בשבע 524: משעל אחד שמאלה

אבי סגל , י"ד בטבת תשע"ג

א. "הלנצח נאכל חרב?" (חתן פרס סוקולוב ניסים משעל מאתגר את נפתלי בנט בשאלה מקורית ומרעננת, בערך חמש דקות אחרי שנזף בו על שימוש בקלישאות. 'משעל חם' מהשבוע שעבר בערוץ 2).

ב. שככה יהיה לי טוב: לא רציתי ולא התכוונתי לצפות בריאיון של ניסים משעל עם יו"ר 'הבית היהודי', נפתלי בנט. לפני שנים רבות הייתי מבקר טלוויזיה, ואחד היתרונות הבולטים שהביאה פרישתי מהתפקיד היה לא לצפות בניסים משעל מראיין. בסופו של דבר גברה חובתי הפובליציסטית על הנוחות המשמימה של חיי, וכך צפיתי בהקלטת הראיון יומיים אחרי שכל הארץ כבר געשה ממנו. באותם 48 שעות, בהכללה גסה, אפשר לומר שהתוכנית חצתה את אזרחי ישראל לשניים: הפוליטיקאים (בעיקר מהמפלגה של נתניהו) והתקשורת (בעיקר העיתון של נתניהו) התנפלו על נושא סירוב הפקודה שעלה או לא עלה מדבריו של נפתלי בנט, ואילו הקולות שהגיעו מהציבור הציוני-דתי עסקו פחות במרואיין ויותר במראיין. אומר זאת כך: אם משעל רגיש לדברים שנאמרים עליו במגזר, לא הייתי מציע לו להיכנס לעדכוני חבריי בפייסבוק מהימים האחרונים.

ג. השבוע, ממש במקרה – כלומר אחרי שלוש שעות של חיפושים – מצאתי גזיר ישן של עיתון 'מקור ראשון' בגלגולו הראשון, ובו טור שכתבתי על ניסים משעל. על הדף המצולם מופיע התאריך י"ח בסיוון תשנ"ח. משעל היה אז איש ערוץ 1 והגיש תוכנית ראיונות בשם 'שיחת ועידה'. בטור הטלוויזיה שלי – כן, אני עומד לצטט את עצמי הצעיר שבוע שני ברציפות – ניתחתי את טכניקת הריאיון של האיש באמצעות חלוקה לעשר תכונות, תוך הסתמכות על ציטוטים שלו מתוך תוכנית אחת בלבד. למרבה הצער, רוב התכונות הלא מחמיאות שלו לא השתנו כלל עד עצם היום הזה. כמו אז, גם עתה הוא ממשיך לשאול שאלות שמסתיימות בסימני קריאה, לחזור על שאלות שכבר נענו, להשתמש בקלישאות, להטיף, לנזוף, לנג'ס, להתנשא ולזלזל. משעל אינו מראיין גרוע – הוא אינו מראיין בכלל. אבל חוץ מזה הוא עושה כמעט הכל.

ד. אם יש דבר אחד שהשתנה אצל משעל במשך השנים – זו רק החוצפה. את עמדותיו הפוליטיות הוא מעולם לא הסתיר, רק שכעת הוא הופך אותן למונולוגים ארוכים. בריאיון עם בנט, לאורך דקות ארוכות, אי אפשר היה לדעת מי המראיין ומי המרואיין. זה נשמע יותר כדו-קרב בין שני פוליטיקאים שרצים לכנסת, כאשר בנט הוא מהמפלגה המתונה יותר. במסווה של מראיין, מגיש הטלוויזיה הוותיק מנסה למכור לציבור את עמדותיו הפוליטיות המאוד לא מעודכנות, ועוד על בסיס שבועי ערב בחירות. חגיגה לדמוקרטיה הישראלית.

ה. בנט עצמו לא פתח היטב במפגש הטלוויזיוני הזה. בדקות הראשונות הוא היה צמוד לדף המסרים, התחמק משאלות באופן לא אלגנטי, סידר את כיפתו ללא הרף ופלט "ברוך השם" אחד יותר מדי. ראוי שבנט ייגמל ממחלות הילדות התקשורתית האלו, שידבר ביושר ובישירות ולא כפוליטיקאי, גם אם השאלות לא תואמות את הסיסמאות שהביא מראש. מי שמנסה להתחמק משאלות לא נוחות, רק מדגיש אותן ונותן תחושה שיש לו מה להסתיר. ובנושא של יחסי בנט-נתניהו, כלל לא היתה לבנט סיבה להתפתל. אין כל חשיבות לשאלה אם נתניהו פיטר אותו או שהוא התפטר. בכל מקרה, בנט יכול היה להעביר את האש לכיוון חבר הפאנל של התוכנית, ד"ר יועז הנדל, שבעצמו לא הצליח לעבוד עם ראש הממשלה לאורך זמן.

