בשבע 525: חסיד ואיש מעשה

הוא עודד יהודים לעסוק בחקלאות, תמך כלכלית בחסידים שעלו לארץ ישראל, ישב פעמיים בכלא הרוסי בעקבות הלשנות של מתנגדיו והקים את החסידות המשפיעה ביותר בעולם כיום @ השבוע יחול יום השנה ה-200 לפטירתו של ר' שניאור זלמן מלאדי – בעל ה'תניא', שחולל מהפכה בהנחלת מושגי החסידות והקבלה להמונים, והציב את השכל כגורם המרכזי בעבודת ה'

יואל יעקובי , כ"א בטבת תשע"ג


כולם יודעים שר' שניאור זלמן מלאדי, שביום ראשון הקרוב כ"ד טבת ימלאו מאתיים שנה לפטירתו, הוא מייסד חסידות חב"ד. אבל ר' שניאור זלמן, שידוע יותר בכינויים בעל התניא, אדמו"ר הזקן או הרב מלאדי, אינו עניין רק לחסידות חב"ד ולמקורבים אליה. מדובר בגאון בתורת הנגלה שחיבוריו ההלכתיים הגיעו למרחקים; הוגה דעות מקובל ועובד ה', שייסד דרך חדשנית בעבודת ה' שפונה בעיקר אל השכל; אוהב ישראל שדאג לתקנתם החומרית של אחיו ופעל להסבתם למקצועות יצרניים ומי שאחראי לביסוסה החומרי של העלייה הראשונה האמיתית לארץ ישראל, הלא היא עליית החסידים של תקל"ז (1777). ועדיין לא נגענו בהכל.

ר' שניאור זלמן נולד בי"ח באלול תק"ה (1745) בסביבות העיירה ליאזנה שברוסיה הלבנה, להוריו ר' ברוך ורבקה. במסורת חב"ד מסופר כי ר' ברוך נמנה על חבורת הצדיקים הנסתרים שהיו קשורים לר' ישראל בעל שם טוב, והבעל שם טוב אף היה קשור ללידתו, הדריך את הוריו בגידולו, וראה ברוח קודשו את התפקיד הגדול שמיועד לנער. עם זאת, מספרת המסורת, הזהיר הבעל שם טוב את תלמידיו שלא יספרו לשניאור זלמן הצעיר אודותיו, מכיוון שהוא כבר שייך לתלמידו ר' דב בר, המגיד ממזריטש.

כשהתקרב לגיל 16 נשא העילוי הצעיר ר' שניאור זלמן לאישה את סְטֶרְנַא, בתו של אחד מנכבדי העיר ויטבסק. למרות היותו עילוי מובהק הוא לא נהג כמנהגם של בני תורה אחרים, שסברו שתלמידי החכמים צריכים להיות מובדלים מעמי הארצות. הוא אף דאג לרווחתם החומרית. שנים רבות לפני שתנועת העבודה הציונית קידשה את ערך העבודה, הצר רש"ז על כך שפרנסתם של היהודים מתבססת על 'לופטגשפט' – עסקי אוויר כמו מסחר וכדומה, ולא על עבודת אדמה. הוא אמר ועשה: בכספי הנדוניה שקיבל מחותנו הוא רכש קרקע וכלים חקלאיים עבור אותם יהודים. גם בהמשך חייו הוא עודד יהודים לפנות לכיוון זה.

אמנם רש"ז סיים כבר בגיל 18 את כל הש"ס ונושאי כליו, ראשונים ואחרונים, אולם הוא לא הלך במסלול הרגיל של עילויים בזמנו. הוא עסק גם בחוכמת הקבלה ונהג להאריך בתפילתו. כמנהג הימים ההם היו רש"ז ואשתו סמוכים על שולחן החותן, אולם הדרך הייחודית בה נהג רש"ז לא מצאה חן בעיני המשפחה, וזו תבעה מסטרנא שתתגרש מבעלה. אולם היא, שהבחינה באישיותו הגדולה, לא הסכימה לכך. גם העובדה שהצרו להם ומנעו ממנו לעיתים נרות למאור כך שהוא נאלץ ללמוד לאור הירח, או כשסבלו מקור או מרעב, לא הזיזה אותו מעבודתו ואותה מדבקותה בו.

