בשבע 524: המתנה המסקרנת

אסתי רמתי , י"ד בטבת תשע"ג

במשפחה שלנו כולם קוראים לי ערן הסקרן. מה לעשות, אני באמת כזה. לפעמים הסקרנות שלי טובה, כמו למשל כשאני חוקר כל מיני תופעות מדעיות, אבל לפעמים אנשים כועסים עלי בגללה. נניח, כשאני שומע אנשים מדברים ביניהם, קורה שאני מתחיל לשאול שאלות ולהתעניין, אבל אמא אומרת שזה לא מנומס להתערב לאנשים בשיחות. או פעם כשמצאתי תיבה מאוד מסקרנת על שולחן הסלון והתחלתי לפתוח אותה. הסתבר שהיו בה דברים של העבודה של אבא, והוא ממש התרגז. 


בשבוע שעבר היה לי יום הולדת, ואמא הסכימה לערוך חגיגה לכל ילדי הכיתה שלי אצלנו בבית. היא אפתה עוגת שוקולד, אחי הגדול הכין תחרויות מצחיקות ואחותי הגדולה הכינה מחפשים את המטמון. חילקנו לילדים פרסים מגניבים וכולם אמרו שהיה ממש כיף. 

בזמן שהילדים חיכו שיבואו לקחת אותם הביתה, שמתי לב לשולחן בפינת הסלון... הוא היה עמוס במתנות שהביאו החברים. היו שם חבילות גדולות וחבילות קטנות, אריזות מרובעות ואריזות משולשות, ואפילו אריזה עגולה אחת. הייתי בטוח שזה כדור... תארו לכם מה מראה של שולחן כזה עושה לסקרן כמוני! 

"הי, אתם רוצים לראות איתי מה קיבלתי?" שאלתי את החברים. "בטח! בטח!" קראו כולם. הלכתי לעבר השולחן, ובדיוק עמדתי לפתוח את המתנה האדומה, שנראתה הכי מעניינת - כשאמא שלי נכנסה לחדר. "אממ... ערן, אני מבקשת שתחכה עם זה", היא אמרה, "בואו נלך למטבח, נזכרתי ששכחתי לחלק לכם את הקרמבו שקניתי".

הבטתי באמא, מאוכזב לגמרי. איך אני אחכה? אלה המתנות שלי, ואני ממש ממש סקרן לדעת מה יש בתוכן. "אבל אמא..." התחלתי לומר, אך אמא נענעה בהחלטיות את ראשה מצד לצד, והזמינה את החברים שלי למטבח. "אוף!" חשבתי לעצמי. "דווקא עכשיו אמא מנסה לחנך אותי להתגבר על הסקרנות?! היא לא מבינה כמה זה קשה לי?" הייתי ממש מעוצבן, אבל נאלצתי להסתיר את זה עד שהחברים הלכו. וכל הזמן המתנות קרצו לי מפינת הסלון...

כשהילד האחרון עזב פניתי לאמא בפרצוף חמוץ. "עכשיו כבר אפשר לפתוח את המתנות?" שאלתי בקול ממורמר, "אני לא מבין למה לא נתת לי קודם!"

"ערן", אמרה לי אמא בחומרה, "אל תדבר בצורה כזאת. זאת קצת כפיות טובה מצדך להיות מרוגז אחרי שערכו לך כזאת מסיבה נחמדה...". 

היא צדקה, ובאמת התביישתי. "את צודקת אמא, סליחה", אמרתי, "באמת היתה אחלה מסיבה. אבל למה דווקא עכשיו את עושה לי אימוני התגברות על סקרנות?"

"התגברות על סקרנות?" אמא נשמעה מבולבלת, ואז חייכה קצת. "זאת לא היתה הכוונה שלי בכלל, ערן. בוא, אני אספר לך סיפור קטן שקרה לי כשהייתי בגילך. אולי ככה תבין. אתה יודע, אצלנו במשפחה לא היה יותר מדי כסף. יום אחד, הוזמנתי למסיבת יום הולדת אצל חברה, והבאתי לה במתנה מחק חמוד שמצאתי בחנות של השכונה. לא יכולתי להרשות לעצמי משהו יקר יותר, וגם ככה הוצאתי על זה חצי מהחסכונות שלי. בסוף המסיבה החברה אמרה שעכשיו היא תפתח את המתנות. היא פתחה מתנה ראשונה – ומצאה ספר יפה. אחר כך היתה בובה מנגנת. אחר כך משחק קלפים... בסוף, היא פתחה את החבילה הקטנה עם המחק שקניתי, ופתאום שמעתי בת אחת אומרת 'מחק?! איזה מתנה לא שווה. מי קונה מחק ליום הולדת?' תאר לך איך הרגשתי... עכשיו אתה מבין, ערן, למה לא רציתי שתפתח את המתנות?".