בשבע 523: הקרב על הוועד

חוקי העבודה מתחשבים בהתאגדות עובדים, אך מה קורה כשהעובדים מתנגדים? ליוזמה לחשוף הצהרות הון של פוליטיקאים יש יתרונות וחסרונות

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ז' בטבת תשע"ג

סכסוך העבודה המתגלגל בחברת פלאפון, בו עומדים משני צדי המתרס ההנהלה מול חלק מהעובדים בגיבוי ההסתדרות, חושף את עולם יחסי העבודה בישראל לשורה של סוגיות עקרוניות. אחת מהן היא חופש ההתאגדות והחופש מהתאגדות. כחלק מהמאבק בפלאפון עולה השאלה מהי באמת עמדת העובדים. בעוד שלדברי ההסתדרות המסה הגדולה של העובדים תומכת בהתאגדות, טוענת ההנהלה שמרבית העובדים דווקא מתנגדים למהלך.

הקושי בבירור השאלה נובע מהמצב המשפטי הנהוג בישראל. על פי החוק, על מנת שארגון עובדים ייחשב לארגון יציג ויוכל לנהל מו"מ בשם העובדים, הוא חייב להוכיח כי שליש מהעובדים חברים בו. מדובר בדרישה מינימליסטית, שאיננה מחייבת שמרבית העובדים יהיו חברים בארגון היציג, מתוך הבנה של מורכבות המהלך של התאגדות עובדים. בשלב הראשון של התארגנות עובדים לקראת התאגדות קיים קושי לגייס עובדים רבים, ודרישה לחברות של מרבית העובדים היתה עלולה לסכל חלק גדול מניסיונות ההתארגנות. מנגד, דרישה נמוכה מדי היתה עלולה להפוך את מוסד היציגות לבדיחה. כפשרה בין הקצוות נקבע הרף על שליש מעובדי מקום העבודה, או לחילופין העובדים שלגביהם אמור ההסכם הקיבוצי לחול.

החוק מטפל גם במקרה שבו ישנם שני ארגוני עובדים שבכל אחד מהם חברים יותר משליש מהעובדים במקום העבודה. במקרה כזה, באופן טבעי הארגון שבו ישנם יותר חברים הוא היציג. מאבק מעין זה אירע לפני שנים אחדות באוניברסיטה הפתוחה והוכרע לטובת ארגון 'כוח לעובדים', אשר הוכרז על ידי בית המשפט כארגון היציג של סגל ההוראה באוניברסיטה.

אולם החוק לא נתן את דעתו, אולי בכוונה תחילה, למצב שבו למעלה משליש מהעובדים אכן חברים בארגון עובדים, שהפך למעשה לארגון היציג, אולם להתארגנות זו קיימת התנגדות של עובדים אחרים. במקרה שבו ההתנגדות מגיעה ממיעוט זניח מקרב העובדים השאלה איננה משמעותית, אולם מה קורה אם ההתנגדות מגיעה מחלק ניכר מהעובדים, אולי אפילו חלק גדול יותר מהחלק התומך בהתאגדות?

התעלמותו של המחוקק ממצב כזה פוגעת בזכותם של העובדים לחופש מהתארגנות, שלכאורה איננה פחותה מזכותם של העובדים לחופש התארגנות. אך ייתכן שהתעלמות המחוקק ממצב דברים כזה אינה לקונה, והיא נובעת מראיית מציאות מפוכחת. ההנחה היא שבמרבית המקרים המעביד איננו תומך בהתארגנות עובדיו וממילא יעשה הרבה על מנת לסכלה. מנגד, בידי העובדים עומדים מעט מאוד מנופי לחץ על מנת לשכנע את חבריהם להצטרף להתארגנות. רק התעלמות של המחוקק מהתנגדות של עובדים להתארגנות, אשר סביר להניח שהיא תוצאה של לחץ מהמעביד, עשויה לאפשר את התארגנות העובדים בחלק לא מבוטל ממקומות העבודה.

