בשבע 525: לצאת מהגלות בזמן

ירידת בני ישראל למצרים היתה בלתי נמנעת, אבל היה ראוי שיחזרו לארץ לאחר מותו של יוסף * נוחות החיים בארצו של עם אחר * גזירת ארבע מאות שנות הגֵרות היתה יכולה להתקיים גם בארץ * מדוע החרדים מתנגדים לגיוס בני ישיבות, בגלל ביטול תורה או בגלל האווירה החילונית? * גם החרדים יודעים שמצד הדין גם תלמידי חכמים יוצאים למלחמה * השינוי בעמדת הרב משאש לגבי הגיוס בגלל ההשפעה החברתית השלילית בצבא * האומנם הצער על התחלנות בן דומה לצער על מותו?

הרב אליעזר מלמד , כ"א בטבת תשע"ג

גלות מצרים 

כשירד יעקב אבינו עם בניו למצרים - ירד על פי הדיבור, שנאמר: "ויאמר אנוכי הא-ל אלוקי אביך, אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלֹה, ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מו, ג-ד). 

שתי סיבות לירידה: האחת, שיוסף לא היה יכול לעלות לארץ, כי אף שהיה משנה למלך, לא היה יכול לעזוב את מצרים בלי רשותו של פרעה, ומאחר שהאחים מכרו את יוסף - לא היה ראוי שיעזבו אותו במצרים לבדו. ומתוך כך נתבררה הסיבה השנייה - במצרים רכשו ישראל את ברכת החומריות, שהיא הכלי לקבלת התורה. 

היה ראוי להם לחזור לאחר מיתת יוסף

אלא שלאחר מיתת יוסף היה ראוי להם לישראל לחזור לארץ, שכבר זכו לברכת החומריות, וכפי שנאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, וייאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" (בראשית מז, כז). אלא שהם נאחזו במצרים יותר מדי. התנאים של מגורים בקרב עם אחר הם נוחים. האחריות לביטחון ולכל סדרי השלטון והכלכלה מוטלת על עם הארץ, והאורחים נהנים מן המוכן ויכולים לשגשג. אמנם ברור שישראל תרמו תרומה גדולה למצרים, אבל בשלב מסוים גם התרומה כבר הופכת למכבידה מדי. התחושה של העם המארח היא שהנה עם זר הולך ותופס את מקומו. כך היה במצרים וכך בכל הגלויות. 

למרות הקושי, כדאי לעזוב את הגלות עוד לפני שמתחילה הפורענות 

ואם נשאל איך היו יכולים ישראל לחזור לארץ, הרי הגלות היתה על פי הדיבור, שנאמר: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם"? וכך גם טענו יהודים במשך הגלות הארוכה שאנחנו עוד סובלים ממנה, שכביכול אין לחזור לארץ מאחר שהגלות באה בגזירת שמיים. 

אלא שגם הזוהר שואל זאת, ומשיב שלא נגזר על אבותינו להיות גרים בארץ מצרים דווקא, אלא "בארץ לא להם". ואפילו בארץ ישראל יכלו לקיים את הגלות, כפי שחשבון ארבע מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, שגר בארץ ישראל. כלומר גזירת הגלות נגזרה, ויש בגלות תיקון, אבל אפשר שתהיה קלה ואפשר שתהיה חמורה (עיין זוהר ח"ב ג, א). 

ההיגררות אחר הנוחות והתאווה היא זו שהעמיקה את גלות מצרים עד לכדי שואה. בני ישראל חשבו שהחזרה לארץ תהיה כרוכה בקשיים בעוד שבמצרים הם נהנים מטוב הארץ, אבל לבסוף, המגורים בארץ אחרת קשים ורעים לאין ערוך מהמגורים בארץ.

הצבא וההתנגדות החרדית

שאלה: כבוד הרב כתב שאם הצבא יתאים לאורח החיים התורני והחרדי ושירות החובה יקוצר לשנה, "אפשר להעריך שתוך פחות מעשר שנים רובו המכריע של הציבור החרדי יסכים להשתתף בנטל הביטחון, לתפארת העם והארץ". לפי מה שאני יודע, החרדים סוברים שכל מי שלומד תורה מועיל יותר, וממילא גם כאשר הצבא יאפשר אורח חיים תורני הם לא יתגייסו.

תשובה: אמנם נכון שיש רבנים בציבור החרדי שאומרים דרשות ברוח זו, אבל תלמידי חכמים יודעים שאין בדבריהם ממש. בתורה למדנו שפקדו את כל הגברים בני העשרים, יוצאי הצבא, לקראת כיבוש הארץ. כשהיה צריך ללחום בימי משה רבנו ויהושע בן נון, לומדי התורה יצאו להילחם. וכך בימי דוד המלך, לא הסתפקו באמירת תהילים אלא הלומדים והמתפללים יצאו להילחם. 

גם בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, רובו המכריע של הציבור החרדי התגייס, מפני שידוע שמצווה גדולה להגן על העם והארץ. אבל כאשר התברר שהצבא משפיע לרעה על רמתם הדתית של החיילים, רב אחר רב הצטרף לעמדה השוללת גיוס לצבא, עד שעמדה זו הפכה לעמדה המשותפת לכל בני הציבור החרדי.

