בשבע 523: כוחה של פרשנות

בג"ץ הפך את עצמו לסמכות העליונה בשל יכולותו לפרש את הדין, שאליו הוא כפוף, כרצונו

דוד אלהרר , ז' בטבת תשע"ג

הבעיה העיקרית הניצבת בפני החוק הישראלי היא הפרשנות המשפטית, או אם תרצו – הפרשנות התכליתית עליו. כך יכולים כל תקווה, שאיפה, חתירה, תהליך או מגמה לבוא אל בין גדרות התכלית, אף על פי שלא ברור אם יש בהם סיכוי לתכלית כלשהי. התכלית יכולה להתפרש גם כסוף המגמה בתהליך וגם כתחילתה. 

בשביל לבחון עד כמה הסוגייה הזאת מורכבת ומסובכת, ראו כיצד מתייחס בית המשפט למחלוקת בין המדינה לבין מפוני עזה בעניין התכלית הראויה הנדרשת על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 100 בבג"ץ 1661/05, המועצה האזורית חוף עזה נגד כנסת ישראל ואח'):

"איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, שכן השאלה הניצבת בפנינו איננה איזו משתי העמדות הנוגדות נראית לנו כראויה. השאלה אינה מה היינו אנו מחליטים אילו פעלנו כחברי כנסת. איננו רשאים להכריע במחלוקת זו, שכן כפי שבית משפט זה חזר ופסק בכל שנות קיומו במאות פסקי דין, אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת) בשיקול דעתו שלו; כי בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה. נמצא, כי איננו רשאים להחליט 'מי צודק'. אכן, השאלה שבה אנו יכולים וחייבים להכריע היא שאלה שונה. היא נגזרת מהמסגרת החוקתית הניצבת בפנינו. השאלה הינה זו: האם התכליות המונחות ביסוד חוק יישום ההתנתקות הן תכליות ראויות לעניין פסקת ההגבלה? השאלה היא, איפוא, אם התכליות של חוק יישום ההתנתקות נועדו להגשים צורך חברתי חיוני מספיק דיו כדי להצדיק פגיעה קשה בזכויות האדם (בעיקר כבוד האדם והקניין) של הישראלים המפונים?".

האומנם "שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת)" אינו כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט? תמיד? איזה "צורך חברתי חיוני מספיק דיו" היה הגירוש והחורבן של גוש קטיף וצפון השומרון? הלא "פיסקת ההגבלה" נועדה בדיוק למקרים כאלה שבהם יכול לקום רודן מושחת, שיוביל חקיקה בלתי חוקתית הפוגעת בזכויות האדם ובמדינה כולה, אך ורק בשביל לחלץ את עורו מאימת הדין. איך אפשר לקבוע אם תכלית כלשהי "ראויה" או "בלתי ראויה", אם לא קובעים קודם לכן את "תבונתה"? אם אין מוכיחים את "יעילותה"? אם אין פוסקים במפורש בבית הדין הגבוה לצדק מי "צודק"?

בג"ץ קובע שאפשר. באותה מידה יכול היה לקבוע שאי אפשר. הכל עניין של פרשנות, ואת הפרשנות קובע בית המשפט. לשון החוק היא מרכיב אחד בתוך מכלול של מרכיבים פרשניים ועל פי רצון, דעת או השקפת עולם של שופטי בית המשפט יכול להיקבע מעמדה בסולם הקדימויות. לא תמיד בראשו. זו הדמוקרטיה הנוהגת בישראל. האיזונים והבלמים בין הרשויות הושמו לאל. המחוקק האחרון והקובע הוא בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק.

הכל יכול היה להיות ראוי יותר וצודק ונכון וחכם, אילו היו מנסחים אחרת את סעיף 2 בחוק יסוד השפיטה הקובע "אי תלות" של השופט: "2. בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".

לא כתוב "זולת מרותו של החוק ככתבו וכלשונו". המילה "דין" יכולה להתפרש לארבע רוחות השמיים: משפט, בירור טענות, בירור תביעות, צדק, משפט אמת, חוק, הלכה, סברה הגיונית, גורל, מסקנה, תולדה ותוצאה, נוהל ונוהג, פסיקה, גזירה ועוד ועוד... מכאן, הכל פתוח. או שמא – פרוץ?! על איזה דין מדובר בחוק הזה? הרי אין על השופטים מרות של דין מוסֵר או דין רודף.