בשבע 526: טרנדפורמציה

אבי סגל , כ"ח בטבת תשע"ג

"יש בעיה חמורה בהצבעה למפלגות טרנד" (אברי גלעד, האיש שבבחירות הקודמות תמך, הצביע ואף השתתף בקמפיין הידוענים של 'התנועה הירוקה מימד', מוטרד מהצלחת הקמפיין הנוכחי של נפתלי בנט. 'המילה האחרונה' בגל"צ).

ערוץ ביבי

ידידי ועמיתי המלומד הלל גרשוני פרסם באתר 'העין השביעית' טור שבו סקר את התפנית ביחסה של העיתונות הדתית-לאומית ל'ישראל היום'. בין היתר אזכר גרשוני את השימוש שעשיתי כאן לפני שבועיים בכינוי הגנאי 'ביביתון'. כבר מזמן לא ציטטו אותי ב'העין השביעית', ובפעם האחרונה שזה קרה – הציטוט הופיע תחת השם חגי סגל, אז אני מניח שהפעם עלי להיות אסיר תודה. וכן, מערכת הבחירות אכן קיררה עוד יותר את יחסי האמביוולנטי-ממילא ל'ישראל היום'. זה לא אני, זה הוא.

הכינוי 'ביביתון' הודבק לישר"ה על ידי אחינו האנטי-ביבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, וגם על ידי בעלי אינטרסים מהעיתונים המתחרים, כשלעתים קרובות יש חפיפה בין שתי הקבוצות. הקמפיין הנבזי נגד נפתלי בנט שכנע גם אותי להשתמש באותו כינוי גנאי, או גינוי כנאי, איך שבא. מן הסתם, יהיה מי שיאשים אותי בצביעות: כל עוד ישר"ה שמר על עמדות לאומיות ואנטי שמאליות – הוא היה עיתון, אז ברגע שפנה נגד 'הבית היהודי' – הוא הפך לביביתון? והרי 'ישראל היום' לא החל להיות שופרה של משפחת נתניהו אתמול; היחסים בין המו"ל לבין ראש הממשלה השפיעו על רוח העיתון מיומו הראשון, ולא משנה כמה פעמים יכתוב דן מרגלית שמעולם לא היתה התערבות מלמעלה בתוכן מאמריו. אז מה בעצם השתנה?

התשובה היא, שפנייתו של העיתון נגד הימין הדתי שמטה את הקרקע תחת הצידוק היחיד לקיומו: היותו גורם תקשורתי המאזן את ההטיה האידיאולוגית – שמאלית או פוסט-ציונית או וואטאבר – בעיתונות הישראלית בכלל וב'ידיעות אחרונות' בפרט. כל עוד המאבק בין העיתונים הגדולים הוא ימין מול שמאל, אוהדי הממשלה מול אוהדי האופוזיציה, לאומיות ומסורת מול שמאלניות חילונית – יש הצדקה לקיומו של 'ישראל היום'. וכל עוד השמאל לא ממהר לכנות את 'ידיעות אחרונות' "ציפיתון", גם לנו מותר להימנע מהכינוי "ביביתון".

אבל ברגע שהחינמון של אדלסון פותח חזית מצדו הימני של ראש הממשלה, ברגע שהמגזר הופך מטרה משותפת לחציהם של שלדון אדלסון ונוני מוזס גם יחד, ההצדקה היחידה לקיומו של ישר"ה נעלמת, וכך גם ההצדקה לשימוש בשם המגה-לאומי 'ישראל היום'. כשהוא במאבק נגד הימין הדתי, העיתון של אדלסון כבר לא יכול לדבר אל כלל ישראל, אפילו למראית עין. הוא נותר אך ורק שופרה של משפחת נתניהו, ולכל היותר שופרו של הליכוד, אפילו בלי 'ביתנו'. 'ביביתון' הופך להיות השם ההולם, לפחות עד הבחירות.

עלבון מוצדק

ואחרי כל זה, עדיין קשה להשוות את חוברת התעמולה של שלדון אדלסון לזו של נוני מוזס. כמעט אין דמיון בין הקמפיין המדוד של 'ישראל היום' לבין הפטיש היומי בראש של 'ידיעות אחרונות'. כמעט מדי יום קוראים מנויי 'ידיעות' את פסוקי השטן נתניהו, לעיתים מפי גורמים עלומי שם ולעיתים מפי גורמים שחבל שאינם עלומי שם. הכותרות הראשיות של 'ידיעות' כבר מזמן הפכו לבדיחה, וזו הפסיקה להצחיק אחרי הפעם האלף. בסדר, ביבי אשם, נדמה לי שהבנו.

