בשבע 523: להתייוון זה תמיד רע?

אימוץ אידיאולוגיות, סממני תרבות ומדע מהגויים הוא תהליך טבעי. עלינו לבחון מתי הוא הופך לתנועה שמנסה לקעקע את יסודות היהדות

הרבנית נעמי שחור , ז' בטבת תשע"ג

בחנוכה אנו רגילים לחלק את היהודים למתייוונים ולמכבים, כאשר אנו מזדהים כמובן עם המכבים ומדגישים את ההבדלים בין היהדות לתרבות היוונית וההליניסטית. הבדלים מהותיים אלו משמעותיים וראויים לתשומת לב. אך יש להדגיש כי המאבק מול תרבות זו החל קרוב למאתיים (!) שנה אחרי הכיבוש ההלניסטי. אם כן, מדוע חיכו מנהיגי היהודים בארץ שנים כה רבות עד שהתנגדו לתרבות זו?
בדיקת התאריך של פרוץ מרד החשמונאים, לצד עיון בנאומיהם של מתתיהו ובניו כפי שמופיעים בספרי מכבים, מדגישים את המאבק מול גזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי, שבאו למחוק את היהדות על ידי איסור קיום מצוות התורה וכפיית עבודה זרה, חילול שבת ועוד. אין אזכור למאבק נגד התרבות (שפה, בנייה, מוזיקה ועוד), אלא רק במקרים שבהם מדובר בהוראות הנוגדות את התורה, כדוגמת ברית מילה לעומת שלמות הגוף היוונית. גם במאות השנים שלאחר המרד לא נמחקו סממנים יווניים, ובבית המקדש עצמו היה שימוש בשפה היוונית בשלטים שונים וחכמים שונים התמצאו בשפה זו. 

ולכן יש לדייק: ההתייוונות כשלעצמה היא תהליך של מפגש בלתי נמנע עם אימפריה שלטת ותרבותה, וכן עם עמים שכנים שעמם יש קשרי מסחר וסמיכות מגורים. תופעה זו קיימת מאז יציאת מצרים והפיכתנו לעם קטן ביחס לעמים סביבנו, ובמיוחד לאחר יציאתנו לגלות. כבר בתורה עולה דיון זה במסגרת האיסור של 'חוקות הגויים' והדיון ההלכתי והרעיוני סביב הגבולות של איסור זה. 

לעומת זאת, המושג 'תנועת התייוונות' מתאר גישה תרבותית חברתית ומדינית שמטרתה לשנות את אורח החיים ואת הפולחן היהודי – תנועה שתמכה בנטישה של הדת ובאימוץ טוטלי של תרבות יוון. תנועה זו, שיהודים רבים הובילו אותה, היא שדחקה באנטיוכוס לגזור את גזרות השמד נגד הדת, וכאשר היא הפכה משמעותית וכוחנית כלפי מי שרצו להמשיך לשמור מצוות לפי מסורת האבות, התעורר הדחף לפרוץ המרד. 

המכבים ידעו להבחין בין חלקים בתרבות יוון שניתן לאמץ אותם והם אינם מהווים התנגשות או פגיעה בערכים הדתיים והאמוניים. הם גם ידעו מתי צריך לקום ולהתנגד: כאשר התופעה הופכת לתנועה ומסכנת בכך את כל קיום התורה והיהדות. בשנים שלאחר המרד, שאלת היחס לחוכמה היוונית נותרה נושא לוויכוח אצל חז"ל וגדולי ישראל. יש שאימצו חלקים ממנה, כפי שעשה הרמב"ם עצמו, ויש שראו בכך סכנה ממשית לתורה ופסלו לימוד כל חוכמה יוונית. 

מאז ועד היום, עם ישראל נמצא בדיון מתמיד על מידת שילוב ואימוץ תופעות תרבותיות מהגויים סביבנו. באירופה הנוצרית, בספרד המוסלמית, בגרמניה של מנדלסון, וכן גם בארה"ב של ימינו – החיים במקומות אלו חייבו את היהודים להיפגש עם אידיאולוגיות וסממני תרבות שונים. היה עליהם להכריע היכן הגבולות של הנכון והראוי לאימוץ התופעה, והיכן מדובר בתנועה שמביאה למהפכה הפוגעת בעקרונות אמוניים ובדרכי קביעת ההלכה. הבדיקה נכונה הן לאידיאולוגיות כמו סוציאליזם ופמיניזם, והן לסממני תרבות כמו לבוש, מוזיקה ועוד. חזרתנו לארץ לא מחקה את ההתמודדות, וגם כאן ישנן השפעות של אידיאולוגיות ותרבויות שבאות מקרוב ומרחוק. ובעידן של תקשורת מהירה וכפר גלובלי, צריך רק לפתוח את הסמארטפון כדי להגיע לתרבויות רחוקות.

היכולת להתמודד בצורה נכונה עם ההכרעות הללו תלויה במידה רבה בידע התורני שלנו מחד, ובעוצמה האמונית והרוחנית שלנו מאידך. ככל שהאדם נטוע יותר בעולם היהדות, כך הוא יוכל להתמודד טוב יותר עם האידיאולוגיות שסביבו. יכול הוא להכריע אילו נקודות בדיוק מתוך הפמיניזם ניתן לאמץ, ואילו עלולות לסכן את המשפחה היהודית ולהפוך סדרי בראשית. ככל שהעמידה האיתנה והגאווה במסורת בת אלפי שנים תהיה חזקה - כן ניתן יהיה ללמוד לכלול ולא לשלול, ומתוך עמדת כוח ואמונה לברור את הטוב מתוך הפסולת.

כמו כן, יש צורך בבירור האם מדובר בלימוד של מדע או טכנולוגיה החשובים להתפתחות האדם והמדינה, או בחיקוי בידור או ספורט ותופעות האלילוּת סביבן. ויהיו גם תופעות שיהיו גבוליות, במיוחד בתחום המוזיקה, בהן קשה להכריע בין חיקוי כשר שמעצים את התפילה ואת החוויה הרוחנית לבין חיקוי פסול של שימוש במנגינות או בשירים שאינם מתאימים להוויה היהודית. אך עצם העלאת הדיון ותשומת הלב היא חשובה ומשמעותית. הבירור יביא להבנות חדשות מה הוא אותו "יפת אלוקים ליפת", ויחזק את היכולת לבחון מה ניתן להכניס כדי ש"ישכון באוהלי שֵם". 

הכותבת היא רכזת תנ"ך ומרצה להיסטוריה במכללת אורות ישראל, אלקנה