בשבע 523: יצמח פורקניה

שלושה בחורים מהעיירה בילקה, שהיתה נתונה לשליטת ההונגרים משתפי הפעולה עם הנאצים, החליטו ביניהם לעבור את הגבול לשטח הרוסי

עודד מזרחי , ז' בטבת תשע"ג

ערב מלחמת העולם השנייה, צ'כוסלובקיה נפלה קורבן למדיניות הפיוס של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, בוועידת מינכן. הרפובליקה הצ'כית פסקה מלהתקיים. צ'כיה, מוראביה וחבל הסודטים סופחו לגרמניה. סלובקיה הפכה למדינה ריבונית פאשיסטית, גרורה של גרמניה, ואילו אזור הקרפטים ניתן כפרס להונגריה בגלל הצטרפותה לציר הגרמני.

מיד עם כניסת ההונגרים לעיירה בילקה בצ'כיה הם הכריזו על איסורים שונים וחוקים גזעניים נגד היהודים: גזרו עליהם לענוד טלאי צהוב כדי לבדל אותם מיתר התושבים, מנעו מהם לעסוק במסחר ובמקצועות שלהם, החרימו את מכשירי הרדיו שלהם וחל עליהם איסור חמור לעזוב את מקום מגוריהם בלי רשות השלטונות. בלילות נאסר על היהודים אף לצאת מבתיהם ללא אישור השלטונות והוטל עליהם עוצר. חדשות לבקרים גזרו ההונגרים גזרות שונות נגד יהודי אזור הקרפטים, ומיום ליום הפכו חייהם לבלתי נסבלים. 

באותה תקופה שר החוץ הרוסי מולוטוב עשה הסכם חשאי עם שר החוץ הגרמני ריבנטרופ, ולפי ההסכם הם חילקו ביניהם את פולין. בספטמבר 1939 הגרמנים פתחו במלחמה נגד פולין והפתיעו את הפולנים במלחמת בזק ('בליץ קריג'), והרוסים תפסו את חלקה השני של פולין והגיעו עד לגבול הרי הקרפטים. 

בינתיים יהודי הקרפטים המשיכו לסבול מהגזרות המחריפות. כמה מבני הנוער היהודי לא יכלו לסבול עוד את הדיכוי. שלושה בחורים בני תשע עשרה מהעיירה בילקה, אברהם יצחק בן צבי הכהן פסקוביץ, משה גדלוביץ ובן דודו מאיר גדלוביץ, החליטו להיפטר מהפאשיזם האנטישמי ההונגרי. הם שמעו שהמשטר הקומוניסטי דוגל בשוויון כל העמים, וסברו ששם יוכלו לחיות כיהודים בלי רדיפות. 

הם החליטו ביניהם לעבור את הגבול לשטח הרוסי, למרות שהמעשה הזה היה מאוד נועז וכמעט בלתי אפשרי לביצוע. ובכל זאת שלושת הבחורים הללו אזרו אומץ וחצו את הגבול, בתקווה ששם יתקבלו כשווים וכגיבורים שבאו לעזור למאמץ המלחמתי של ברית המועצות. 

תקוותם התבדתה מיד בהגיעם. הרוסים אסרו אותם, העמידו אותם למשפט, האשימו אותם בריגול לטובת ארץ אויב, הרשיעו אותם וגזרו עליהם מאסר עולם עם עבודת פרך במחנה עבודה בברית המועצות. הם העבירו את הבחורים ממחנה למחנה וסבלם הלך וגבר. מאז שנעלמו בצד השני של הגבול, איש מקרוביהם לא קיבל מהם שום אות חיים.

מלחמת העולם השנייה הגיעה לקִצהּ. כל היהודים ששרדו את התופת זכו לחופש המיוחל, ואילו הם עדיין נשארו במחנות הכפייה ברוסיה. במאי 1947 העבירו אותם למחנה 222, לא הרחק מהגבול הרומני.

יום אחד התמנה מפקד חדש לאותו מחנה. הוא היה קצין יהודי שהקפיד לשמור מדי שנה על היארצייט של אביו והשתדל לומר בו קדיש. הוא החל לחפש בין האסירים במחנה יהודים כדי לאסוף מניין לאמירת הקדיש. כך נודע לו על שלושת הבחורים מבילקה שכבר בילו שבע שנים במחנות הכפייה. הם נקראו למשרדו של המפקד, שם נמצאו עוד שישה יהודים שהוזמנו על ידו למשרדו. שלושת הבחורים מבילקה השלימו את המניין, והמפקד היהודי זכה לומר קדיש לעילוי נשמת אביו.

לאחר מכן החל המפקד להתעניין בגורלם של הבחורים, ושמע מהם על התלאות הרבות שעברו ועל הנסיבות שבגללם נאסרו ונשפטו לעבודת פרך לכל חייהם. הוא הכיר בעוול שנעשה להם, והחליט להצילם ויהי מה, ורק ציפה לשעת כושר. 

יום אחד הוא הזעיק את השלושה, הסיע אותם בג'יפ שלו אל הגבול הרומני, שהיה לא רחוק ממחנה 222, ואמר להם: "רוצו לצד הרומני ואל תעזו אפילו להביט לאחור! אתם משוחררים...".

לאחר הצלתם הבלתי צפויה התאוששו השלושה והחלו לתור אחרי משפחותיהם ולחפש את דרכם. למרבה הצער התברר לשלושתם כי הוריהם ואחיהם נספו בשואה. שני בני הדודים גדלוביץ היגרו לקנדה מפני שהיו להם שם בני דודים, ושם הקימו משפחות והתבססו.  ואילו אברהם יצחק פסקוביץ, שהיה ציוני עוד בהיותו בבילקה, עלה לארץ ישראל, התגייס לארגון הצבאי הלאומי ושינה את שם משפחתו לפארי. הוא התיישב בירושלים, נשא אישה והקים משפחה, וזכה לראות צאצאי צאצאים עד שנפטר ונקבר בירושלים. 

סיפר ד"ר משה אביטל, יליד העיירה בילקה בצ'כוסלובקיה וניצול השואה