בשבע 523: שופט קולט עלייה

השופט אברהם יעקב רואה עצמו כמגן הפליטים מאריתראה, גם אם הם הגיעו בכלל ממדינה אחרת. בג"ץ העמיד אותו לאחרונה על מקומו

יאיר שפירא , ז' בטבת תשע"ג

על מושיעם הגדול של המסתננים מאתיופיה כבר כתבנו כאן לפני יותר משנה. נקדים ונאמר כי מלבד עליית בני הפלשמורה, שנמשכת עד היום בחסות ברית לא ברורה בין ארגוני שמאל של יהדות ארה"ב ועסקנים של הציונות הדתית, הגיעו ארצה בשנים האחרונות עוד אלפי נוצרים ומוסלמים מאתיופיה כשהם גונבים את גבולנו הדרומי. כמעט כל המסתננים מאתיופיה מקפידים להזדהות כאן בארץ כאזרחי המדינה השכנה, אריתריאה. מבחינתם זהו עניין משתלם וגם קל במיוחד. אזרחי אריתריאה נהנים בישראל מ'הגנה קבוצתית', מין סטאטוס שלא מעוגן בחוק הבינלאומי, אך משמש כפרקטיקה מקובלת במדינות המערב. אמנת הפליטים עליה חתומה ישראל קובעת כי אזרח זר שנכנס למדינה ומבקש זכויות של פליט צריך להוכיח שהוא נרדף במדינת המוצא. לעומת זאת, 'ההגנה הקבוצתית' מאפשרת הכרזה וולונטרית כי כל אזרחי מדינה מסוימת יכולים לשהות במדינת המקלט באופן זמני, מכיוון שהמצב הכללי במדינתם הוא מסוכן. 


השופט יעקב הורה כי אין לגרש את המסתננים עד שהמדינה תוכיח שלא נשקפת סכנה לשלומם. אמנם לשופט לא היה כל בסיס חוקי להעביר את נטל הראיה למדינה, אך לא אדם כמוהו יאמר נואש
באריתריאה שולטת כת צבאית (המקיימת יחסים תקינים עם ישראל), יש בה גיוס חובה הנכפה בדרכים אכזריות, והיא נמצאת בסכסוכי גבול עם כמה משכנותיה. זהו מצב דברים לא קל, אך בתנאים נתונים מאות מיליונים ברחבי העולם. בהמלצת נציבות האו"ם למען הפליטים הכריזה ישראל על אזרחיהן של מספר מדינות אפריקניות כבעלי 'הגנה קבוצתית', ואלו הזדרזו להגיע לכאן בהמוניהם. אזרחי חוף השנהב הגיעו במאות, אזרחי מדינות סודאן באלפיהם, ומבני אריתריאה הגיעו עשרות אלפים. ההגנה הקבוצתית של דרום סודן ושל חוף השנהב בוטלו זה מכבר, ובחודשים האחרונים מרחיקה רשות ההגירה את אזרחיהן מישראל. בישראל נותרו בעיקר אריתריאים, או כאלה שהצליחו להתחזות לאריתראים. 

למסתננים האתיופים קל במיוחד להתחזות לאריתראים. רק בשנות התשעים של המאה שעברה, לאחר מלחמה ממושכת, נפרדו המחוזות הצפוניים של אתיופיה והפכו לאריתריאה. 22 שנה של פירוד הותירו רבים מהאתיופים בקשרי משפחה עם אריתראים, ועם היכרות בסיסית של התרבות והגיאוגרפיה שם. בני השבטים הטיגרים, למשל, חיים בגבולה הצפוני של אתיופיה ובגבולה הדרומי של אריתריאה, ורק קו מדיני מבדיל ביניהם. הבדלים אתניים לא ניכרים בין שתי הקבוצות. לא זו בלבד שמסלול הסתננות שלהם מאריתריאה לארץ הוא זהה, הוא גם עובר בהכרח דרך אריתריאה. שם ניתנת למסתנן מאתיופיה הזדמנות להכיר את חבל הארץ הצפוני טוב יותר, ולהתכונן כראוי למפגש עם פקידי משרד הפנים הישראלי. 

המסתננים האתיופים לא נדרשים לכישרון יוצא דופן כדי להטעות את פקידי משרד הפנים ולקבל את אותה 'הגנה קבוצתית'. אלה מביניהם שבכל זאת לא מצליחים להסתיר את מוצאם האתיופי, משתדלים לעתור לבית המשפט המינהלי שבבית המשפט המחוזי מרכז, שם יושב השופט אברהם יעקב.



