בשבע 523: המשבר בתקשורת וחופש דת

כתבי בשבע , ז' בטבת תשע"ג

מדיה חדשה, צרות ישנות / עדי גרסיאל

לצד הקשיים של כלי תקשורת רבים, שני מיזמי מדיה בלתי שגרתיים עלו לאוויר בשבועות האחרונים. 'סופהשבוע', שבועון חדש שמאחוריו איש העסקים אלי עזור, המו"ל של הג'רוזלם פוסט, קיבץ לא מעט מיוצאי ופליטי 'מעריב': בן כספית, נתן זהבי, מאיר שניצר, אמנון דנקנר ועוד. 

אם לא שמעתם עליו, זה לא מקרי. העיתונות לא אוהבת לפרגן למתחרים חדשים. לכל היותר, אחרי שהם ייפלו היא תזיל דמעה ותביע הזדהות (מעריב, ערוץ 10), בתנאי כמובן שמדובר בכלי תקשורת מהסוג הנכון, ולא חלילה רדיו ערוץ 7. מעניין אם כוח המשיכה של אושיות תקשורת כמו כספית וזהבי יספיק כדי להחזיק את העיתון, בעידן שבו העיתונות המודפסת נאבקת על קיומה. ניחוש שלנו, עם טיפה שמחה לאיד – לא.

גם אלדד יניב ורני בלייר, מובילי מפלגת 'ארץ חדשה', לקחו הימור – בעל אופי משפטי-תקשורתי. באמצעות שימוש במדיה החדשה, בעיקר בסדרת סרטונים ביוטיוב, הם יורים בלי חשבון בכל מה שזז במוקדי הכוח הישראליים: הזוג נתניהו, ליברמן, ארנון מוזס, היועץ ויינשטיין, יעקב נאמן, שלי יחימוביץ', נוחי דנקנר, עופר עיניי ומבקר המדינה. רשימה חלקית. השניים טוענים שעד כה צפו בסרטונים מעל מיליון אנשים. הסקרים מתלהבים פחות וסכנה של תביעות דיבה אסטרונומיות מרחפת מעל ראשם. אם יצליחו לעבור את אחוז החסימה, מה שכרגע לא נראה סביר, יהיה זה הישג פוליטי ראשון ומרשים למדיה החדשה.

אבל כמו שהדברים נראים עכשיו, אנחנו נמצאים ברגע עגמומי במיוחד לעולם התקשורת: המדיה הישנה שוקעת לאיטה, אך המחליפה שלה לא ממהרת להפציע. 

יהיה 10 / חני לוז

גבות רבות הורמו השבוע, כשערוץ 10 נטל לעצמו את החירות להשתמש בבמה הציבורית למלחמת ההישרדות העצמית שלו. אך בברנז'ה הגבות נשארו במקומן, הם ראו בכך מהלך תקין ונורמלי.

אחת העבירות המתמשכות של ערוץ 10, פריעת החוק בריש גלי, היא ההישארות בפאתי תלאביב, למרות שהחוק קבע מפורשות כי על הערוץ לשדר מירושלים. לאחר שנים של מאבק ולחצים - בתקופה האחרונה המהדורה המרכזית משודרת מהבירה, אך לונדון נשאר בגבעתיים יחד עם קירשנבאום ושאר שידורי הערוץ, בניגוד לחוק. ועוד לא דיברנו על סוגיית החובות הכספיים.

האם סגירת ערוץ 10 היא פגיעה בדמוקרטיה? לא. ספק אם הציבור החושב הרחב מזהה את ערוץ 10 עם חופש ביטוי, פלורליזם ודמוקרטיה עילאית. אולם כשהערוץ הוקם, החזון היה לשמוע על המרקע קולות אחרים, שיח אחר, תרבות אחרת מזו ששודרה בערוץ 1 ובזה שהפך להיות המרכזי – ערוץ 2.

לצערנו, ערוץ 10 הוא עוד מאותו דבר. הכוכבים עברו מ-2 ל-10, הפורמטים הועתקו, השפה כמעט זהה. נכון, יש ניואנסים ויש הבדלים. אפשר למצוא בערוץ 10 מגוון גדול יותר של עיתונאים. צבי יחזקאלי ש'התחזק' בשנים האחרונות, יצר שם את סדרת הדוקו החשובה 'אללה אסלאם', לדוגמה. אך מצד המגישים הבכירים, כמעט שאי אפשר לדעת אם השלט נמצא על 2 או 10.

מזה כשנה, החוק מאפשר לפתוח ערוצים חדשים ללא זיכיון וללא מכרז. השוק נפתח, לא צריך לחכות לקיום הליך מסורבל של מכרז: כל משקיע כבד יכול להיות בין מקימי חמישה ערוצי ברודקאסט חדשים ברישיון.

סגירת ערוץ 10 אינה פגיעה בדמוקרטיה. זו כן פגיעה בפרנסה של מאות משפחות. עובדים מוכשרים ייקלטו בערוצים חדשים. כוכבי הערוץ שמרווחים סכומי עתק – הרבה יותר מראש הממשלה שנוא נפשם - נושאים גם הם בחלק מהאשמה. צר לי על כל מי שמאבד את משרתו, אך לא בכך העניין. המפה התקשורתית תשתנה, הדמוקרטיה לא תמות והעיתונות הממוסדת תיאלץ למצוא את הדרך להגדיר את עצמה מחדש בעידן הטכנולוגי של היום.

