בשבע 524: המופע של בנט

יש הרבה סיבות להצלחה של נפתלי בנט, אבל השבוע התברר שגם מטעות קשה הוא איכשהו מצליח לצאת עם עוד מנדטים.

עמנואל שילה , י"ד בטבת תשע"ג

1. פשוט לא ייאמן איך שהכול הולך לו במערכת הבחירות הזאת, לנפתלי בנט. כאילו לא די בכישורים שלו, בעבודה החרוצה ובהחלטות הנכונות שקיבל - באה שורה של אירועים מקריים לכאורה וסידרה לו מפה פוליטית עם תנאים אופטימליים עבורו ועבור מפלגתו. וכאילו אין די בכל אלה, בא השבוע האחרון והראה שגם כאשר בנט מועד ומבצע שגיאה קשה (מסיבות טקטיות ומהותיות הוא היה צריך לדחות את השאלה לגבי סירוב פקודה כבלתי רלוונטית), הוא מצליח לצאת ממנה עם אקזיט מרהיב שמניב לו עוד מנדטים. אצלנו היהודים קוראים להתרחשויות כאלה סייעתא דשמיא. 

מי היה מאמין שלא אריה דרעי ולא יאיר לפיד אלא דווקא המועמד האלמוני בנט יהפוך לכוכב של מערכת הבחירות

מי היה מאמין שלא אריה דרעי ולא יאיר לפיד אלא דווקא המועמד האלמוני בנט יהפוך לכוכב של מערכת הבחירות. זה שכולם מדברים עליו, שהתמיכה בו הופכת לטרנד. דורשי רשומות אולי יצביעו על כך שאפילו האותיות שעל פתק ההצבעה, ט' ו-ב', שנקבעו מזמן בנסיבות פוליטיות היסטוריות, אינן אלא שתיים מתוך שלוש האותיות בשמו של בנט. 

2. הנסיקה המדהימה של בנט ומפלגתו מתרחשת בזכות הרבה גורמים. אחד מהם הוא האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו. נתניהו התאחד עם ליברמן בעיקר כדי לחסוך לעצמו את סיוט הקרב הצמוד מול ציפי לבני מהבחירות הקודמות. המהלך הוכיח את עצמו אבל גם גובה מחיר. בתמונת המצב הנוכחית המשתקפת בסקרים יש בישראל רק מפלגה גדולה אחת - הליכוד ביתנו, שחוצה בבטחה את קו 30 המנדטים. הבאה אחריה, מפלגת העבודה, מדשדשת סביב 20 מנדטים. בראשה עומדת שלי יחימוביץ' חסרת הניסיון המיניסטריאלי שזוכה אמנם להערכה, אך אינה נתפשת כמועמדת בשלה לראשות הממשלה. גם המאזן הבין-גושי נראה מבטיח, כאשר הגוש הימני-דתי זוכה ליתרון של כעשרה מנדטים על גוש השמאל. אבל כל זה יוצר תחושה די מוצדקת שהקרב על ראשות הממשלה כבר הוכרע, ואין צורך מיוחד לחזק את נתניהו. 

הדיבורים על כך שמפלגת השלטון חייבת להיות גדולה וחזקה אינם משכנעים. את בעיית המשילות שממנה סבלה ממשלת נתניהו האחרונה לא גרמו השותפות הקואליציוניות, שהיו נאמנות וכנועות למדיי. קשיי המשילות התגלו בעיקר מול גורמים חיצוניים כמו הממסד המשפטי, ועדי עובדים וכמובן הממשל האמריקני - שמולם גילה נתניהו חולשה. יש היגיון רב במחשבה שדווקא מפלגה חזקה מימין לנתניהו תוכל להפעיל לחץ נגדי שימנע מנתניהו להיכנע ללחצים משמאל. היעלמותה של מפלגת 'ישראל ביתנו' כגורם עצמאי בנוף הפוליטי הופכת את 'הבית היהודי' לכתובת טבעית עבור מי שמבקש להצביע קצת ימינה מהליכוד. מצד שני, הריצה של 'עוצמה לישראל' מימין לבית היהודי מאפשרת לבנט וחבריו להצטייר כימין מרוכך ומתון. 

