בשבע 523: עשרה בטבת ובניין ירושלים

לאחר החורבן חזר הצום שניתקן בתאריך שבו החל המצור על הבית הראשון / תרגום התורה ליוונית הוא סיבה לאבל, ומתי תרגום התורה הוא חיובי

הרב אליעזר מלמד , ז' בטבת תשע"ג

עשרה בטבת

תיקנו הנביאים והחכמים לאחר חורבן הבית הראשון לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה החלה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום והפך ליום שמחה. אבל כשחזר ונחרב הבית, חזרה תקנת הצום לקדמותה. 

ואף שהמצור שהוביל לחורבן בית המקדש השני התחיל בתאריך אחר, קבעו חכמים שהצום על חורבן בית המקדש השני יהיה באותם ימים שצמו על החורבן הראשון, מפני שצומות אלו נתקנו על ידי הנביאים. בנוסף לכך, מכמה בחינות החורבן הראשון חמור יותר מהחורבן השני, שכן בבית המקדש הראשון שרתה השכינה במדרגה נעלה יותר, וכמה ניסים שהיו בבית המקדש הראשון לא התרחשו בבית המקדש השני. ואף ארון הקודש, שהוא עיקרו של קודש הקודשים, נגנז לאחר חורבן הבית הראשון ולא היה בבית המקדש השני. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של צום זה עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. ובדורנו הוסיפה ותיקנה הרבנות הראשית שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי על כל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

עזרא הסופר

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה במעלתו. עזרא הסופר תיקן עשר תקנות יסודיות בקשר לקריאת התורה, בתי הדין, הכנות לשבת, טהרת הבית ודאגה לעניים (ב"ק פב, א), ובזה הניח את היסוד לפועלם של חכמי התורה שבעל פה, שתיקנו תקנות ועשו סייג לתורה. והוא היה גם ראש לאנשי כנסת הגדולה, שתיקנו לישראל נוסח ברכות ותפילות, קדושות והבדלות (ברכות לג, א), ובזה ייסד ומיסד את חיי הדת באופן ששמרו על עם ישראל ואמונתו מאז ועד היום. 

עוד אמרו חכמים, שעזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים, השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא ראשון חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל ומבוני בית המקדש השני.

תרגום התורה ליוונית

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית ניטשטש ייחודה והיא החלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו, בלא מחויבות לאמונה ולתיקון עולם במלכות ש-די. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

ויש להוסיף ולבאר, שאין אפשרות לתרגם רעיון משפה לשפה באופן שלם, וכאשר מתרגמים רעיון שמקורו בעברית, התרגום משנה במידת מה את הרעיון. וככל שמדובר בדברים עמוקים יותר, כך הכאב על השינוי שמקהה את עומקו ודיוקו של הרעיון גדול יותר. וכאשר מדובר בדברי אלוקים חיים, הכאב נורא כל כך עד שקבעו על כך תענית. 

מדוע יש פגם בתרגום התורה ללשונות הגויים

ולכאורה קשה, הרי למדנו שעם ישראל נצטווה לקראת כניסתו לארץ, שביום עוברו את הירדן יקים אבנים גדולות ויעשה מהן מזבח, ויכתוב עליהן את כל דברי התורה "באר היטב" (דברים כז, א-ח). ואמרו חכמים שהכוונה לכתוב עליהם את התורה בשבעים לשון (סוטה לב, א). ואם כן מדוע התרגום ליוונית נחשב לדבר רע?

וכן מצינו שבעת מתן תורה נתפצלו הקולות לשבעים לשון, שאמרו חכמים: "היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות לשבעים לשון, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומה שומעת קולו בלשון האומה ונפשותיהם יוצאות (מפני שמתחילה לא רצו לקבל את התורה), אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין" (תנחומא שמות כה).

אלא התשובה היא שיש תרגום טוב ויש תרגום רע. התרגום הטוב הוא התרגום שפונה אל האומות כדי לקרבן לתורה, והתרגום הרע הוא התרגום שנועד לצורך אינטלקטואלי של אומות העולם, שכל הלומד תורה שלא לשם שמיים מבזה את קדושתה. ועל זה אמרו חכמים: "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה" (סנהדרין נט, א). 

התיקונים הראויים לעשרה בטבת 

אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו: א) לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים, רוחות שנושבות כיום בחלק לא מבוטל מאנשי האקדמיה. 

