בשבע 524: ירי בתוך הנגמ"ש

המתקפה של הליכוד על נפתלי בנט פעלה כבומרנג משום שנתפשה כניסיון לשפר עמדות תוך פגיעה באינטרס הכולל של המחנה הלאומי

"דברים שרואים מכאן" , י"ד בטבת תשע"ג

ביום ג' בבוקר הגיע סקר 'הארץ' ואושש את מה שניתן היה לחוש בגל הטוקבקים כמעט בכל אתר ואתר ברשת. גל הביקורת שהוטח בנפתלי בנט לא רק שלא עצר את התנופה של הבית היהודי (בדרך לשדה התעופה סיפר לי נהג המונית שבנו מצביע לבנט), אלא שימש לו כרוח גבית. הניסיון של הליכוד לנצל את דבריו של בנט בתכנית 'משעל חם' כדי להחזיר מנדטים מהבית היהודי לליכוד ביתנו יצר דינמיקה הפוכה. 

ייתכן שהמתקפה של הליכוד על יו"ר הבית היהודי תזכה את מנהל קמפיין הבחירות גיל סמסונוב בפרס הגול העצמי של מערכת הבחירות על שם דודו טופז ז"ל. בבחירות 1981 הצליח טופז להעביר קולות לליכוד בעת מילוי תפקידו כמנחה עצרת בחירות של המערך, לאחר שכינה את תומכי הליכוד צ'חצ'חים וחיילים הראויים לשרת רק כשי"ן גימ"לים. 

הניסיון לצייר את נפתלי בנט כאיום על צה"ל ועל אחדותו לא צלח. התגובה של בנט, שהליכוד יורה בתוך הנגמ"ש של המחנה הלאומי, היתה מכת מחץ. מעבר לתזכורת לכך שבנט הוא פייטר רציני, ההאשמה הזאת הגדירה היטב למה ההסתערות של הליכוד הצליחה להרגיז. ההרגשה בציבור היתה שהליכוד פוגע במחנה הלאומי. 

ראשית כל, אחרי שמערכת הבחירות התנהלה עד כה בסימן הפילוג בשמאל, פתאום גם הימין נראה כמפולג. אם השר גלעד ארדן סבור שנפתלי בנט עשה בדבריו נזק למחנה הלאומי כולו, למה להבליט את הנושא?

שנית, כל מי שצפה בהופעה של נפתלי בנט בתכנית 'משעל חם' ראה שבמקום ריאיון התנהל שם עימות חזיתי בין שמאל לימין. כאשר בנט הזהיר מפני טילים על האולפן קטע אותו משעל "אל תפחיד אותנו" - תזכורת לדברי הביטול ששמענו משרון ופרס לפני הגירוש מעזה. כאשר התלהטו הרוחות באולפן פנה בנט אל משעל במילה "אתם", כלומר איני משיב למראיין מקצועי ונטול פניות אלא לנציג השמאל. מי שצפה בשידור ראה בבנט את נציג המחנה הלאומי שעומד מול אחיו של פרופסור שאול משעל, חוקר הפוליטיקה הערבית שמנסה כל העת להכשיר בטיעוניו את מתוני החמאס. לכן קמפיין ליכודי שמנצל את נסים משעל כדי לנגח את בנט היה חסר סיכוי. 

נוצרה תחושה שהרווח לליכוד אינו מצדיק את הנזק שנגרם למחנה הלאומי בכללותו, היות ונפתלי בנט אינו מתחרה רק בליכוד אלא גם מול מפלגות בגוש המרכז-שמאל שהליכוד לא מסוגל לקחת את קולותיהן. כפי שטוען אורי אליצור, מדובר בצעירים ובבוחרים חדשים שיאיר לפיד מכוון להם. הייתי מוסיף שקיים פלח נוסף של בוחרים שסיכוייו להגיע לבית היהודי טובים מסיכוייו להגיע לליכוד. מדובר במי שפעם היו מכונים תנועת העבודה האקטיביסטית. כאשר העבודה חתכה שמאלה הם הרגישו מיותמים. הם נדדו מצומת של רפול לדרך השלישית של אביגדור קהלני. גם פרישתו של אהוד ברק מהפוליטיקה שיחררה קולות מהמאגר הזה. עבור אנשים כאלה, דוגמת סגן השר לשעבר משה פלד, אשר סובלים מאלרגיה תורשתית לליכוד, הבית היהודי הוא אופציה. לכן המתקפה על נפתלי בנט נתפסה כגישה של "גם לי גם לך לא יהיה", שאינה משרתת את המחנה הלאומי.

במקום לטפס על נפתלי בנט ואפילו על מרב מיכאלי, הליכוד היה יכול להזכיר מעשה סרבנות יותר חמור - זה שביצע עמרם מצנע במלחמת לבנון הראשונה. מצנע התפטר מתפקידו כמפקד פו"ם כי היטב חרה לו על ההחלטה להכניס את צה"ל לבירות. בכך, כדברי פרשן מעריב שלום ירושלמי (שאינו חשוד בימניות), הפך מצנע "לסרבן אקטיבי של ממש". 

אריאל שרון התנגד להחזרתו של מצנע לצה"ל. אפשר להזכיר ללבני, שמרימה את דגל מורשת שרון, מה חשב אלילה על מספר שתיים ברשימתה. אילו נקט הליכוד בשיטה כזאת, הוא היה מחזק את מניותיו בתוך המחנה הלאומי ומרוויח הרבה יותר משהשיג בהצטרפות לעליהום על נפתלי בנט.

