בשבע 525: כוחה של תמונה, איפה המילה "שמאל,? ועוד

כתבי "בשבע" , כ"א בטבת תשע"ג

צילום מצב / עדי גרסיאל

אתר ynet סיכם את השנה האזרחית החולפת בכמה עשרות תמונות ומבלי משים סיפק צילום מצב של שיקולי העריכה וסדרי העדיפויות בתקשורת.

הציבור החרדי מיוצג על ידי ארבע תמונות: הפגנות נגד חוק טל, ילד עם טלאי צהוב בעקבות פרשת 'הדרת הנשים' בבית שמש והלווית הרב אלישיב (גם שם התמונה שנבחרה היא של ילדה שמתבוננת באבלים דרך סורגי החלון). רק התצלום של מוישי הולצברג, בנם של שליחי חב"ד שנרצחו בהודו, הולך לבית הספר בפעם הראשונה משנה מעט את התדמית.

בעיית המסתננים זוכה לשתי תמונות: אחת של השר לביטחון פנים שמסייר בדרום תל אביב כשברקע נראה אפריקאי ישן על הדשא, ותמונה של מהגר שהותקף על ידי מפגינים. מי שינסה לגבש דעה על סמך שתי התמונות יגיע למסקנה שהבעיה העיקרית בדרום תל אביב היא התושבים שמתנכלים למסתננים.

המלחמה בסוריה, שגבתה עד כ-50 אלף קורבנות, מקבלת תמונה אחת בלבד. ככה זה כשהעולם התרגל לזוועות וכשעיתונאים חוששים להיכנס לאזור הקרבות.

מבין 19 התמונות העוסקות בחדשות חוץ (לא כללנו את הפיגועים נגד ישראלים ויהודים בבורגס ובטולוז), תשע, כמעט מחצית, קשורות לספורט ובידור. בין השאר: טקס האוסקר, גמר גביע אירופה בכדורגל, מותה של הזמרת וויטני יוסטון, האולימפיאדה, האירוויזיון ועוד. המשברים ביוון ובמצרים, למשל, קיבלו תמונה אחת כל אחד, אבל הכדורגל העולמי - שלוש.

והפתעה: אין תמונה של 'תג מחיר' והמתנחלים היחידים מופיעים בשתי תמונות נאות של תפילה בגבעת האולפנה ושל קציר חיטים לקראת שבועות במבוא חורון. מישהו במערכת ynetעוד יחטוף על הראש. 

* ומילה טובה מגיעה ל'ידיעות אחרונות', שפרסם בשבוע שעבר תחקיר על שכר הטאלנטים בטלוויזיה. הנה כמה דוגמאות למשכורות שמרוויחים, על פי הכתב רז שכניק, כוכבי ערוץ 10 וערוץ 2: יונית לוי - 90 אלף שקלים בחודש, אהוד יערי – 80 אלף, רביב דרוקר משתכר כ-90 אלף שקלים בחודש. ארז טל מקבל 150 אלף שקלים בחודש על 'האח הגדול', לונדון וקירשנבאום כ-60 אלף שקלים כל אחד וכוכבי 'ארץ נהדרת' מרוויחים לא פחות מ-20 אלף שקלים לפרק, כל אחד.

כמעט מיותר להזכיר שאלה אותם זכיינים שדורשים ומקבלים סיוע והקלות ממשלתיות כדי לתמוך ב"חופש העיתונות" ולמנוע "פגיעה בדמוקרטיה" ו"סתימת פיות".

ואלה שמות / חני לוז

אנו מתחילים חומש חדש עם שם משמעותי: שמות. 

בימינו יש תעשייה שלמה שעוסקת בהחדרת שמות לזיכרון הציבורי: אנשים שרוצים להיות מפורסמים, מותגים מעולם המסחר או רעיונות עם אינטרס פוליטי. אותה תעשייה, בידה השנייה, עסוקה גם בכיוון השני, בייחוד בימי בחירות: ליצור הקשר שלילי, להכפיש שמות שנקלטו בצורה טובה מדי.

הסקרים הנוסקים גרמו לתעשיית התקשורת לחשוש מהשם נפתלי בנט. הם עטים על כל בדל של אמירה כדי לעשות נפשות להפחדת הציבור: בנט הוא לא הילד-טוב-רעננה-וצה"ל כפי שהצגנו אותו עד כה.

בתוכנית החדשה של יעקב אילון, ראיין המגיש את שלי יחימוביץ' ביום ראשון ואת נפתלי בנט ביום שני. בתוכנית עם יחימוביץ' לא עלו שמותיהם של שאר חברי הרשימה. המילה 'שמאל' לא נשמעה, ובוודאי לא 'קיצוני'. נפקדה גם מרב מיכאלי שקראה לסרב לשלוח בנים לצה"ל, ולא הוזכרו דעותיו הקיצוניות של פרופ' יוסי יונה. 

