בשבע 525: כשלבני ניצחה

אבי סגל , כ"א בטבת תשע"ג

כיום, ערב הבחירות לכנסת ה-19, קשה למצוא אנשי תקשורת שיתווכחו עם ניצחונו הצפוי של בנימין נתניהו בבחירות. אפילו ב'ידיעות אחרונות' יודעים שראש הממשלה הנוכחית ירכיב גם את הממשלה הבאה, ותהיו בטוחים שכבר עכשיו עובדים שם על הכותרת הראשית המסתייגת ליום שאחרי. אני מהמר על משהו בנוסח: "מבוכה לנתניהו: לבני צמצמה את ההפרש מהליכוד-ביתנו ל-22 מנדטים בלבד". כמובן, לשם כך צריכה ציפי לבני לספק את הסחורה, אחרת עוד ייאלצו בידיעות לשלוף מהכובע פעם נוספת את אהוד אולמרט.


לקראת סיום הקדנציה הנוכחית, שלטונו של נתניהו נראה בתקשורת נצחי מאי פעם. שזה נחמד כשנזכרים כיצד בתחילת הקדנציה עדיין פנטזו שם על ראש ממשלה אחרת. מי זוכר היום את הימים שאחרי בחירות 2009, כאשר העיתונים הכתירו את ציפי לבני כמנצחת הגדולה, מתוך אמונה ושכנוע עצמי ש-28 מנדטים זה יותר מ-27. ייאמר לזכותו של לא אחר מבן כספית, אז עדיין ב'מעריב', שהוא היה הראשון לזהות את הסיכוי האפסי של לבני להקים ממשלה. ביום שאחרי הבחירות ההן, כתב כספית כי "על פי בכירים בליכוד, אין מצב שאיווט ליברמן לא ימליץ על ביבי... גם לליברמן יש גבולות וקווים אדומים". עיתונאים אחרים היו הרבה פחות חד-משמעיים לגבי הרכבה של הקואליציה הבאה.

הנה עוד כמה נבואות עיתונאיות מאותו יום, רק כדי להזכיר לכולנו את תאריך תפוגתן של פרשנויות פוליטיות. טוב, וגם קצת כדי לשעשע את עצמי. הציטוטים הבאים פורסמו כולם בבוקר שאחרי הבחירות הקודמות, כלומר לאחר שפורסמו המדגמים ועוד לפני שנודעו תוצאות האמת. את העבודה הקלה יותר – הצהרותיה של ציפי לבני עצמה – אשמור להזדמנות אחרת.

"הפתרון המתבקש הוא רוטציה: שנתיים תשרת לבני כראש ממשלה, שנתיים ישרת נתניהו" (נחום ברנע, 'ידיעות אחרונות').

"רשמו לפניכם, הבחירות לכנסת הבאה יתקיימו בקיץ 2010" (איתן הבר, 'ידיעות אחרונות').

"לכולם ברור שעם רסיסי המפלגות שיאסוף נתניהו, אם יצליח, הוא לא יחזיק הרבה זמן" (שלום ירושלמי, 'מעריב').

"קדימה תיאלץ להכריע אם תצטרף לממשלת נתניהו ותעניק לה דימוי מרכזי ומתון יותר, או תישאר באופוזיציה עד שהממשלה תיפול, וזה לא ייקח זמן רב" (יוסי ורטר).

"העובדה שקדימה... יצאה ממערכת הבחירות כשידה על העליונה מעידה על היותה גורם מכריע ובר-קיימא בפוליטיקה הישראלית" (סבר פלוצקר, 'ידיעות אחרונות').

"בנושא אחד, שנצמד בעקשנות לקמפיין הבחירות, הושגה הסכמה גורפת שקטה: ראש הממשלה היוצא, אולמרט, ילך הביתה רק אחרי שיחזיר את גלעד שליט...במרוץ נגד השעון אין לאולמרט בני תחרות שלוחצים להגיע אל קו המטרה. אף אחד מהמתמודדים, נתניהו לבני או ברק, לא ממש משתוקק ולא ממש יוצא מגדרו לטבול את הידיים בעסקה" (סמדר פרי, 'ידיעות אחרונות').

ועוד משהו: ב'מעריב' פורסמו באותו יום חמישה תרחישים אפשריים להקמת קואליציה: א. ממשלת רוטציה ליכוד-קדימה. ב. ממשלת אחדות לאומית (בלי רוטציה, כנראה) קדימה-ליכוד. ג. ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו, בלי קדימה והעבודה. ד. ממשלה צרה בראשות לבני, אשר כוללת את העבודה, ישראל ביתנו ויהדות התורה. ה. ממשלת אחדות לאומית בראשות נתניהו, הכוללת את קדימה, העבודה וש"ס. למותר לציין ששום תרחיש לא התממש במדויק. המציאות, מתברר, מורכבת יותר מנבואות בעיתון. לתשומת לב הקורא המבולבל במערכת הבחירות הנוכחית.