יותר מאשר לעצבן או להצחיק, הגישה של 'ידיעות אחרונות' היא בעיקר מעליבה. העיתון מתייחס לקהל קוראיו כאל עדר מטומטמים שאפשר למכור לו הכל באמצעות כותרת וולגרית וחסרת תחכום. כן, בדיוק כמו שלטי התעמולה של 'התנועה': ביבי וליברמן אסון, ציפי לבני יואל חסון, משהו כזה. אם יום אחד יתברר שיועצי הקמפיין של ציפי לבני הם גם העורכים בפועל של 'ידיעות אחרונות', לא בטוח שזה יפיל אותי מהכיסא. בכל מקרה, אם להאמין לסקרים שמעניקים ל'התנועה' מספר דו-ספרתי של מנדטים, אולי יש צדק בהנחה של נוני מוזס ואנשיו ושל ציפי לבני ואנשיה: חלק מהציבור אכן מטומטם.

מצביע אי אמון

גיבורו הנוכחי של 'ידיעות', אלא אם עד סוף השבוע יימצא גאון אחר, הוא ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. כבר מזמן יש בי תחושה מעציבה שעל הכנסת לחוקק חוק האוסר על ראשי שב"כ ומוסד לשעבר לפתוח את פיהם עד אחרית ימיהם; לא מחשש לחשיפת סודות מדינה, אלא בגלל הפגיעה בתדמית האינטליגנטית של המערכות שבהן שירתו. דיסקין, כמו רבים מהביטחוניסטים הפורשים, משוכנע כי מצבה של המדינה יהיה רע יותר אחרי לכתו, אבל טוב יותר אחרי שיתראיין בתקשורת. רק שבדרך כלל המציאות הפוכה. בתי הקברות לכריזמה ולחוכמה מלאים בגנרלים שזה עתה הוסיפו את המילה "לשעבר" לתוארם. במקרים רבים, נביחתם כפנסיונרים מעידה בדיעבד על חולשת נשיכתם בזמן אמת.

כמעט אין טעם להתייחס לדבריו של דיסקין נגד ראשי המדינה, טענות שבחלקן מבוססות על תחושות ובחלקן האחר - על הנחות מופרכות. חלק מטענותיו הושמעו כבר לפני מספר חודשים, בנאום "המשיחים מקיסריה ואקירוב" שנשא בפורום אזרחי בכפר סבא, ואז גם התייחסתי אליהם במדור זה. הפעם תפס את תשומת לבי משפט אחר של דיסקין, שדווקא לא הופיע בריאיון הענק ב'ידיעות' אלא בכתבה של בן כספית בעיתון החדש 'סופהשבוע'. "פתק לבן נראה לי יותר ויותר אופציה טובה", מצוטט שם ראש השב"כ לשעבר מתוך שיחות סגורות, "וזו יכולה להיות גם אמירה חזקה אם רבים היו משתמשים בו".

אם מישהו רוצה לדעת באיזו רצינות יש להתייחס ליובל דיסקין, זהו המשפט שמעיד עליו יותר מכל. פתק לבן הוא קשקוש חסר תועלת של טיפוסים חסרי אחריות, אנשים אידיאליסטים אך בעלי תפיסת מציאות בעייתית. פתקים לבנים לא משנים את העולם. ואפילו כאמירה אידיאולוגית, עדיף לא להתייצב בקלפי מאשר להצביע בפתק לבן, שכן אחוז הצבעה נמוך מהווה אמירה חריפה יותר מכמה אלפי פתקים לבנים. אם כך נראה שיקול דעתו של מי שעמד בראש שירות הביטחון שלנו, הדבר מחריד ומטריד פי כמה מעשן הסיגרים של נתניהו וברק בישיבות מערכת הביטחון.

אותיות ותנועות

לא מכבר חילקה ועדת הבחירות המרכזית את האותיות שיופיעו על פתקי ההצבעה בקלפי. מפלגתו של יאיר לפיד, למשל, קיבלה את צמד האותיות 'פה', שזה כנראה הצירוף המתאים לה ביותר אחרי 'ג'ל'. גם 'עוצמה לישראל' קיבלה אותיות הולמות – 'נץ', כשבמקרה הצורך יוכלו חבריה לנוח ב'קנ' של מפלגת 'עלה ירוק'. מעניינת במיוחד האות 'ץ' שקיבלה מפלגת 'עם שלם' בראשות הרב אמסלם. יש מצב שהאות מסמלת את אשר עומד לקרות אחרי הבחירות - סופו הפוליטי של הצדיק.

תהייה מסוימת עולה מאותיות 'התנועה' בראשות ציפי לבני. למרבה ההפתעה, על פתקי המפלגה לא יופיעו האותיות פ' ת' ק', אלא דווקא צמד האותיות 'צפ'. מה זה אומר? קול צף? צביקה פיק? שה' עזב את ציפי ונשאר רק צפ? שהמפלגה כבר בגירעון ואין כסף לקנות אותיות אהו"י? לא ברור. בהזדמנות זו אזכיר שציפי לבני היתה בעבר ראש 'קדימה', מפלגה שחבריה היו מעורבים בלא מעט חקירות והרשעות. אולי האותיות המתאימות יותר לייצג אותה הן 'צא"פ'?