3. שלושה גורמים מרכזיים אפשר לאבחן לתופעה המפתיעה של מצביעים שאינם דתיים ואינם ימנים אשר הופכים לפתע לתומכי מפלגת הציונות הדתית. 

הגורם הראשון הוא אישיותו של נפתלי בנט, שנתפש יותר כישראלי מאשר כדתי-לאומי. קצין סיירות, איש הייטק, תושב רעננה, נשוי לאישה ממשפחה חילונית - עם מאפייני הקונצנזוס הללו, הדתיות שלו הופכת יותר מרוככת ופחות מאיימת. אבל הקמפיין האישי המוצלח שמנהל בנט לא היה יכול לבוא לעולם אלמלא נותר, בעקבות המחלוקת הפנימית שהחלישה את האיחוד הלאומי, כמועמד בודד בראשות המפלגה המאוחדת ולא כאחד מתוך שני ראשים שווים במעמדם, כפי שתוכנן מלכתחילה. לזכותו של בנט ייאמר שהוא השכיל לתפור את האיחוד עם 'תקומה' באופן שמצד אחד הותיר אותו כמנהיג יחיד, אך מצד שני נתן גם לשותפיו חלק מכובד. הוא הבין את כוחו וערכו של איחוד שנעשה בתחושה טובה ובאווירה טובה. הוא דאג למפלגתו ולחבריו, אבל גם היה ער לכך שדווקא מתוך שתי הרשימות יחד ייווצר הרכב מגוון ומנצח, ולא שעה לקולות שקראו לא לתת לאורי אריאל וחבריו יותר משני נציגים בעשירייה הראשונה. 

הגורם השני קשור להחלטה מודעת ומוצלחת שקיבל בנט לפתוח את המפלגה למי שאינם דתיים, לא רק כבוחרים אלא גם כנבחרים. עם חילונית בודדה ברשימה הוא הצליח להשיג אפקט של מפגן פתיחות כלפי הציבור החילוני. הוא התמודד מול מתנגדי המהלך הזה וניצח בגדול. 

את הגורם השלישי, הפילוג בתוך מחנה השמאל, בנט הרוויח מהשמיים בלי שעשה כלום. בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני מסתובבים להם קולות צפים של אנשי שמאל מתון ומבולבל ממגוון האפשרויות. לאחר שכבר השלימו עם ההפסד של המחנה שלהם בבחירות, נפתלי בנט הופך לאופציה מעניינת עבורם גם בזכות העובדה שהוא נתפש כמתמודד העיקרי מול יריבם הגדול, בנימין נתניהו. נראה כאילו מתרחשת כאן איזו תכנית ריאליטי שבה כולם רוצים להוסיף נקודות משבוע לשבוע למי שנותן פייט למועמד החזק והלא כל כך אהוד שמוביל בבטחה. כשנתניהו מסמן את בנט כיריב העיקרי שלו במערכת הבחירות הזאת, דוחף את אותם מצביעי שמאל לתמוך בראש לשכתו לשעבר.

4. הנושא של התמודדות עם פקודה לעקירת יישובים הוא כואב, קשה ורציני מכדי לשחק בו בציניות לצרכי רייטינג או לצרכים אלקטוראליים. ראוי להזכיר כי העמדה השוללת ציות לפקודת העקירה היא לא רק פסיקה הלכתית מבוססת על ידי גדולי הרבנים אלא גם עמדת מיינסטרים בציונות הדתית. 