שולחן ערוך בפנימיות

בגיל 20 החליט רש"ז, בהסכמת אשתו, לנסוע למקום תורה. אחיו של רש"ז, ר' יהודה לייב, סיפר שבפני אחיו עמדו שני יעדי נסיעה אפשריים: וילנה ומזריטש. בוילנה, עירו של הגר"א, למדו כיצד ללמוד תורה, ואילו במזריטש, בה היה בית מדרשו של המגיד ר' דב בר תלמיד הבעש"ט, למדו כיצד להתפלל. "ללמוד ידעתי קצת", אמר רש"ז, "אבל להתפלל לא ידעתי כמעט כלום, לכן הלכתי למזריטש".
עם זאת, כשהגיע רש"ז למזריטש, הוא נבהל כנראה מההשקעה היתרה בעבודה שבלב על חשבון לימוד התורה, והחליט לעזוב. לאחר שנזכר ששכח משהו, הוא חזר ומצא את המגיד דן בסוגיה הלכתית סבוכה. כשהבין שההשקעה בעבודה הפנימית היא לא במקום לימוד התורה אלא בנוסף לו – החליט בכל זאת להישאר.

למרות שהיה הצעיר מבין התלמידים, בחר בו ר' דב בר והטיל עליו משימה כבדת משקל – לחבר שולחן ערוך חדש. הצורך בספר כזה נבע מכך שכל יהודי צריך אמנם לדעת את כל תרי"ג מצוות ופירושיהן, אך לא כל אחד יכול לעבור את הדרך הארוכה של בירור ההלכה וטעמיה מן הגמרא והפוסקים. מבנה הספר 'שולחן ערוך הרב' הוא של הלכות פסוקות המלוות בהנמקה קצרה, בשונה מהשולחן ערוך הידוע של ר' יוסף קארו, שהוא פחות פסקני ופחות מקפיד להביא את טעם ההלכה. בנפרד מודפס גם 'קונטרס אחרון', שבו רש"ז מנתח בקיצור נמרץ את שיטות הפוסקים ומסביר את הכרעתו. רש"ז גם הכניס לשולחן ערוך שלו חידושים הלכתיים שנכתבו במאתיים וחמישים השנים שבין ר' יוסף קארו לזמנו, כשמקום של כבוד שמור לדברי בעל ה'מגן אברהם'.

ד"ר מעוז כהנא מהאוניברסיטה העברית ומכללת הרצוג מדגיש כי "מי שיחפש בספר שכתב תלמיד המגיד ממזריטש פסיקה חסידית, לא ימצא אותה שם", להוציא מקום אחד - הלכות תלמוד תורה. "שם אתה שומע את האדמו"ר הזקן, שמרשה לעצמו להיות יותר חופשי. הוא מכניס שם, למשל, קבלה. הוא מציג בספר שיטה מאוד קיצונית בחובת ידיעת התורה, אפילו יותר מזו שמפורסמת בשם הגר"א". התובענות הזו באה לידי ביטוי בדרישה לדעת את כל התורה כולה, וגם לחזור על הנלמד כך ששום דבר לא יישכח. "התובענות הזו קשורה לעומק הקבלי הגורס את השלמת האדם בכך שיקיים את כל המצוות במעשה, בדיבור ובמחשבה", כשהדיבור והמחשבה הם הלימוד התורני של דיני המצווה. 