הון בשלטון

יש רעיונות שלעולם לא מתים. הנושאים אותם מתחלפים, השנים חולפות, אך הם בשלהם, מחכים לשעת הכושר להפוך למציאות. אחד הרעיונות הללו, המלווים אותנו ממערכת בחירות אחת לשנייה הוא חשיפה ציבורית של הונם של הפוליטיקאים. הרעיון הוא פשוט: ראש הממשלה, שרי הממשלה וגם חברי הכנסת מוסרים בראשית כהונתם הצהרת הון על פי חוק. את ההצהרה מוסרים ראש הממשלה והשרים למבקר המדינה ואילו חברי הכנסת מוסרים אותה ליו"ר הכנסת. כיום הצהרות ההון חבויות עמוק בכספות במשרדי מבקר המדינה ויו"ר הכנסת ולאיש מלבדם אין גישה לתוכנן. בעקבות המצב הקיים, כל הניסיונות להעריך את הונם של חברי הכנסת והשרים הם בגדר השערות בלבד.

על פי ההצעה, שכיום מקדמת אותה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' בסיועם של שניים מחבריה העתידיים לסיעה, ניצב בדימוס משה מזרחי והעיתונאי לשעבר מיקי רוזנטל, המצב הזה ישתנה. על פי הצעתה של יחימוביץ', הצהרת ההון תפורסם לעיני הציבור כולו במקביל למסירתה לגורם הרלוונטי, המבקר או יו"ר הכנסת. כך יוכל הציבור לראות מה מצבם הכלכלי של נבחריו ולשפוט אותם בהתאם לכך.

ההיגיון שמאחורי ההצעה הוא פשוט, וכמעט אין צורך להסביר אותו, אך למרות זאת נציין שני יתרונות הגלומים בהצעה. ראשית, לציבור ישנו עניין רב בשאלת מצבם הכלכלי של נבחריו אשר מקבלים בשמו החלטות. לא מזמן עלתה השאלה כיצד יוכל יו"ר בנק לשעבר שמוצב במקום ריאלי ברשימת אחת המפלגות לכנסת לייצג את האינטרס של מעמד הביניים. המועמד המותקף טען להגנתו כי מצבו האמיתי איננו כה מזהיר כפי שנדמה, אך מאוחר יותר נסוג מעט מטענה זו. 

מעבר למקרה הפרטי של אותו מועמד, נדמה שלציבור יש עניין רב בשאלה לאיזו משכבות האוכלוסייה שייך חבר הכנסת או השר המייצג אותו. בכנסת אמנם אין עניים, אולם בהחלט יש הבדל בין ח"כ שמצבו הכלכלי סביר ותו לא ובין ח"כ אמיד ואף מעבר לכך. בנוסף לכך, קיימת שאלת ניגוד העניינים במובנה הרחב. על הח"כים והשרים קיימת חובה להימנע מניגוד עניינים קונקרטי, אבל לעיתים ישנם מקרים שאינם אסורים ממש, אך הנפש היפה היתה מתרחקת מהם. חשיפת האינטרסים הכלכליים של חבר כנסת או שר עשויה להרתיע אותם מפעולה לא עניינית.

למרות זאת, חשוב לציין שני נימוקים נגד החשיפה. הראשון נוגע להרתעת מועמדים פוטנציאליים. בחיים הציבוריים קיימת מידה רבה של חשיפה. אם זו תורחב מעבר לקיים, יש חשש שמועמדים ראויים יירתעו מלהשתלב בחיים הציבוריים. כמו כן קיים חשש לאפקט מהופך. כאשר הוחלט לפרסם את שכר המנהלים בחברות הציבוריות, סבר מי שסבר שהבושה הטבעית תעשה את שלה. התוצאה בפועל היתה הפוכה: נתוני השכר שנחשפו יצרו תחרות בין המנהלים והחברות, ואת הסוף כולנו יודעים. החשש הגדול הוא כי גם בקרב נבחרי הציבור תביא החשיפה לתוצאה הפוכה מזו שמקדמי הרעיון מקווים לה.