חופש דת סלקטיבי / ישראל מידד

בראש חודש חשוון נעצרה ענת הופמן, מנהיגת 'נשות הכותל', בגלל אי מילוי הוראות בג"ץ לגבי סדרי תפילת נשים ברחבת הכותל המערבי. בין היתר, היא הופיעה בטלית ותמונת גרירתה מהרחבה היתה למפורסמת. כעבור חודש נעצרו עוד שש, ובראש חודש טבת עוד אחת. הרעש התקשורתי היה בינלאומי: כותרות, ראיונות, כתבות, צילומים. התקשורת היהודית געשה. צעקות מראשי היהדות הרפורמית בארה"ב, פניות לראש הממשלה, אזכורים בכנסת. בקיצור: מאבק למען חופש הדת, הפולחן והגישה למקום קדוש. 

ביום חמישי של חנוכה, לאחר שיצאה את מתחם הר הבית ועמדה ליד שער השלשלת, נעצרה שרה אליאש, מייסדת אולפנת 'להבה' בקדומים, בחשד למלמול מילות תפילה. האם קראתם עליה ב'הארץ', ב'ידיעות' או ב'מעריב'? האם שמעתם אותה בגל"צ או בקול ישראל? נכון, היא לא התעטפה בטלית. ונכון, היא לא זימרה בקול רם ובוודאי לא קראה מספר תורה פתוח. ובכל זאת, מדוע סיפורה הקשה (היא שוחררה כעבור כשלוש שעות) לא עשה גלים בתקשורת שלנו? היא לא מספיק פמיניסטית? האם בגלל שאינה רפורמית ואינה מורדת בסמכות היהדות האורתודוקסית היא לא זכתה להיות חביבת התקשורת הממסדית? 

מדוע היחס התקשורתי לנשות הכותל שונה כל כך מזה של נשות הר הבית? הרי יש קווי הקבלה: אליאש אינה ממלאת אחרי הוראות הרבנות הראשית לגבי איסור הכניסה לתחומי הר הבית, אלא מאמינה שחובות הדת מחייבות אותה לבקר בהיכל ה' שבהר המוריה. מולה, כמו מול הופמן וחברותיה, ניצבת קבוצה דתית קיצונית. במקרה של שרה אלה מוסלמים פונדמנטליסטים שקוראים קריאות גנאי וזורקים אבנים, ומול ענת – חרדים שמקללים וזורקים ביצים. 

אז מדוע שרה אליאש לא היתה אייטם כמו ענת הופמן? האם יכול להיות שלמרות הדמיון המוסרי והחוקי בין שני המקרים, התקשורת מתעלמת מסוג אחד ומהדרת סוג שני רק בגלל עמדה פוליטית-אידיאולוגית? האם זה הוגן או מקצועי שזכויות יסוד של חופש הדת שייכות רק למי שהתקשורת מוצאת בה חן? האין לשרה אליאש וחברותיה הזכות לזכות בתשומת לב תקשורתית? אין דמוקרטיה בתקשורת?

ביקורת הנקרא
"נאום אובמה אחרי הטבח - הטוב ביותר שלו כנשיא" (נדב אייל, nrg)
יש משהו שאובמה לא טוב בו, לדעת אייל? חוץ מלנהל את ארה"ב, כמובן

"בדיקת מצע הליכוד מהבחירות הקודמות מעלה שהוא (נתניהו) קיים לא מעט מהבטחותיו" (אלוף בן, 'הארץ')
מה קורה בהארץ, שוקן בחופשה ארוכה?

"בעקבות מדיניות הממשלה, הורה דירקטוריון חברת החדשות על קיצוץ בתקציב ולכן הוסרו תוכניות משידור" (תשדיר בערוץ 2)
אז מה, הכסף הלך כל הזמן לטלוויזיה? כי אנחנו תמיד חשבנו שהוא אצל המתנחלים והחרדים

חדשות בחדשות
כ-300 עיתונאים הפגינו השבוע מול מטה הליכוד במצודת זאב, על רקע המשבר בשוק התקשורת. בהפגנה, שאורגנה על ידי ארגון העיתונאים בהסתדרות, נישאו שלטים שעליהם נכתב "ביבי, עיתונות חופשית היא לא תוכנית כבקשתך" ו"אנחנו אסירים פוליטיים". כך דיווח 'דה-מרקר'. 

'האגודה לזכות הציבור לדעת' מתכוונת להגיש לבג"ץ עתירה נגד החלטת הממשלה להעביר את חוק ערוץ 10. פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה, אמר כי "ההחלטה עומדת בסתירה למדיניות בנוגע לחקיקה בתקופת בחירות".

השבוע נחתם הסכם שיתוף פעולה בין 'גלובס' ל'מעריב'. על פי ההסכם, יספק העיתון הכלכלי תכנים כלכליים למוסף 'עסקים' של מעריב, שמרבית עובדיו פוטרו, וכן ל'מקור ראשון'.