בידינו נמצא 'שולחן ערוך הרב' על חלק אורח חיים, ועל נושאים מסוימים ביורה דעה ובחושן משפט. הביבליוגרף והחוקר החב"די הרב יהושע מונדשיין אומר כי ידוע שחלק מהחיבור נשרף בשריפה שפרצה בביתו של רש"ז, אולם לא ידוע האם הוא כתב על כל השולחן ערוך. הרב מונדשיין גם מספר כי רש"ז החל לכתוב מהדורה שנייה של השולחן ערוך בגיל מבוגר יותר, שם הוא כבר פחות מסתמך על המגן אברהם, "אולי כי היו לו אז כבר כתפיים רחבות יותר". לידינו הגיעו רק ארבעת הסימנים הראשונים מאותה מהדורה שנייה.

הרב יצחק גינזבורג סבור כי יש קשר בין תורת החסידות של רש"ז לתורת הנגלה שלו. "שמו הפרטי של אדמו"ר הזקן הוא רבי שניאור זלמן, וידוע כי השם שניאור רומז לכך שאדמו"ר הזקן כולל שני אורות (שני-אור) – שני רבדים של "תורה אור" - תורת הנגלה ותורת הנסתר. באישיותו של אדמו"ר הזקן שני הרבדים הללו של התורה לא רק שכנו זה לצד זה, אלא הם גם מבטאים שני אורות שנמשכים מעצם אחד בלתי מתחלק". לדברי הרב גינזבורג, ההדגשה שלו בשולחן ערוך על הבאת ההלכה בטעמיה "מאירה גם את הנגלה שבתורה באור הפנימיות, המחפשת את הטעם הפנימי שבכל דבר". 

מאידך סבור הרב גינזבורג כי עובדת היותו של רש"ז גדול גם בתורת הנגלה ניכרת גם בחיבוריו החסידיים. "החל מכך שבספר התניא הוא פוסק בעניינים שבפנימיות התורה, והופך גם את העניינים שבלב ובהתבוננות האלוקית למעין שולחן ערוך בהיר ונהיר; והן בעצם העובדה שכל דרך חסידות חב"ד מאפשרת להעמיק בסוגיות אלוקיות באותו אופן של הבנה והשגה, בדרך של משא ומתן שנתפשים בשכל האנושי, בדיוק כמו בלימוד הנגלה שבתורה. מעבר לכך, גדלותו של אדמו"ר הזקן בשני האורות שבתורה משתקפת בכל אחד מתחומי העיסוק שלו: בביאורי גמרות ופוסקים כבסיס להסברת דברי החסידות מחד גיסא, ובנתינת משקל למבט של הקבלה בפסיקת ההלכה מאידך גיסא, ובסגנון הסברות הדקות והעמוקות המשותף לשני התחומים גם יחד".

'שולחן ערוך הרב' משמש כספר פסיקה יסודי גם בסביבות רוחניות וגיאוגרפיות שונות משל חב"ד. כך נוכל למצוא ציטוטים של סימנים שלמים ממנו אצל החכם ההונגרי ר' שלמה גאנצפריד, מחבר קיצור שולחן ערוך, בספרו על הלכות סת"ם 'קסת סופר', וגם אצל ר' יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' מבגדד. בוויכוח הלכתי בתימן, כל צד נתלה בדברי רש"ז כמסייעים לשיטתו. גם חכמי הליטאים העריכו אותו. על ר' שמואל סלנט, רבה הליטאי של ירושלים במשך כשבעים שנה, מסופר כי 'שולחן ערוך הרב' לא מש מעל שולחנו כל ימי הפסח.


הכסף שייך לארץ ישראל

לאחר פטירת המגיד ר' דב בר, הפך ר' מנחם מנדל מויטבסק למנהיג תנועת החסידות באזור ליטא ורוסיה הלבנה, ורש"ז הפך לתלמיד חבר שלו. הוא הגיע עם ר' מנחם מנדל לוילנה כדי לנסות ולשכנע את הגר"א שישנה את דעתו השלילית על תנועת החסידות. הגר"א סירב לפגשם, ומשגברו עליו הלחצים הוא עזב את וילנה עד ששני המנהיגים החסידיים יצאו ממנה. לצעדו זה של הגר"א ניתנו פרשנויות שונות. למרות התנגדותו החריפה של הגר"א לתנועה החדשה, הקפיד רש"ז מאוד על כבודו של הגאון, אותו כינה "הגאון החסיד נרו יאיר". הוא אף הזהיר את חסידיו כי מי שיעז לדבר סרה על הגר"א יורחק מקהל חסידיו. 

