בשבע 525: כיצד מספחין

אוטונומיה היא הפתרון המעשי לסכסוך, בתנאי שמשתפים בה את החלק שנקרע מארץ ישראל המקורית - ירדן

אליקים העצני , כ"א בטבת תשע"ג

הדרישה להחלת הריבונות על יהודה ושומרון מועלית לאחרונה מחדש, בגלל העדר תגובה ממשלתית ממשית להכרזת הריבונות הפלשתינית. יש המדברים על סיפוח שטחי C (60 אחוזים משטח יו"ש, עם היישובים היהודיים והדרכים אליהם, בקעת הירדן ומדבר יהודה ורצועה ממזרח לקו הירוק), ויש הדורשים סיפוח השטח כולו.

שטחי C אינם מעמידים קושי דמוגרפי או כלכלי, בהיותם מאוכלסים בכ-50 אלף ערבים בלבד, שלהם ניתן להציע את הסטטוס של ערביי ירושלים. לעומת זאת, הפיכת 1.5 מיליון ערביי שטחי A ו-B לאזרחים שמצביעים לכנסת ומתוגמלים על ידי הביטוח הלאומי נראית לרבים כהרפתקה מסוכנת, למרות שהשד הדמוגרפי חזר לבקבוק - שלושה ילדים למשפחה בממוצע אצל שני העמים.

כיצד מונעים את חלוקת הארץ, ובכל זאת נמנעים משלל הבעיות הכרוכות בערבוב גמור בין שני עמים השייכים לציוויליזציות שונות? התשובה היא: אוטונומיה, אך בתנאי שתחילה יסופח השטח למדינת ישראל והכנסת היא שתחוקק ותקבע את תחומי השלטון והאחריות של האוטונומיה. למשל, קשרי כלכלה או תרבות עם מדינות חוץ – כן, קשרים דיפלומטיים – לא; כוחות שיטור – כן, צבא – לא. והעיקר: הסמכויות השיוריות, קרי: כל מה שלא הועבר במפורש, תישארנה בידי המדינה-האם, ישראל. כי זו מהות האוטונומיה: המדינה מפרישה חלקים מתוך מכלול סמכויותיה לקבוצה מסוימת כדי להעניק לה 'שלטון בית'.

הכשל באוטונומיה של בגין ובהסכמי אוסלו (אוטונומיה לחמש שנים) נעוץ בנקודת המוצא שלהם - הממשל הצבאי, ולא זיקה קבועה ומחייבת לישראל. כמו ספינה בלי נמל בית לעגון בו, שנסחפת בהכרח אל הים הסוער, אל ריבונות-דמה או"מית.

סיפוח ניתן לבצע על ידי צו ממשלתי, בלי כנסת (סעיף 11ב', תיקון לחוק סדרי השלטון והמשפט: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטחי ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו"). לעומת זאת, החלת אוטונומיה טעונה חקיקה.

אזרחי מי יהיו תושבי האוטונומיה והיכן יצביעו? יש רצוי ויש מצוי. וכדי להגיע לרצוי יש לחזור ליולי 1922, מתן המנדט על ארץ ישראל ובו הבטחה להקמת "בית לאומי לעם היהודי" בכל השטח שבין הים לגבול עיראק. המנדט הכיר ביהודים בלבד כעם בעל זכויות לאומיות בשטח העצום הזה. כל היתר הוכרו כעדות שהובטחו להן זכויותיהן הדתיות והאזרחיות. מאז לקחו ולקחו מהיהודים ונתנו לערבים, עד שנשארנו וגבנו אל הקיר:

* עוד בספטמבר של שנת 1922 השיגו הבריטים מחבר הלאומים תיקון, לפיו חולקה הארץ ("זמנית"): כל מה שממזרח לירדן, שלושה רבעים מן השטח, נמסר לאמיר עבדאללה ההאשמי ועל היהודים נאסר לעלות, להתיישב ולרכוש שם קרקעות.

* משראו הערבים המקומיים שהאנגלים (והעולם) קוראים לארץ 'פלסטיין', החליטו שהם העם הפלשתיני ובתור שכזה מגיעות להם הזכויות שניתנו ליהודים על הארץ. לא על עבר הירדן שהיתה מדבר ריק עם מעט בדואים תבעו, כי אם על מערב ארץ ישראל, הרבע שנותר ליהודים ואשר תחת ידיהם כבר החל להראות סימני פריחה. מכאן ואילך, כשדיברו על 'חלוקה' התכוונו רק לרבע המסכן הזה.

* אחרי מלחמת תש"ח התהווה באמירות (שהפכה למלוכה) רוב 'פלשתיני', שמגיע היום לכדי 70 אחוזים. ולמרות שעל דעת כל הערבים גם עבר הירדן היא 'פלשתין' ורוב תושביה 'פלשתינים', כל הרהור שזו ארץ ערבית-פלשתינית ועל כן הפלשתינים אינם עם חסר מולדת הוא בבחינת טאבו: לפלשתינים, מפני שזה מקלקל להם את הקייס נגד הציונים; ולירדנים, מפני שזה הורס את האישיות הירדנית הנפרדת שהם עמלים לייצר.

וכך, לאחר שהותירו רבע מן הבד שנתן חבר הלאומים, ניסו לתפור ממנו שתי חליפות, שהתפוצצו בתפרים על לובשיהן, והפיצוץ מדמם...

מי שמחפש פתרון בעל סיכוי חייב להתייחס אל השטח המקורי, להחזיר את עבר הירדן לתוך המשוואה ולקבוע שתושבי האוטונומיה יהיו נתיני ירדן (או פלשתין, אם יתחלף שם השלטון). בנוסף על הבחירות באוטונומיה, הם יצביעו לבחירות שם ויוכלו לעשות זאת במקומותיהם, כפי שנתיני ארה"ב, רוסיה וצרפת מצביעים בקלפיות המוצבות בארץ.

הכל מותנה בשיתוף פעולה בין המדינות משתי גדות הירדן, וכל עוד שיתוף פעולה כזה אינו קיים ייהנו תושבי האוטונומיה מכל זכויות האזרח, פרט לזכות הבחירה לכנסת ולזכות לתושבות קבע מחוץ לשטח האוטונומי. זכות זאת תינתן להם כשיהודים ישראלים יורשו גם הם להתיישב בעבר הירדן.

סימטריה מלאה היא שם המשחק, ולא ננצח בו כל עוד אנחנו בעצמנו איננו מודעים לזכויותינו.