לעומת זאת, בתוכנית עם בנט הועלו שוב ושוב כמה שמות בעלי מטען שלילי בתקשורת: "ליד בנט נמצאים גם יוצאי האיחוד הלאומי כמו אורי אריאל והרב דב ליאור... שתמך בספר 'תורת המלך' וקרא לסרב פקודה... אורית סטרוק... יחד עם הלל הורביץ... יהיו למתנחלי חברון שני נציגים בכנסת". ואז פונה המראיין לבנט ושואל: "אולי אתה נמר בכסות של כבשה?". לשם השוואה, בדקתי את השאלות הקשות ליחימוביץ'. הקשה ביותר היתה האם אביה אכן היה קומוניסט.

ההתנהלות של קשירת אסוציאציה שלילית או חיובית לשם במרחב התקשורתי היא כלי חזק ביותר. באופן עקבי משתמשת התקשורת בתיוג 'ימני קיצוני' או אפילו 'ימני', בעוד התיוג 'שמאל' נדיר בהרבה, והפך בימי תעמולה אלה ל'מרכז-שמאל'.

חשוב לשים לב שלא ליפול למלכודת הפה הרך, שמצייר לנו את צבעי השמות על פי אינטרסנטים ידועים מראש. 

מי מאמין ל'וואפא' / ישראל מידד

כמה הערות והארות קצרצרות:

* עורך בכיר בעיתון חינם מסוים צייץ בחשבון הטוויטר שלו אודות הטענה הרש"פית (השקרית ממילא) שעד שנת 2020 יהיה שוויון דמוגרפי בין יהודים לבין ערבים בארץ ישראל. אז צייצתי לו בחזרה שכבר באוקטובר השנה, סוכנות וואפא ציינה את הנתון הזה, אלא ששנת ההגשמה אז היתה 2016. דהיינו, הם כבר נסוגים בארבע שנים לטובתנו. ואם התקשורת הישראלית לא יכולה להסתמך על התקשורת הפלשתינית, אנה אנו באים?

* אם ראש הממשלה נתניהו ראה איך בנט מסתבך, מדוע הוא בחר להכריז ביום שני בערב, באמצעות הודעה מטעם דובר המפלגה, שהוא בעד מדינה פלשתינית (גם אם התנה זאת בפירוז צבאי)? לפעמים יש דברים שאין צורך להפקיד בידי התקשורת, כי הם הרי רק ישתמשו בהם כתחמושת נגדך.

* צחי דבירה, מי שמציל (יחד עם ד"ר גבי ברקאי) ממצאים מהר הבית שהוואקף משתדל להרוס ולהשמיד, קיים ביום שני סיור עיתונאים במתחם הר קודשנו. וכך כתב בבלוג שלו: "מכיוון שהמשטרה לרוב אינה מאפשרת לעיתונאים לסקר את המתרחש בהר הבית, העיתונאים נאלצו להתחזות לתיירים". אני מקווה לקרוא את כתבותיהם מהמקום. אבל יותר מזה, לשמוע את מחאותיהם של העיתונאים על כך שחופש העיתונות נפגע ושהם לא יסבלו יחס משפיל כזה. האשמע קולם?

ביקורת הנקרא

"עמנואל שפר, גדול הדור" (יהושע שגיא מספיד את מאמן הכדורגל הוותיק, 'הארץ')
לא נסחפנו קצת, במיוחד בהתחשב ברמת הכדורגל הישראלי ב-60 השנים האחרונות?

"זוועה, זעם ופחד בדרום תל אביב" (כותרת ב'ישראל היום')
מזל שלא התלהמתם

"בשורה טובה: ירידה דרמטית במספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנה האחרונה" (כותרת ב'ידיעות אחרונות')
וכדי לא לפרגן לשר התחבורה מהליכוד, דחפנו את הידיעה לעמוד 14 

חדשות בחדשות:

ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' פרסם באתר שלו כי הוא מזועזע מכך ששלטונות החמאס בעזה מחרימים עיתונאים פלשתינים שעובדים עם כלי תקשורת ישראליים.

פרופ' אשר מעוז, דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס, הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד 'ידיעות אחרונות'. זאת בעקבות הכותרת שפורסמה בשבוע שעבר: "גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: 'נתניהו מוביל לאסון'". מעוז כתב בתלונתו כי "העיתון, הכתב והעורכים ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת בחירות בוטה". כך דיווח אתר 'העין השביעית'.

השופטת ורדה אלשיך החליטה השבוע להאריך ב-21 יום את צו ההקפאה של החברות מקבוצת 'מעריב'. זאת כדי לאפשר לרוכש העיתון, שלמה בן צבי, להמשיך במשא ומתן עם עובדי ההפצה. אלשיך הזהירה כי אם בן צבי לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי העובדים היא עלולה לבטל את הרכישה.