בשנת תקל"ז (1777) יצאה לארץ ישראל שיירה של כשלוש מאות עולים, ובראשה עמדו ר' מנחם מנדל מויטבסק וחברו ר' אברהם מקאליסק. משפחתו של רש"ז היתה אף היא בעולים, אולם כשהגיעו סמוך לגבול שבין רוסיה לאימפריה העות'מאנית הוחלט שרש"ז יחזור. המסורת החב"דית מספרת כי היה זה כדי שיוכל להדריך את החסידים שנשארו ברוסיה. עם זאת, כשבהמשך נתבקש רש"ז להנהיג את החסידים ברוסיה, נאלצו ר' מנחם מנדל ור' אברהם לעמול ולשכנע אותו באיגרות להסכים לכך. הוא כל כך לא רצה בהנהגה, עד שחשב אפילו לברוח לארץ ישראל. 

בתקמ"ח (1788), בעקבות מכתבו האחרון של ר' מנחם מנדל ערב פטירתו, רש"ז החליט לקבל עליו את הדין ולהנהיג את החסידים ברוסיה, אחרי שבמשך תקופה ארוכה שימש מעין יועץ ומורה דרך אך לא מנהיג רשמי.

חזרתו של רש"ז לרוסיה לא החלישה את הקשר שלו לארץ ישראל. רש"ז היה אחראי על מפעל התמיכה בעולים, מה שאפשר את הישרדותם הכלכלית בתנאי הארץ הקשים באותן שנים. במפעל התמיכה הזה הוא ראה חשיבות רבה ומסר עליו את נפשו. חוקר הקבלה פרופ' משה חלמיש, שעבודת הדוקטורט שלו היתה על תורתו של רש"ז, מציין כי בחסידות חב"ד מונים לאדמו"ר הזקן עשר זכויות, שאחת מהן היא ארגון התמיכה ליושבי הארץ. "פעם אחת לא היה לו כסף תחת ידו להעביר לשליח, והוא נאלץ ללוות כדי שלא להשיב את פני השליח ריקם. יתר על כן, הוא עצמו אמר כשיצא מהכלא שהשחרור היה בזכות פעילותו למען הצדקה לארץ ישראל. זה מעניין במיוחד, שהרי ההלשנה עליו היתה בדיוק על זה שהוא שולח כספים לארץ ישראל, שנמצאת בתחום שלטונה של האימפריה העות'מאנית, אויבתה של רוסיה".

גם מחסידיו דרש השתתפות בתמיכה זו. הוא מינה גבאים שתפקידם היה להעריך את יכולותיו הכספיות של כל חסיד, כדי לגבות ממנו סכום שהוא יכול לעמוד בו, "וגם ממי שלא היה יכול כלל לשלם", מציין חלמיש, "הוא ביקש שילווה כספים כדי שישתתף במצווה החשובה הזו". רש"ז גם הורה לשמור מכל משמר על כספים אלו והזהיר שאין להשתמש בהם לשום מטרה אחרת.

למסירות זו היה גם בסיס רוחני נרחב במשנתו. "יש לזכור שאצלו המעשה היה מלווה תמיד בצד עיוני, הלכתי או הגותי", אומר חלמיש, "יש אצלו לא מעט דרשות על ערכה של ארץ ישראל, והוא מייחס מעלה והשפעה רוחנית ליושבי ארץ ישראל יותר מאשר לכל יושבי הארצות האחרות. אולם הדבר הבולט ביותר הוא שרש"ז מבחינתו ראה בארץ ישראל את מימוש המטרה המרכזית של 'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים' (כלומר, בעולם הגשמי – י.י), כשארץ ישראל היא המקום האידיאלי למימוש תכלית זו".