בעבר הבאנו כאן כמה טעימות ממאמציו של השופט יעקב להשאיר בארץ מסתננים אתיופים. למשל בתיקו של אדם שפקידי משרד הפנים הצליחו לגלות, לאחר מבחן ידע קצר, שאיננו אריתראי. האיש נאלץ להתוודות וסיפר כי נולד באזורים המהווים כיום את אריתריאה, אך בגיל שנתיים עקר עם משפחתו לאתיופיה ומאז לא שב אל הצפון. הוא למד 12 שנים במערכת החינוך האתיופית. אמו חיה עד היום באדיס אבבה. הוא זכאי לתעודת זהות אתיופית, אך בחר להמשיך ולשאת את תעודת הזהות האריתראית מטעמים מובנים. פקידי משרד הפנים ביקשו כמובן לגרש את האיש חזרה לאתיופיה ממנה הגיע. אך השופט יעקב לא ויתר, ובנימוקים מפולפלים במיוחד הורה להחיל עליו את ההגנה הקבוצתית. "העובדה שהעותר חי באתיופיה מאז היה בן שנתיים, אין בה כדי לשלול את נתינותו האריתריאית", כתב השופט יעקב. "אינני סבור שניתן לכפות על אדם לוותר על אזרחותו בה הוא חפץ, או לרכוש לעצמו אזרחות שאולי הוא זכאי לה אך אין הוא חפץ בה... לפיכך, ומאחר והעותר לא הביע את רצונו לוותר את אזרחותו וזהותו האריתריאית, אין הוא יכול לרכוש אזרחות אתיופית". 

במקרה אחר עיכב השופט יעקב את גירושה של אתיופית שנתפסה ובפיה סיפור מפותל במיוחד. היא הודתה שנולדה וגדלה באתיופיה, אלא שלטענתה אמה הולידה אותה לאחר שהרתה לגבר אריתראי. את אביה היא לא פגשה מעולם, אך לבית המשפט היא הביאה מסתנן מאריתריאה שטען כי הוא אחיה הביולוגי, הציג תעודת זהות של אביו האריתראי, והצהיר שבמצוותו של האב הוא נשלח ליצור קשר עם אחותו האובדת ולהסתנן יחד איתה לישראל. במשרד הפנים חשבו שגם אם הסיפור הפנטסטי וחסר הראיות הוא נכון, עדיין אין בו כדי להכניס את האישה שנולדה וגדלה באתיופיה תחת כנפי ההגנה הקבוצתיות האריתראית. השופט יעקב הצליח לחשוב אחרת. 

מכל מקום, רשויות ההגירה היו מודאגות במיוחד מתעלול משפטי אחר של השופט יעקב. לעיתים הגיעו לאולמו של השופט הרחום מסתננים אתיופיים, שלא הצליחו אפילו להמציא סיפור טוב על זיקה כלשהיא לאריתריאה. בכל זאת הם טענו כי החזרתם למדינה ממנה באו מסכנת אותם, אך לא יכלו להמציא לכך כל ראיה. השופט יעקב הורה כי אין לגרש את המסתננים עד שהמדינה תוכיח שלא נשקפת סכנה לשלומם. המינימום שדרש יעקב לצורך ההוכחה הוא מסמך חתום שתשיג המדינה מהרשויות באתיופיה ובו ייאמר כי לא נשקפת סכנה למגורשים. אמנם לשופט יעקב לא היה כל בסיס חוקי להעביר את נטל הראיה למדינה, אך לא אדם כמוהו יאמר נואש. הוא הצליח להסתמך על פרוטוקול של דיון בבית המשפט העליון, אליו עתרו בעבר אזרחים אתיופים שהיו מועמדים לגירוש. בג"ץ אמנם התיר למדינה לגרש את המסתננים, אך מתוך חילופי הדברים בפרוטוקול הצליח השופט יעקב ללמוד כי הגירוש יוכל להיעשות, רק לאחר שהמדינה תוכיח כי למגורשים לא נשקפת סכנה בארץ מוצאם. 

הקביעה של השופט יעקב הייתה מדאיגה לא רק משום שהיה ברור כי מעתה ימהרו מסתננים לאולמו, יטענו לסכנה וייאלצו את המדינה לנסות ולהשיג הוכחות שיפריכו את הטענה. החידוש המשפטי גם איים להכריע מגמה שהסתמנה אצל הרשויות בישראל לפתור את עיקר בעיית המסתננים בישראל על ידי ביטול ההגנות הקבוצתיות, ובראשן את זו של אזרחי אריתריאה. 

ההגנה הקבוצתית הוכרזה על ידי ישראל בעיקר כדי לחסוך בדיקה פרטנית של כל המסתננים הטוענים לקבלת מעמד פליט. בעוד שההגנה הקבוצתית היא זמנית באופייה, הרי שמעמד פליטות הוא למעשה סוג של רישיון ישיבה קבוע במדינה, בדרך אל השגת תושבות מלאה. הדעה הרווחת היום בקרב קובעי המדיניות היא שההכרזה על הגנה קבוצתית סיבכה את ישראל בבעיית המסתננים, בעוד שאם הייתה נעשית בדיקה פרטנית - רק בודדים היו מצליחים להוכיח כי הם נרדפים באופן אישי בארץ מוצאם. לפיכך נשקלת היום האפשרות לבטל את ההגנה הקבוצתית של עשרות האלפים, במחיר קליטתם בארץ של כמה עשרות. כל זה בהנחה שהרשויות יפעלו על פי אמנת הפליטים, המטילה את חובת ההוכחה על דורש המקלט, ולא על פי חוקיו של השופט יעקב המטיל את חובת ההוכחה על רשויות המדינה. 

