בשבע 525: הילדה הכי משעממת בכיתה

עדי דוד , כ"א בטבת תשע"ג

הצלצול שבישר את סיום השיעור גרם לכולם לקפוץ מהכיסאות ולרוץ לחצר. החבורה של ציפי תשחק מן הסתם בחבל ליד הברזיות, דינה ורחל ימצאו להן פינה שקטה לשיחת נפש ורוב הבנות בטח ייצאו למגרש לשחק בכדור או בתופסת. 

אבל, ראיתי ששוב רבקי לא קמה מהכיסא. ברעש שנוצר אף אחת לא שמה לב שהיא נשארה בכיתה, כמו בכל יום, מוציאה דף וצבעים ומציירת. אף אחת לא מזמינה אותה להצטרף וגם היא לא מבקשת.

חן מושכת לי בשרוול, "נו, טלי, את באה? יש היום משחק מחניים".

"לא היום", אני משיבה, "מתחשק לי לראות מה רבקי עושה".

חן נראית מבולבלת לרגע. "רבקי?! היא בטח הילדה הכי משעממת בעולם. שום דבר לא מעניין אותה, מה תעשי איתה? לא חבל לך על ההפסקה הכי ארוכה של היום?"

אבל אני רק חייכתי. לא היתה לי תשובה. קצת ריחמתי על רבקי שאין לה חברות, קצת הסתקרנתי מהילדה השקטה הזו שלומדת איתי כבר שלוש שנים ואני לא יודעת עליה דבר.


היא לא הרימה את עיניה מהדף, גם לא כשהתיישבתי לידה. על הדף היא הספיקה לצייר פנים עדינות ותחילתו של צווארון מפואר. "מה את מציירת?" שאלתי. רק אז היא הביטה בי בעיניים עמוקות וגדולות וחייכה בבישנות, "אני מציירת דמות לסיפור שאני כותבת." 

"מותר לי לקרוא?" שאלתי והיא הושיטה לי קבוצה של דפים.

תוך כמה רגעים צללתי לעולם של בלשים וגברות מכובדות, נופי כפר וכרכרות. לא ידעתי שילדה בגיל שלי יודעת לכתוב ככה. 

כשהרמתי לרגע את עיניי מהסיפור ראיתי את עיניה השואלות. היא התביישה אבל גם הסתקרנה מתגובתי.

"זה נהדר", אמרתי לה. עכשיו גם הבנתי מי הדמות שהיא ציירה. ממש כך יכולתי לתאר אותו מהסיפור. הציור היה מופלא ועשוי בכישרון רב.

איך יכול להיות ששתי שורות ממני ישבה במשך שלוש שנים ילדה כל כך מעניינת ואני לא שמתי לב? הדרך שבה היא מתארת דברים, הידע שלה שנחשף דרך העלילה המסובכת שהיא טוותה, יכולת הציור שלה... איזה הפסד! ואף אחת בכיתה לא יודעת.

לא נראה לי שאוותר תמיד על משחקים בחצר, אבל ברור לי שמדי פעם אבוא להציץ ולהכיר עוד קצת את הילדה הכי מעניינת בכיתה. אולי, אם היא תסכים, אבוא אליה הביתה. מסקרן אותי להכיר גם את המשפחה שלה, ואם היא תסכים - עוד נהיה חברות טובות.