השכל מעורר את הלב

רש"ז החל להפיץ את תורת החסידות שלו בתחילה בקונטרסים, ובהמשך בספר שריכז את הקונטרסים - ספר התניא, שכולל כיום חמישה חלקים שונים: ליקוטי אמרים, שער הייחוד והאמונה, איגרת התשובה, איגרת הקודש (אוסף מכתבים שעוסקים בצדקה ובעקרונות בעבודת ה') וקונטרס אחרון (עיונים שכתב רש"ז על עניינים שנזכרו בליקוטי אמרים). זאת מלבד יחידויות – פגישות ייעוץ שקיים בארבע עיניים עם תלמידיו, ואיגרות רבות שבאמצעותן הופצה תורתו.

"החידוש בתורתו של אדמו"ר הזקן", אומר הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, מחלוצות לימוד החסידות בישיבות הדתיות-לאומיות, "הוא ההסברה של המושגים האלוקיים בשפה שמובנת לציבור הרחב, כשבמקביל לא היה כאן ויתור על העמקה, שהפליגה לעילא ולעילא". הרב שפירא מתאר את תלמידיו של רש"ז: "דרישות הסף שם היו מאוד גבוהות. לחדר א', שהיה הכיתה ההתחלתית אליה הגיעו אלו שרצו ללמוד אצלו, היו מתקבלים תלמידי חכמים מופלגים. מי שלא היה מתפלל באריכות גדולה ובדבקות לא היה יכול להגיע ל'יחידות' לאדמו"ר". הרב שפירא מזכיר את ההתבוננות החב"דית, כשהכוונה היא להתבוננות במאמרי החסידות מלאי התוכן האלוקי, אחד הכלים המיוחדים של חב"ד. "אצל האדמו"ר הזקן ההתבוננות השכלית מולידה בעֵרה בלב, השכל גורם להופעת הרגש". חב"ד, לכן, הם ראשי התיבות חכמה בינה ודעת.

הרב גינזבורג מסביר כי בדרך החסידות הכללית "כפי שהיתה עד לאדמו"ר הזקן, וכפי שנשתמרה במובנים מסוימים בשאר ענפי החסידות עד ימינו, העיון וההתבוננות באלוקות היו שמורים בעיקר לצדיקים, כאשר החסידים זכו רק להשראה עקיפה מהתעוררות לבו הטהור של הצדיק. אדמו"ר הזקן יצר בתורת חב"ד כלים המאפשרים לכל אחד להגיע בעצמו להתבוננות פרטית בה' – התבוננות שלוקחת את הנושא, מפרטת אותו לפרטי פרטים ומקיפה אותו מצדדים רבים, וכך מיישבת את הדברים על הלב ומאפשרת להם לפעול בו פעולה פנימית. על ידי ההתבוננות הפרטית, שכל אחד מסוגל לעשות אותה, ניתן להגיע לנקודה הפנימית שבלב ולעורר אותו. ההתעוררות הזו היא לא משהו שמגיע מבחוץ, גם אם בהשראת הצדיק, אלא התעוררות שבאה מתוך האדם עצמו".

הרב שמעון וייצהנדלר, ראש ישיבת חב"ד בראשון לציון, מחדד כי "במאמרי חב"ד מופיע הרבה מאוד פעמים הביטוי 'צריך להבין'. זו שליחות – להבין, שהמוח שלי יתחבר לקב"ה. זו לא לוגיקה או פילוסופיה, זה רצון לגלות את ה' גם בשכל שלנו". הרב וייצהנדלר מסביר כי בעוד ששאר תלמידי המגיד מילאו את מקום רבם, הרי שרש"ז המשיך אותו בכך שהוא העביר את השליחות לשלב הבא – לשלב שבו האלוקות מתחברת בצורה חזקה יותר אל שכל האדם, ממש כמו שהמגיד ממזריטש הביא את החסידות לשלב חדש ומתקדם יותר מאשר רבו הבעל שם טוב. לדבריו, רש"ז עבר להילוך גבוה בהפצת המעיינות באמצעות הקמת מנייני חסידים מיוחדים, בתיקון השחיטה בהתאם לחומרות החסידיות ובכניסתו לעובי הקורה בזמן מלחמת נפוליאון. "הצפיפות של האירועים סביבו היא מפליאה. אפשר לתאר לעצמנו שגם החסידים קיבלו ממנו את אותה רוח קרב".