היסוד ההלכתי לכך 

אמנם ברור שלימוד תורה עצמו אינו דוחה את מצוות הגיוס, כפי שאינו דוחה את שאר המצוות שמוטלות על האדם כתפילין, נישואין ועזרה לזולת במקום שאין אדם אחר שאינו עוסק בתורה ויכול לעזור. אבל כאשר העיסוק במצווה מסוימת עלול לגרום לפגיעה בידיעה הבסיסית של התורה, כגון במקרה שיש צורך לטפל בחולים, אבל אם התלמידים יתנדבו לכך לא יידעו תורה ברמה הנדרשת להדרכת חייהם על פי התורה - אזי מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות אחרות. קל וחומר כאשר יש חשש שקיום מצווה אחת, אפילו היא חשובה מאוד, עלול לגרום לעזיבת התורה והמצוות, שאז מצוות תלמוד תורה דוחה את אותה המצווה (יעוין שו"ע הרב הל' ת"ת ג, א, בקונטרס אחרון; ופניני הלכה ליקוטים ח"א א, ז).

דברי הרב משאש

לדוגמה נזכיר מדבריו של הרב שלום משאש זצ"ל, ששימש במשך שנים כרב במרוקו ובסוף ימיו כיהן עשרים וחמש שנים כרבה של ירושלים. תחילה ראה הרב משאש בהקמת המדינה נס שראוי לומר עליו הלל עם ברכה, כפי שסברו רוב הרבנים. עם הגעתו לארץ, תוך הכרת המתחים והמשקעים, צמצם את תמיכתו והורה בפועל לומר הלל בלי ברכה. 

מלכתחילה סבר גם שמצווה להתגייס לצבא. אולם בהמשך כתב שצריך לפטור את כל בחורי הישיבות משירות צבאי, מפני שהשירות לא רק שיגרום להם ביטול תורה באותו זמן שהם משרתים, אלא יגרום להם שלא לחזור לתלמודם, ויגרום לחלקם לרדת ברמתם הדתית, וחלקם אף ייעקרו מהאמונה בה'. וזה מקצת מלשונו: "והכל מכירים בזה שכל מי שנכנס לצבא, מתערב בחילונים ועם הבנות, ועושה 'תשליך' מכל מה שלמד בישיבה. ומה יעשה הבן שלא יחטא. ועל פי רוב עוזב את תורתו ולא יחזור ללימודו. והם הדברים הנראים בחוש הראות" (שמש ומגן יו"ד כ).

הכאב הנורא 

בעבר כתבתי על הכאב הנורא המלווה משפחות שבנם עזב את דרך התורה והמצוות, כאב שאינו מרפה. השנים אמנם מרפאות במקצת, אבל הכאב נותר תמיד. וייסורי המצפון תוכפים והשאלות חוזרות ומתעוררות: אולי בחרנו מוסד לימודים שמעניק לימודי חול ברמה גבוהה אבל התפשרנו על רמתו הדתית? אולי לא הקפדנו על הילד מספיק שילמד תורה ויקיים מצוות? אולי להפך, היינו יותר מדי קפדנים? אולי היינו צריכים להתאמץ יותר לשכנע אותו ללכת לישיבת הסדר במקום לסיירת? וכך הצער ותחושת הכישלון אינם מרפים ומלווים את המשפחה בכל שעותיה, היפות והקשות. כמו סוג מסוים של אבל שהזמן אינו מצליח לרפאו עד יום אחרון, שגם אז עוד מקווים ומייחלים, אולי יחזור בתשובה. 

האם הצער על עזיבת התורה שווה לאבלות

שאלה: על דברים אלו קיבלתי תגובה מכמה אנשים: האם אין הגזמה בהשוואת הצער על כך שהבן עזב את הדת לאבל על פטירתו? 

תשובה: כך למדנו במשנה (בבא מציעא ב, יא), שאם הזדמנו לאדם אבדה של אביו ואבדה של רבו, ואין בידו אפשרות להחזיר את שניהם, "של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". וכן אם נפלו אביו ורבו בשבי, ויש בידו ממון לפדות רק אחד מהם, "פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו". מפני שחיי העולם הבא, עולם האמת, חשובים מחיי העולם הזה. וזו הסיבה שנצטווינו למסור את הנפש על קיום האמונה, שאם באו רשעים והעמידו בפני יהודי שתי אפשרויות, לעבוד עבודה זרה או להיהרג - ייהרג ואל יעבור. מפני שחיי עולם, חיי אמת, קודמים לחיים חולפים של שקר (סנהדרין עד, א; רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ה). אם יהודים מוכנים להיהרג על שמירת האמונה, איך לא יצטערו עד עמקי הנפש על עזיבת בן את דרך התורה והמצוות, לא פחות מאשר על פטירתו?!

אלא שעדיין יש תקווה: שלאחר מות הבן כבר אין אפשרות שיחזור בתשובה ואין אפשרות שיוליד ילדים. אבל אם נותר בחיים אפשר שיחזור בתשובה, ואם לא הוא, אולי בניו או נכדיו. 

בשלושה תנאים ההורים קודמים לרב

הואיל והזכרנו את ההלכה העקרונית, שהרב קודם לאב, יש להוסיף שלמעשה בדרך כלל ההורים קודמים, שכן יש להלכה זו שלושה סייגים. 

האחד - אם ההורים שילמו עבור תלמודו של הבן אצל הרב, אזי גם אם אינם חכמים הרי שהם קודמים לרב, שכן הם הביאו את בנם גם לחיי העולם הזה וגם לחיי העולם הבא.

השני - רק רב מובהק, שלימד אותו את רוב חכמתו, קודם לאביו. אבל אם למד מכמה רבנים, מכל אחד מקצת חכמתו, הרי שגם אם ההורים לא שילמו עבור תלמודו יש להקדימם לרב. 

השלישי מבואר שם בהמשך המשנה: "אם היה אביו חכם (בחכמת התורה, אבדתו) של אביו קודמת".