'".