ספר התניא נקרא 'ספרן של בינונים'. לשיטת מחברו, צדיק מוגדר כמישהו שמנותק לגמרי מתאוות מבלי שיצטרך אפילו להילחם לשם כך, ואילו הבינוני הוא אחד שנאבק כדי לא להימשך אחר תאוותיו, לא במעשה לא בדיבור ולא במחשבה. "כמו שאומר הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ)", מציין הרב וייצהנדלר, "'התניא הוא שיר הלל ללוחם'. הבינוני הוא בשר ודם. יש לו הרהורים, יש לו טמטום הלב, הוא אנושי וזה לא אמור להחליש, להפך – זה הפרויקט: להיות אנושי ושם לגלות את ה', כמו שאומר התניא: 'לשם כך נברא, שכל חייו יהיו במלחמה הזו', זהו מישהו שעובד את ה'".

חסדו של הפקיד

פרסום ספר התניא גרר מחלוקות מבית, ואף יצר פירוד עם ר' אברהם מקאליסק, שרש"ז היה שליחו בחו"ל. ר' אברהם חלק על שיטתו השכלית, ודגל באמונה פשוטה. הוא גם לא חשב שנכון לגלות דברי קבלה להמונים. אולם מפורסמת יותר היא ההתנגדות מחוץ לתנועת החסידות, שהפנתה את עיקר חיציה נגד רש"ז. הדבר בא לידי ביטוי בהלשנה על רש"ז כמייסד דת חדשה, שהוא מעביר כספים לעות'מאנים, אויבי הרוסים, וכן שהוא מתכוון לפתוח במרד בצאר ולכן הוא אוסף תחת דגלו חסידים. 

מיד לאחר שמחת תורה של שנת תקנ"ט (1798) נלקח רש"ז למאסר בבירה פטרבורג. בהמשך הובל למבצר שכדי להגיע אליו היה צורך לעבור בנהר. רש"ז נבהל שמא הולכים להטביעו בנהר או להוליכו לארץ גזרה לכל חייו ופרץ בבכי. אחד הפקידים הגבוהים שליוו אותו אמר לו: "ישיש מסכן, למה תבכה? אמת תישאר לעולם אמת". רש"ז זכר לעולם את חסדו של אותו פקיד שעודד אותו.

במאסר ענה רש"ז תשובות לחוקריו בכתב ידו. בתשובותיו מסביר רש"ז מושגים מעבודת ה' היהודית בצורה שגם גויים יוכלו להבין. התשובות מצאו חן בעיני השלטונות, וביום י"ט בכסלו, בעת שקרא תהילים והגיע למילים "פדה בשלום נפשי", שוחרר. בשנת תקס"א (1790) נאסר בשנית, הפעם בתנאים טובים יותר אך בהאשמות קשות יותר, ושוחרר באופן סופי בימי הפסח בהוראה ישירה של הצאר החדש אלכסנדר. לאחר השחרור השני הוא קבע את מושבו בעיר לאדי.

