בשבע 525: ספרות משווה

לכתוב ספר ילדים מוצלח זה בכלל לא משחק ילדים * הספר 'הגמד הגבוה' ממחיש את ההתמכרות שלנו להשוואות ואת הסכנות הנובעות ממנה

אסתי רמתי , כ"א בטבת תשע"ג

הכותב המתחיל עלול לחשוב שאין דבר קל יותר מכתיבה לגיל הרך. לוקחים נושא מחייו של הפעוט - רצוי כזה שעושה להורה הממוצע כאב ראש, כמו גמילה מכל מיני דברים, מקלידים כמה שורות מחורזות (בעירבון מוגבל), והופ - יש ספר. לפי החומרים המצויים בשוק, יש לא מעט אנשים שמתרגמים מחשבה למעשה, וכך חנויות הספרים מוצפות בספרי קטנטנים שמוטב שלא היו באים לעולם. 

אני לא מחשיבה את עצמי לביקורתית במיוחד, אך ליד המחלקה לגיל הרך בספרייה אני יותר גרועה מרווקה בררנית. הספר הראשון משמים והשני אובר-חינוכי להחריד. לשלישי איורים מדכאים, שמתאימים יותר למוזיאון לאמנות מודרנית מאשר לספר לפעוטות. ההוא עילג, אחר פשוט מטופש, ולהוא יש שם שבעיתון כמו 'בשבע' אני אפילו לא יכולה לרמוז אליו. כן, כן, ספר לגיל הרך. לפעמים כל החיפושים שלי לא מניבים חתן ראוי, ואני נאלצת לחזור לאחד מספרי ה'דורה'. דוסטוייבסקי זה לא, אבל זה שווה את החיוך המאוהב שנמרח לקטנה על הפרצוף.

למה באמת קשה כל כך לכתוב יצירה איכותית לילדים צעירים? קודם כל, טכנית, הסופר צריך להתקמצן במילים, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת המשלב הלשוני. מישהו השווה את זה פעם לשירה – בגלל מיעוט המילים כל אחת צריכה להיות מחושבת, חדה ומדויקת. 

שנית, צריך לשמור שהסיפור יהיה פשוט, אך יחד עם זאת לא בנאלי. הוא צריך לחדש משהו, לומר אמירה. כדאי שגם ספר לגיל הרך יהיה עם עומק ורבדים. וכמובן שצריך גם את הקסם הבלתי מוסבר, כמעט כמו קליק בין בני זוג, שיגרום לי לסגור את הספר, להיאנח אנחה קטנה של סיפוק ולומר "יש לו את זה...".

מדובר באתגר לגמרי לא קל, ותעיד כמות הקבצים הזנוחים של התחלות ספרי קטנטנים שיש לי במחשב.


תורת היחסות

אך אל ייאוש, יש עדיין כמה סופרי פעוטות טובים במחוזותינו. לטעמי, אחת הטובות בהן היא רינת הופר, בעלת הזכויות על 'איילת מטיילת'. היא מצליחה להיות מצחיקה ומפתיעה, והאיורים שלה לא שוכחים להיות ידידותיים למרות היותם אמנותיים. החריזה שלה מעולה, והרעיונות שלה מקסימים בעיניי. 

לאחרונה נתקלתי בספר די חדש שלה, 'הגמד הגבוה', שההתלהבות ממנו בביתנו חצתה גילאים. הסיפור לכאורה פשוט: גמד גבוה מאוד חי בין חבריו הגמדים אך לא מרגיש שייך. הוא הולך והולך, עד שבדיוק במרכז הספר הוא מגיע לעמק השווה. הוא שוכב ונרדם, וכשהוא מתעורר הוא מגלה חבר חדש בדיוק בגודל שלו: הענק הנמוך. כדי לגלות איך הענק הגיע לכאן צריך להפוך את הספר, והנה צץ לו בהפתעה סיפור אחר לגמרי, ומקביל ברעיון שלו – 'הענק הנמוך'.

מעבר לפטנט החמוד ולעיסוק בנושא החריג בחברה, הספר מדגים באופן מאוד חינני עניין מאוד פשוט – הכל יחסי. אנחנו יצורים משווים מטבענו, וחיים בעולם של דרגות והשוואות. מצד אחד זה בלתי נמנע. אנחנו כמעט לא מסוגלים לחיות בתלישות, חייבים לדעת איפה אנחנו עומדים, איפה ילדינו, למדוד תדיר את מקומנו ביחס לסביבה וביחס למה שהיינו פעם. אנחנו חייבים לדעת אם התקדמנו, אם נסוגונו, אם אנחנו בסדר באופן עקרוני. בדיוק היום שמעתי על כיבוש אום רש-רש במלחמת העצמאות על ידי חטיבת הנגב, וגיליתי שאת המוטיבציה ליבה לאו דווקא הלהט האידיאולוגי, אלא הרצון להשיג את החטיבה המתחרה. וזה מועיל לפעמים: הרבה זמן נדנוד נחסך לי בעזרת ה"בואו נראה מי מגיע לאמבטיה ראשון!".

מצד שני, השוואות הן רעה חולה. הן המובילות לכל השנאה והקנאה והתחרות ורדיפת הכבוד. וגם לחוסר הביטחון העצמי ולרגשי הנחיתות. אני מודה ומתוודה שאני ממש לא אוהבת להיכנס לבית של בלבוסטע ביום חמישי בערב, ולגלות ששולחן השבת כבר ערוך והרצפה בוהקת. בתחום הזוגיות, השוואות הן קטסטרופה של ממש. לא סתם מברכים את החתן והכלה שיהיו כמו בגן עדן מקדם: שם לא היה לאן לפזול. ומצד האמת, התמונה שיש לנו על הזוגות סביבנו היא חלקית מאוד, כמו שנהגה לומר דודתי המבוגרת ע"ה – כשסוגרים את הדלת, אף אחד לא יודע מה קורה בפנים. 

אולי המענה לקונפליקט טמון בהדס. הנה רעיון יפה ששמעתי השבוע בשיעור: ההדס, כידוע, מסמל את העין. ועכשיו תראו איך נראה ענף משולש של הדסים: עלה מכוון לכיוון אחד, עלה מכוון כלפי מעלה, ועלה מכוון לכיוון השני. אולי האידיאלי ביותר זה לא להשוות בכלל – להיות מאלה שמביטים כלפי שמיא ושלמים עם מה שהם באמת. איך אומרים? לחשוב מה השכינה אומרת, לא מה השכנה. זה העלה האמצעי. אך גם כשמשווים, אפשר לבחור את הכיוון. אפשר להביט בשכן המצליח ולחשוב איזה מסכנים אנחנו, ואפשר להביט במי שפחות שפר מזלו ולגלות כמה טוב לנו. 

הנה דוגמה קטנה: החל מגיל מסוים, ההבטה במראה הופכת להיות חוויה מפוקפקת משהו. ברוך השם, הזיכרון שלנו עדיין מספיק טוב כדי שנזכור איך נראינו לפני מספר שנים, וזה גם מה שהופך את תעשיית זריקות הבוטוקס למשגשגת כל כך. אבל מה דעתכם להשוות את עצמנו לא למה שהיינו, אלא למה שבעזרת השם נהיה, שנזכה לשנים טובות וארוכות? חיפוש קצר בגוגל הניב לי אתר שכשמכניסים לו תמונה, הוא מראה לנו איך ניראה בעוד עשרים שנה. אהמם... עכשיו רק נותר להביט במראה ולשמוח כמה שאני נראית צעירה.