ו. אחרי כעשר דקות של חימום הדדי, בכל המובנים, החליף בנט הילוך ונתן תצוגת תכלית מרשימה, רהוטה ומדודה. עניינית, ההתנפלות האולטרה-שמאלנית שחטף ממשעל רק תסייע לו למשוך קולות מהמרכז. אחרי הכל, הטילים על גוש דן מדברים כיום אל רוב הישראלים הרבה יותר מאשר נאום בר אילן. אבל גם עמידתו האיתנה של בנט מול הסגנון הנוזף והבוטה של משעל בוודאי לא יזיקו ליו"ר 'הבית היהודי'.

ז. גם הקמפיין השלילי של ביבי והביביתון (כן, אחרי השבוע הנוכחי כבר אין מנוס מלהצטרף לכינוי הגנאי המיוחס ל'ישראל היום') עשוי להועיל לבנט ול'בית היהודי' יותר מאשר להזיק. הכותרות על סירוב פקודה לא רק מזכירות לנו את היחס החילוני המנוכר לדילמות של לוחמים דתיים בצה"ל, אלא גם מזכירות לנו מי מבין שני היו"רים בימין תמך ויתמוך בגירוש יהודים מביתם ללא כל תמורה. אני רוצה להאמין שגם קולות צפים בציבור הלא דתי מבחינים בהבדל בין קמפיין ענייני נגד סרבנות לבין ספינים שקריים, צבועים ומלאכותיים מבית היוצר של 'הליכוד ביתנו'.

ח. מדהים לראות עד כמה מסרב נתניהו ללמוד מטעויות העבר שלו ושל אחרים. את נפתלי בנט הוא מרומם לדרגת מועמד שווה ערך, כפי ששמעון פרס עשה ב-1996 עם נתניהו עצמו. המלחמה בבנט מזכירה את המלחמה בפייגלין בבחירות הקודמות, שכזכור הסתיימו עם אובדן של יתרון ברור במנדטים על פני 'קדימה' של לבני. אפילו סיסמת הבחירות הנוכחית של מפלגתו – "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" – מזכירה יותר מכל דווקא את הסיסמה שהובילה את נתניהו והליכוד לתבוסה בבחירות 99': "נתניהו, מנהיג חזק לעם חזק". יכול להיות שב'ליכוד ביתנו' מנסים להפסיד את השלטון בכוונה?

ט. ואם נחזור לריאיון ההוא, אז בדבר אחד אפשר להסכים לגמרי עם ניסים משעל: נתניהו לא רוצה בממשלה את בנט ומפלגתו. הייתי מציע לא להתרשם מהעצמות הפוליטיות העלובות שהוא שולח לכיוון הכיפות הסרוגות לקראת הבחירות – נתניהו אוהב את המגזר שלנו חלש, ניתן לשליטה, ואת נציגי המגזר קטנים ומפורדים כמו בכנסת הקודמת, כולל אלה ממפלגתו שלו. כוח פוליטי גדול ומשמעותי עשוי לסייע ל'בית היהודי' לשנות את התמונה, בעיקר אם ציפי לבני תמשיך לעשות שרירים אופוזיציוניים וכוכבי התקשורת בצמרת 'העבודה' ימרדו ביו"ר שלה. אם זה לא יקרה, ואם 'הבית היהודי' תהיה נטולת השפעה, ראש הממשלה ימשיך להקריב את הציבור הדתי ואת המתיישבים, גם אלה שימשיכו להצביע לו כאילו לא למדנו דבר מהממשלה היוצאת.

י. שאלה מסקרנת אחרת היא כיצד תיראה מפלגת 'הבית היהודי' אחרי הבחירות, במיוחד אם היא תממש את הציפיות מבחינת מספר המנדטים. האם יצליחו חברי המפלגה להתגבר על הפערים האידיאולוגיים, היחס השונה לפסיקות רבנים, הפערים בין מהפכנים לשמרנים בתוך המפלגה, והעובדה שרוב חבריה לא עבדו יחד מעולם? האם מפלגת הציונות הדתית תצליח להתגבר על הנטייה הקבועה שלה להתפלג? בעניין הזה מותר להיות אופטימי, אבל גם מפוכח, ולקוות שהמפלגה תוכל לפחות להיות מאוחדת למען הנושאים המרכזיים שעליהם היא תיאבק. אם אחרי הבחירות העסק שוב יתפרק לחתיכות, ההיסטוריה עצמה תעצום עיניה בבושה.