רק לשם המחשה אזכיר את תוצאותיו של סקר בנושא שבוצע עבור 'בשבע' על ידי מכון הסקרים 'מאגר מוחות' לפני כשנתיים, לקראת כנס ירושלים השמיני. מדגם מייצג של הציבור הדתי-לאומי נשאל מה צריכים לעשות חיילים דתיים במקרה שהממשלה תטיל על צה"ל לפנות יישובים ביהודה ושומרון. 35 אחוז השיבו שיש לסרב במוצהר - עמדה המתאימה לפסק ההלכה המפורסם של מו"ר הרב שפירא. 30 אחוז השיבו שצריך לא לבצע אבל גם לא לסרב במוצהר. זוהי העמדה שביטא נפתלי בנט בתכניתו של נסים משעל ("לא מסרב אבל לא מסוגל לבצע"), וחזר בו מאוחר יותר. 33 אחוז אמרו שיש לבצע את הפקודה, כשמתוכם שני שלישים סבורים שיש לחפש דרך להשתחרר מהמשימה ורק אם אי אפשר להשתחרר - לבצע. לגבי בנט עצמו, נראה שהוא באמת מתלבט בין שתי האפשרויות - זו שהציג בתכניתו של משעל וזו שאליה נסוג לאחר ההתקפה המשולבת עליו. נראה שהציבור הישראלי מרגיש שאכן מדובר בהתלבטות מיוסרת כנה ולגיטימית, ולכן הזיגזוג בין שתי העמדות לא פגע בבנט. 

בכל אופן, מי ששואף למצב בו "דתי לאומי מצביע ליכוד" כמאמר המודעות, לא יכול לעשות דה-לגיטימציה לדעה שבציונות הדתית נחשבת לגיטימית לגמרי. אגב, בין מתנגדי סירוב הפקודה בימי ההתנתקות יש גם כאלה - הרב יובל שרלו למשל - ששינו את דעתם לנוכח האסון ההומניטרי שחולל הגירוש ואוזלת היד שגילו רשויות המדינה בטיפול במגורשים. כשבנימין נתניהו פוסל את מי שלא יציית לפקודת הגירוש מלכהן בממשלתו, הוא עושה דה-לגיטימציה לעמדת הרוב בציונות הדתית. יש לקוות שאם לא לשם שמיים אז לפחות כדי לבלום את המשך זליגת המנדטים לבית היהודי, בליכוד יתעשתו ויפסיקו לכוון את חיציהם אל השותפים הפוליטיים הטבעיים שלהם.
 
נסחפו בהתנפלות

(נפתלי בנט) חשף את מהותו האמיתית, המוכרת לרבים במערכת הפוליטית: איש ימין קיצוני, שמרן ודוגמטי, שלא יבחל אפילו בסירוב פקודה אם יידרש על ידי ממשלה דמוקרטית לפנות יהודים מבתיהם. זו לא היתה פליטת פה. זה היה נפתלי בנט האמיתי... רשימת הבית היהודי-האיחוד הלאומי היא רשימה דתית, סקטוריאלית וקנאית, המורכבת ברובה המכריע מאנשי ימין קיצוני כמו אורית סטרוק גסת הרוח מחברון או אלי בן דהן, לשעבר מנכ"ל בתי הדין הרבניים, שאין כמוהו לסמל את הממסד הדתי המאובן והמיושן.
(יוסי ורטר, פרשן פוליטי, הארץ, יום א' השבוע)

על פי סקר 'הארץ שנערך בימי שיא פסטיבל בנט, רשימת הבית היהודי לא רק שלא ניזוקה...היא אף רושמת התחזקות חד משמעית... אין ולא יכולה להיות פרשנות אחרת לנתונים המפתיעים הללו מלבד הבאה: נתניהו והליכוד-ביתנו הגזימו. הם הלכו גשר אחד רחוק מדי. הם נסחפו בהתנפלות על בנט. הם הפכו אותו ליקיר הימין, לדמות לאומית... הוא, במו ידיו, הפך את בנט הצעיר למנהיג הימין האלטרנטיבי. אותו ימין שמתחלחל לנוכח המחשבה ששוב יפונו יהודים מבתיהם.
(יוסי ורטר, פרשן פוליטי, הארץ, יומיים אחר כך)