הסטירה בפייסבוק

בימי הביניים היית מזמין יריב לדו קרב בכך שזרקת לעברו כפפה. היום ההזמנה לעימות מתבצעת דרך פנייה בפייסבוק, כפי שעשתה יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' בעמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו.

יש כבר מסורת שלפיה המועמד הנמצא בעמדת נחיתות מוכן להמר על עימות, שבו אולי יצליח להפוך את הקערה על פיה. אם ההצעה לא תיענה, לכל הפחות אפשר יהיה להציג את המוביל כמוג לב שמתחמק מעימות. המועמד המוביל בדרך כלל מסרב להזמנה, כי למה לו להסתכן? בפעם הזאת נטיית הסירוב הטבעית של נתניהו מתחזקת משני טעמים. הקלף המנצח של נתניהו הוא העובדה שאנשים רואים בו הרבה יותר מתאים לטפל בנושאי חוץ וביטחון לעומת יחימוביץ'. למה לו לשדרג את יחימוביץ' כמי שמסוגלת לעמוד כשווה מולו בעימות? בנוסף לכך, נוח לליכוד להציג את השמאל כמפולג, ובהתאם לכך אין לו אינטרס להציג את יחימוביץ' כמנהיגה הבלתי מעורערת של הגוש הנגדי.

אולם גם הטקטיקה של יחימוביץ' חושפת אותה לסכנה נגדית. לאחר שהיא הכריזה על חשיבות העימות, גם ראשי רשימות נוספות עשויים להצטרף לחגיגה. בבחירות 1999, לאחר שברק סירב להתעמת מולו, נתניהו נאלץ להסתפק בעימות מול יצחק מרדכי, עימות הזכור בגלל קריאת התיגר של האחרון "תסתכל לי בעיניים ביבי" שהפכה למסמר האחרון במפלה של נתניהו. אפשר גם להיזכר בעימות שנערך ב-1988 בין יו"ר התחייה יובל נאמן ז"ל ויו"ר ר"ץ שולמית אלוני, שכונה העימות האמיתי בין שמאל לימין. נאמן הסולידי מדי לא התאים לפורמט של העימות ונטרף על ידי אלוני. נפתלי בנט היותר זריז (גם סחבק וגם מנהיג) עשוי להיות סיפור אחר. לכן כדאי לו להרים את כפפת יחימוביץ', או לחילופין להתנחל בעמוד הפייסבוק שלה.

לא הולכים בקרי

הילארי קלינטון פורשת מתפקיד מזכירת המדינה. אין הדבר מעיד על שבר בינה לבין הנשיא ברק אובמה. גם אם היה ברוגז כזה, אובמה היה חייב להבליג, כי הוא חייב המון לביל קלינטון על המאמצים שהשקיע למענו במערכת הבחירות האחרונה. קלינטון היה זה שמכר לציבור האמריקני את התזה שאובמה לא נכשל כנשיא, אלא רק נדרשת לו תוספת זמן כדי לתקן את ההרס שהותיר לו הנשיא בוש.

הגברת קלינטון פורשת כפי שפרשו מזכירי מדינה קודמים (וורן כריסטופר אצל קלינטון, קולין פאוול אצל בוש), כי התפקיד שוחק ודי בקדנציה אחת. להילארי קלינטון יש גם סיבה נוספת לפרוש. אם היא תרצה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2016, כמעט בטוח שתקבל את מבוקשה. בחירות 2012 לא פתרו את בעיותיה של ארצות הברית, אבל הצליחו לאחד את פלג קלינטון ופלג אובמה. כמי שהביאה לבית הלבן את הנשיא השחור הראשון, המפלגה הדמוקרטית תתמסר ברצון למשימה של הכתרת הנשיאה הראשונה בתולדות האומה. כנשיאה בפוטנציה, עדיף לקלינטון להיות מתמודדת במשרה מלאה. את הסטטוס של נוסע מתמיד היא תרוויח ביושר בטיסות פנים במקום בטיסה ליעדים בינלאומיים.

לכן אנו מקבלים בתפקיד מזכיר המדינה החדש את יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, ג'ון קרי, שהתמודד מול בוש בבחירות 2004. פוליטיקאי צעיר בשם ברק אובמה זכה לתהילה ולזינוק כאשר הציג את מועמדותו של קרי בפני הוועידה הדמוקרטית באותה שנה. קרי, חייל מעוטר ממלחמת וייטנאם, הפך למבקר של המלחמה, ובהמשך לאותה גישה הוא די זהיר לגבי התערבות צבאית אמריקנית דומה. בכך הוא מתאים כמו כפפה למדיניות שמוביל אובמה. 

נתניהו אימץ בחום את בחירתו של קרי. ניתן להסביר את ההתלהבות הזאת בצורות שונות. נתניהו מבקש לאותת שאין משבר ביחסים עם ארה"ב; יחסיו עם שושלת קלינטון היו בעייתיים; ממשל המתחמק ממעורבות יתקשה ללחוץ לוויתורים ישראלים בתמורה להתחייבות להתערבות אמריקנית במקרה של משבר; כאיש הסנאט, קרי ספג יותר את אווירת האהדה לישראל בתוך הסנאט ויהיה פתוח להשפעת סנאטורים אחרים בתפקידו החדש; ידידי ישראל פועלים (בינתיים בהצלחה) לטרפד את מועמדותו של צ'וק הייגל לשר ההגנה, ואי אפשר להחמיץ פנים לקרי כאשר רוב המאמץ חייב להיות מושקע בהייגל.