לפני ימים אחדים השיבו שופטי בית המשפט העליון את החוק הנוהג על כנו. בערעור שהגישה המדינה, קבע השופט נעם סולברג, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון בהווה אשר גרוניס והמיועדת הבאה לתפקיד הנשיאה השופטת מרים נאור, את המובן מאליו, כי אין לפסוק הלכה מתוך קטעי פרוטוקולים של בית המשפט. הם שבו וקבעו כי נטל הראיה מונח לפתחו של המסתנן הטוען לסכנה לשלומו, ופתחו מחדש את האפשרות לביטול ההגנה הקבוצתית.

ניגוד אינטרסים

איזו ידידות מופלאה. בשבוע שעבר באו ראשי ערוץ 10 ועובדיו להפגין לפני ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין. לא זו בלבד שהפגנה מול בתיהם של עובדי ציבור הפכה לגיטימית לרגע קט, אלא שהיועץ בכבודו ובעצמו יצא אל המפגינים והצהיר על תמיכתו במאבקם. 

מצבם של עובדי ערוץ 10 אינו פשוט. גורלם תלוי בהטבות ששוויון עשרות מילוני שקלים, אותם דורשים בעלי הערוץ מהממשלה. כדי לאפשר את אותן הטבות הייתה צריכה ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר חוק מיוחד, והכנסת צריכה להעביר אותו בהליך חקיקה מהיר בימים הקרובים. אלא שכידוע, לפני מספר שבועות הוציא משרד היועץ המשפטי לממשלה בראשותו של ויינשטיין הנחיה מפורשת לכנסת ולממשלה להימנע מהחלטות ומחקיקה ערב הבחירות - בוודאי כאלו הנראות כמחטף. אפילו למינויו הדחוף של סגן רמטכ"ל נדרש אישור מיוחד של היועמ"ש.

גם וינשטיין, נודה על האמת, לא היה במצב קל במיוחד. הדבר היחיד שהוא מפוקפק יותר מעסקיו חובקי העולם של שר החוץ ליברמן, הייתה התנהלות הפרקליטות בעניינו. אחרי כמעט 12 שנה של התלבטויות בפרקליטות, שנתיים וחצי מתוכן של וינשטיין עצמו, מוגש נגד המדינאי הבכיר כתב אישום על עבירה קלה, שגם הוא עומד על כרעי תרנגולת. אין ספק שוינשטיין זקוק היה לסלחנות מופלגת מהתקשורת, כמו שהתקשורת זקוקה לנדיבות שלו. אם היה מדובר בפוליטיקאי, ייתכן שהיה אפשר לבחון חשש להפרת אמונים. 

מקבל את הלפיד

בניסיון נואש להתרומם בסקרים, אימץ יאיר לפיד מחדש סדר יום תקיף נגד הציבור החרדי. חוץ משובו של הלהג המקובל, עתר לפיד נגד החלטת הממשלה לאפשר את המשך הפטור לכ-1300 תלמידי ישיבות מבוגרים שהצבא אינו מעוניין בגיוסם. 

מלבד העובדה הפעוטה שהמהלך הממשלתי אינו חורג ממצע מפלגתו של לפיד, המדבר על תקופת מעבר ארוכה בדרך לשילוב החרדים בצבא. וחוץ מההנחה כי מדובר בעתירה קצרת חיים, שכן לפיד יצטרף לכל ממשלה שתקום בעוד כחודש וימשוך את העתירה באותה הזדמנות, למרבה המבוכה העביר בשבוע שעבר עו"ד ד"ר אביעד הכהן לבית המשפט את בקשתם של גדולי העושים למען השתלבות החרדים בצבא ובחברה. הם ביקשו להצטרף לעתירה כמשיבים או כידידי בית המשפט, כדי להתנגד אליה ולתמוך במהלך הממשלתי. האישים שביקשו להתנגד למהלך של לפיד משתייכים לאחת משתי תנועות. זו ההיסטוריות, פועלי אגודת ישראל, שקידמה את השתלבות החרדים בכל תחומי החיים במדינה, עד שכרעה תחת ההסתגרות שכפתה ההנהגה הליטאית בארבעים השנים האחרונות. השנייה היא 'טוב', תנועת המרי של החרדים העובדים שאת עיקר הצלחותיה קצרה בעשור האחרון בתחום המוניציפאלי ולאחרונה גם בנציגות מכובדת בלשכת עורכי הדין. התנועות, כמו האישים המובילים אותן, שילמו מחיר יקר בניסיון שלהם לקדם את שילוב החרדים בחברה הישראלית. הם יודעים כי מהלכים כוחניים מדי ומהירים מדי יביאו רק למופעי ראווה נוסח עמנואל. והם לא מתכוונים לשבת מהצד כשיאיר לפיד מנסה להעלות את מפעל חייהם באש בניסיונות נואשים לגרד עוד מנדט.