אוזלת היד בבניין ירושלים 

אכן בעשרה בטבת הבא עלינו לטובה, צריכים כולנו להתעורר מאוד לבניין ירושלים. הדבר בידינו ואנו מתרשלים. יהודים רבים משתוקקים לעלות לירושלים ולהתגורר בה, אבל לא בונים מספיק - לא במזרח העיר ולא במערבה. מעריכים שכדי לספק את הביקוש של משפחות יהודיות, צריך לבנות בירושלים כארבעת אלפים דירות חדשות בשנה. בפועל, בשנים האחרונות נבנות בירושלים פחות מאלפיים דירות בשנה. כתוצאה מכך המחירים עולים ומשפחות רבות אינן יכולות לחשוב על קניית בית בירושלים. 

יהודים רבים משתוקקים לעלות לירושלים ולהתגורר בה, אבל הממשלה לא בונה מספיק - לא במזרח העיר ולא במערבה
טוענים שיהודים בורחים מירושלים מפני שהיא מתחרדת, אבל המציאות היא שפשוט לא בונים מספיק דירות. כ-300 אלף יהודים מבני ירושלים נאלצו לעזוב בעשרים השנים האחרונות את עיר הולדתם, רובם בגלל קשיי דיור. ומה עם כל שאר היהודים שהיו רוצים לעלות לירושלים אילו מחירי הדיור היו סבירים? 

לו היו מפשירים מיד את כל תוכניות הבנייה בירושלים, היה ניתן אולי לבנות כששת אלפם דירות בכל שנה, המחירים היו מתחילים לרדת, וירושלים היתה הולכת ונבנית כראוי לעיר הקודש והמקדש, בירת ישראל, קריית מלך רב, משוש כל הארץ. 

אחריות הממשלה

מתוך רשלנות הגובלת בפשיעה, הממשלה לא מילאה את חובתה המקודשת לבנות את ירושלים ואת יהודה ושומרון. בכך היא הפרה לא רק את הבטחתה לבוחרים, אלא גם את שבועת הנצח: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ו). 

כדי שלא ניחשב כמי שצמים כמצוות אנשים מלומדה, תוך התעלמות ממשמעות הצום שניתקן על פריצת חומות ירושלים, על כל אחד ואחד מאיתנו לתבוע מהמתמודדים לכנסת ולממשלה להתחייב לבניין ירושלים, יהודה ושומרון. "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער" (ישעיהו סב, א). 

הפוליטיקאים חשבו שאם יסכימו להצהיר על הקפאת בנייה זמנית ביהודה ושומרון העולם יניח להם לבנות בירושלים, ובפועל ההפך הוא הנכון: הכניעה ביהודה ושומרון הובילה להקפאה בירושלים, וגוררת זעם בינלאומי על כל הפשרת בנייה בשכונות ירושלים.

בבניין ירושלים תלוי קיבוץ הגלויות

אמרו חכמים: "מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגלויות. אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגלויות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן, שנאמר: בונה ירושלים ה', ואחר כך נידחי ישראל יכנס" (תנחומא נח). 

ככל שירושלים תיבנה יותר בתפארה, כך ישמעו רחוקים ויבואו ויעלו לציון ברינה, עד שיתקבצו כל הגלויות. 

מדיני הצום

בתקופות כמו הזמן הזה, שאין בו גזירות קשות ושמד ומאידך בית המקדש עדיין חרב, קבעו חכמים שדין צום עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה תלוי ברצון ישראל. וכבר קיבלו על עצמם ישראל לעשות אותם צומות קלים, כלומר שצמים ביום בלבד ולא בערב שלפניו, ואיסורי הצום כוללים איסור אכילה ושתייה, אבל אין איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אמנם טוב להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בזמן הצום, אבל לצורך ניקיון מותר לרחוץ בפושרים. וכן נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה שמחה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום.

מיניקות ומעוברות

מעוברות ומיניקות, אף שאינן חולות, פטורות מהצומות הקלים (שו"ע או"ח תקנ, א-ב). וגם כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שאמו לא פסקה מלהניקו - פטורה מהצום. ויש מקילים לכל מי שילדה שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שלדעתם אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם). למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אישה שפסקה להיניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל, יש לה על מי לסמוך.