קרבות באוויר

משהו משונה קרה בשנים האחרונות לפאנליסט ערוץ הספורט אייל ברקוביץ': זוויות פיו ירדו כלפי מטה והחלו משוות לו הבעה של אמסטף. לא פלא שחוויית הצפייה בברקוביץ' בערוץ הספורט שונה לחלוטין מההאזנה לו ברדיו תל אביב. הקלילות וההומור שהוא משדר ברדיו הופכים לנרגנות ותוקפנות חסרות חן על המסך הקטן. העקיצות הסדרתיות שלו כלפי חבריו לפאנל 'שער השבת', שהיו אמורות להיות מצחיקות, נשמעות בעיקר יהירות ולא נעימות.

לערוץ הספורט אין בעיה עם כל זה. שם כבר מזמן קידשו את הצעקנות והנשכנות-לשם-נשכנות כערך תקשורתי. זה החל בתוכנית 'יציע העיתונות', ולאט לאט התפשט ל'שבת ביציע' ול'שער השבת', וזה עוד מבלי להזכיר את תוכנית הספורט הווכחנית של 'רדיו ללא הפסקה' המוגשת על ידי כוכבי הערוץ הטלוויזיוני. השחקנים הצעקנים משתנים – פעם זהו מאיר איינשטיין, פעם צביקה שרף ופעם אחרת ברקוביץ' – אבל הקונספציה זהה: לצעוק זה מעניין ואטרקטיבי ומושך רייטינג; המהות חשובה, אבל פחות. בקרוב אמור לשוב לשידור גם רון קופמן, מה שאומר שהדציבלים רק יעלו. כי למה לסמוך על דיונים ענייניים, תובנות מקוריות או כימיה בין חברי פאנל, אם אפשר למשוך את קהל הצופים באמצעות קרבות גלדיאטורים?

תרבות הפופוליטיקה לא נולדה בתקשורת הספורט. זו רק מעצימה אותה ומורידה ממנה את מעט התחכום שיש בה. ההעדפה של פרובוקציות והטחות עלבונות על פני מהות היא חלק מתקשורת רחבה יותר שעושה לעצמה עבודה קלה ולא מאתגרת, תקשורת שפונה לקהל דרך יצרים אפלים ולא דרך המוח. אבל זהו, מספיק כבר לדבר על ניסים משעל.

חוקים אופנתיים

יש לי חדשות בסדר גודל של אדם-נשך-כלב: קניתי לעצמי בגדים. בקניון. מותגים. במבצע, ברור שבמבצע, אל תגזימו. בינתיים, עד שאוריד חמישה קילו כדי שבגדי המלך החדשים גם יעלו עלי, הגעתי לתובנה אחת חדה כשמש – בבחירות הקרובות אצביע למפלגה הראשונה שתבטיח להעביר את תשעת החוקים החשובים הבאים:

א. מחיר חולצה שנמכרת במבצע 1+1 לא יהיה גבוה פי ארבעה ממחיר חולצה שנמכרת במבצע 2 ב-100.

ב. יצורפו פתקי תרגום לחולצות עם כיתובים מקושקשים. בשלב ב' יצורף גם פירוש קצר של האיורים המודפסים על החולצה. חולצות שלאיורים שלהן לא יהיה הסבר מניח את הדעת יימכרו כמטליות לצחצוח כלי כסף.

ג. לחגורה יש תפקיד פרקטי אחד, ואחד בלבד: למנוע ממכנסיים של אנשים שמנמנים ומעלה לצנוח ארצה. לכן, כדאי מאוד שרוב החגורות בחנות יהיו ארוכות יותר מהיקפה של הכרס.

ד. בכל חנות בגדים שמכבדת את עצמה יהיו מכנסי ג'ינס גם לאנשים נורמלים, כלומר אלה שלא מבלים שעות מדי יום בחדרי הכושר.

ה. לעולם לא יטיל המוכר מבט ספקני בקונה שמבקש לעצמו מכנסיים במידה 46. לא, אני לא מתכוון למישהו מסוים, למה?

ו. גודלם של תאי הלבשה יותאם לגודלה המינימלי של סוכה כשרה. כמו כן, בכל תא הלבשה יותקן ראי אחד לפחות, כדי שנוכל לעשות פרצופים חמוצים לעצמנו בלי הפרעה במקרה שהבגד לא יעלה עלינו.

ז. אנשים כמוני, כלומר חסרי ביטחון בגבריות שלהם, לעולם אינם יודעים לאיזה מגדר מיועד כל בגד נתון, גם אם מדובר בעניבת פפיון. לפיכך, יש לציין על כל מדף או מתלה אם הבגדים שנמצאים שם הם בגדי גברים, בגדי נשים, גם וגם או לא החליטו.

ח. חנות שמוכרת נעליים מתוצרת סין לא תוכל בשום אופן להיקרא "נעלי מרקו".

ט. טלית קטן היא בגד, ויש למוכרו בחנויות הבגדים בקניונים, לא רק במרכז המסחרי רבי עקיבא של החרדים. ושיהיו גם ציציות הרב וואזנר, כן?