בשבע 524: פרשנות יצירתית של חוק הפרישה

אורן בס , י"ד בטבת תשע"ג

סעיף 4 לחוק גיל פרישה קובע כי בהגיע עובד לגיל 67 ניתן לחייב אותו לפרוש לפנסיה. סעיף 10 לחוק קובע כי ניתן לקבוע בהסכם גיל מאוחר יותר. 

עובדת של אוניברסיטת בר אילן הגיעה אמנם לגיל 67, אך סברה כי עוד כוחה במותניה והיתה מעוניינת להמשיך לעבוד. היא נתקלה בסירוב של מעסיקתה ואולצה לפרוש. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה שהגישה העובדת, אך בית הדין הארצי קיבל את ערעורה. בית הדין הארצי קבע כי הפרשנות הנכונה לסעיפי החוק מחייבת את המעביד לשקול, באופן פרטני, את נסיבות ההעסקה הספציפיות, כולל התחשבות ברצונותיו ובנסיבותיו האישיים של העובד. 

פסק הדין מנתח באריכות את המצב המשפטי, וכולל אף סקירה לא קצרה של עמדת המשפט העברי כלפי זכותו של אדם מבוגר להמשיך לעבוד. פסק הדין רומז, שבעיניו ההסדר המאפשר לכפות פרישה לפנסיה אינו מתיישב עם הוראות זכויות היסוד החוקתיות, ולפיכך מן הראוי לבטלו, אולם מותיר את הקביעה בסוגיה הזו לבית המשפט העליון. 

במקום להעמיס על כתפיו מעמסה כבדה של ביטול חקיקה של הכנסת בידי בית המשפט, משתמש פסק הדין בטכניקה של 'פרשנות יצירתית' של חוק גיל הפרישה, בלי לבטלו. בית הדין הארצי קורא אל תוך החוק הקיים, תוך שימוש ב'מושג שסתום' – חובת תום הלב של מעסיק כלפי עובדיו, קביעה כי יש מין הסכם כללי, שמחייב כל צדדים שהם ליחסי עובד-מעביד, שלפיו שומה על המעסיק לבצע בדיקה בכל מקרה ומקרה כפי שהסברנו לעיל.

לטעמי, מדובר כאן בהוצאת המקרא מדי פשוטו, הכופה על לשון החוק פרשנות יצירתית מאוד שקשה ליישבה עם ההבנה הפשוטה. מאידך, לא ניתן לבטל את הנימוקים נגד החלה כפויה של הסדר פרישה הנגזר מגיל שנקבע באופן שרירותי, באופן שאינו מתאים בהכרח לאדם מסוים. 

בית הדין ניסה להתמודד עם חוק, שלמרות שנחקק בסך הכל לפני שמונה שנים עולה ממנו ניחוח אנכרוניסטי משהו, ולהתאים את החוק למציאות החיים המודרנית, שבה אנשים בני 67 עדיין נמצאים בשיא כושרם ומרצם.

הכותב הוא עו"ד ממשרד שפירא-כהן, המתמחה במשפט מסחרי ובדיני עבודה