כאשר נפוליאון יצא במסעות הכיבוש שלו והגיע לרוסיה, התנגד לו רש"ז מאוד. הוא שנא את נפוליאון בגלל האלימות הקשה והרצחנות שאפיינה את התנהלותו, וגאוותו וביטחונו בכוחו, "כי הוא השטן המנגד בכל ההתנגדות של הרע אל הטוב", סבר. דעה זו לא היתה מוסכמת על כל תלמידי המגיד ממזריטש. שנאתו לנפוליאון היתה גדולה כל כך, עד שהוא עודד את חסידיו לרגל למען הרוסים. כאשר צבא נפוליאון התקרב ללאדי, ברח רש"ז עם רבים מחסידיו ועם בני משפחתו לתוככי רוסיה, במקביל לנסיגת הצבא הרוסי, תוך שהוא מרגיע ואומר כי נפוליאון ייפול. 

בי"ט בכסלו, התאריך שבו חל יום שחרורו הראשון, נודע לבורחים כי נפוליאון החל ליפול. אולם המסע הארוך והקשה הכריע אותו, הוא חלה וכעבור חמישה ימים נפטר, בכ"ד בטבת תקע"ג (1812) בכפר פיינה. הוא הובא לקבורה בעיירה קרובה בשם האדיץ', בה היתה קהילה יהודית. הוא אמנם נפטר, אך תורתו, בנגלה ובנסתר, נעשתה נפוצה יותר ויותר במשך השנים.
 
חב"ד החדשה: מהתבוננות פנימה להפצה החוצה

מי שלא מכיר את חב"ד מקרוב, ייתכן שיופתע מן הדברים שנכתבו על היותה של חב"ד חסידות שכלית כל כך. הצביון המוכר כיום של חב"ד, כמי שעוסקת בהפצת יהדות ולא כל כך בעבודה פנימית, נראה כסותר את הדרך שסלל מייסד החסידות.

הרב פרופ' יצחק קראוס, ראש מכללת הרצוג, עוסק בסוגיה זו בספרו 'השביעי' על הרבי האחרון מליובאוויטש. לדבריו, השינוי הגדול נעשה עם התמנותו של הרבי בשנת תשי"א (1951). במאמר החסידות הראשון שאמר, 'באתי לגני תשי"א', הוא מסביר כי לכל דור יש את התפקיד שלו, להוריד את השכינה ולקרב אותה בחזרה לארץ. תפקיד הדור השביעי (הרבי היה האדמו"ר השביעי של חב"ד) הוא להוריד את השכינה לארץ עצמה, לקיים את רצון ה' "נתאווה ה' להיות לו דירה בתחתונים", ממש אותה אמרת חז"ל שלקח לו גם רש"ז כדגל. הרבי דרש מחסידיו לפרסם את אלוקותו של ה' גם במקומות הרחוקים ביותר, ולא להסתפק בישיבה בבית המדרש. זאת כחלק מהבנתו שאנחנו ב"דור האחרון לגלות והראשון לגאולה".

הרב קראוס אומר כי אין משמעות הדברים שההתבוננות והעבודה השכלית איננה קיימת. "אני מכיר מישהו שהוא שליח חב"ד. כל השבוע הוא מתרוצץ בענייני המעשה, אבל בשבת, כשאין לו את טרדות המעשה, הוא עומד שעות בתפילה".

הרב וייצהנדלר אינו מכחיש שחלו שינויים בחב"ד, "אבל מה היום כמו שהיה פעם? עולם התורה הוא כמו שהיה פעם? ולהבדיל, האקדמיה היא כמו שהיתה פעם? הכל השתנה". אף על פי כן, סבור הרב וייצהנדלר  ש"הנקודה לא השתנתה", ולימוד התניא ומאמרי החסידות שמשקיעים בהם הרבה בישיבות חב"ד נותן את פריו הטוב: "פעם הבחור היה לומד תניא ומשקיע בהתבוננות וזה נתן לו כוח לשבת כמה שעות וללמוד בהתמדה. היום כשהבחור עושה את זה ומפנים את המסרים העמוקים ביותר של 'אין עוד מלבדו', זה נותן לו כוח להינצל מהאינטרנט או לא להתפעל מכל הדברים הנוצצים של העולם הזה. האתגרים של הבחור בליובאוויטש לפני מאה וחמישים שנה הם לא בהכרח האתגרים של היום".