בשבע 526: ראש גדול

ההסתפקות במועט, אמונת החכמים ואהבת הבריות – גם לי כחרד"לית יש הרבה מה ללמוד מהציבור החרדי * וגם: סיפור על פאות שהוחלפו באחת במטפחות, ולהפך

חנה קטן , כ"ח בטבת תשע"ג

אנחנו יושבים סביב שולחן השבת ודנים בנושאים שברומו של עולם. בין השאר, אני מספרת על העבודה שלי בזמנו במרפאה בשכונת גאולה בירושלים, ועל הנשים הנפלאות שזכיתי להכיר שם. הרבה אהבת הבריות ונעימות שררו במרפאה. ביטוי קטן לכך היה מנהגה של המזכירה לכסות את הנשים החילוניות הבודדות שהגיעו למרפאה זו כשהן אינן לבושות בצניעות, בחלוק קטן שהוכן במיוחד לכך. היא עשתה זאת בצורה כל כך נעימה ומכבדת, שלא הייתה אישה אחת שלא הסכימה לכך בחפץ לב. 

גם הפשטות וההסתפקות במועט של נשות מאה שערים הדהימה אותי שוב ושוב. אני נזכרת בנשים ירושלמיות שהגיעו למרפאה עם שמלה שקשה היה להפשיל בה את השרוול לצורך בדיקת לחץ דם. ביקשתי מהן לבוא בפעם הבאה עם שמלה אחרת בעלת שרוולים רחבים יותר, אך לא אחת מהן השיבה: "אין לי עוד שמלה". במשך היום הן מסתובבות בבית בחלוק רחב, ושמלה מכובדת יש רק אחת ליום חול ואחת לשבת. 

ואז אחד הקטנים אומר: "אמא שלנו היא זברה (מעניין מאיפה הוא שמע את הביטוי הזה בהקשר הזה), שוב היא מספרת לנו סיפורי גבורה על החרדים".

נכון. אנחנו מגדירים את עצמנו כחרד"לים, חרדים-לאומיים, שמנסים ללכת בדרך מעט מסובכת: להתייחס אל המדינה כאל חלק מראשית צמיחת גאולתנו על כל המשמעויות שיש בכך, ולקבל בלב שלם את הערכים התורניים, שבמרכזם לימוד התורה כערך עליון והקפדה במצוות בלי 'חוכמות', כחלק מרכזי מדרך החיים שלנו. 

במידה מרובה יש כאן גם מזה וגם מזה: הערכה רבה אל הציבור החרדי, כמי שבהכללה רואה את ערך לימוד התורה וההקפדה במצוות עין בעין איתנו, וקרבה רבה אל ערכי הציבור החלוצי, ההולך לפני המחנה, בעבר ובהווה. במבט שטחי אפשר לראות זאת כמין זברה עם פסים לבנים ופסים שחורים, אבל לדעתי יש בכך שילוב אמיתי, נכון, צודק והכרחי של ערכים ואמונות

אגב, ילדיי לא מכירים מציאות שבה אני נמנעת מלהביע את דעתי הצנועה בכל נושא שעולה על הפרק. מדי פעם הם מקטרים: "אמא, בכל נושא - מדיני, יישובי, משפחתי, פוליטי, חינוכי וכו' - את חייבת להיות ראש גדול? תמיד את חייבת להגיב, להשפיע, לנסות לשנות, לעשות מהלכים? כבר מינינו אותך באופן וירטואלי לקומונרית בתנועת הנוער, למנהלת האולפנא, למשגיחה בישיבה, לראש המועצה המקומית, לראש מועצת התלמידות, לרכזת הגנים - ועוד ידך נטויה. אז מה יישאר לך לעשות אחרי היציאה לפנסיה?".


קנאה באמונת חכמים

האמת היא שאנו גם משתדלים לחנך את ילדינו לחשוב ולהתנהג בראש גדול - למרות שם המשפחה שלנו - והעלבון הגדול ביותר שבעלי יכול להטיח באחד הילדים הוא "תפסיק להיות ראש קטן"...

אך לעיתים, אין ספק, היחס של חלק מן הציבור החרדי לנושאים מסוימים כואב לי מאוד. כך למשל יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד יום מיוחד במרפאתי, אך לפעמים מתלוות לו נימות צורמות. 

ומעשה שהיה כך היה: באחד מימי הזיכרון הללו המרפאה בבני ברק היתה עמוסה מאוד. בחדר ההמתנה ישבו נשים יקרות שבאו מכל קצווי הקשת והמפה - מצפת ועד לכפר דרום. והנה נשמעת הצפירה. אני מיד נעמדת ואומרת בשקט תהילים, ופתאום שומעת שבחדר ההמתנה מתחוללת מהומה: מתברר שרוב הנשים נעמדו על רגליהן, ורק אחת הפציינטיות המשיכה לשבת ולעסוק בענייניה, כאילו הצפירה אינה נוגעת לה. אחת העומדות פנתה אליה ובדמעות ביקשה ממנה: "איך את יכולה להתעלם מאחייך חיילי צה"ל שנפלו על קידוש השם? איפה אהבת ישראל שלך?" והשנייה משיבה: "המדינה הזו היא לא שלי, ואין לי קשר לטקסים שלה!" הקולות גברו והיה נראה שעוד מעט יגיעו שם לחילופי מהלומות, ואני זינקתי מחדרי כדי להפריד ביניהן.

בנושא אחד ומיוחד אני מלאה התפעלות מדרך החינוך החרדית, והוא נושא אמונת החכמים של נשים יקרות אלו. לפני מספר שנים התעורר ספק בעניין כשרות הפאות הנוכריות מתוצרת הודו, שמא אסור לחבוש אותן משום חשש עבודה זרה, מפני שמייצרים אותן משערות של נשים שגוזזות את מחלפותיהן כחלק מטקס דתי. יום אחד נודע שהרב אלישיב זצ"ל פסק שאכן אסור לחבוש אותן כלל. והנה, אני מגיעה לעת בוקר למרפאתי בשכונה חרדית במרכז הארץ, ולהפתעתי כל המזכירות, האחיות, הפציינטיות ובכלל - כל אישה חרדית שכף רגלה דרכה באזור, בלי יוצאת מהכלל - היתה עטורה במטפחת לראשה. ואף היו נשים שהגדילו לעשות, ובפינות כמה רחובות התקיימו סדנאות יזומות לקשירת מטפחות, בהן שולבו הרבה יצירתיות, חוש הומור וחן. 

וכששאלתי את מזכירותיי האם אין קושי להפוך תוך יממה את כל המלתחה ואת סגנון כיסוי הראש, נעניתי בנחרצות ובביטחון: "גדול הדור פסק כך, וכי יש ספק מה עלינו לעשות?" נדהמתי, ואף חשתי בלבי קצת קנאה. ופתאום חלפו בזיכרוני תמונות של היישוב נצרים שבו התגוררנו, באופן חלקי, במשך למעלה מעשור. כל כך אהבתי את היישוב, בכל נימי נשמתי, והנה הוא חרב. מי יודע אם אותה אמונת חכמים היתה זורמת בעורקי אנשי שלומנו, אם היינו נשמעים פה אחד להוראת גדול הדור שלנו, ר' אברום שפירא זצ"ל, לסרב פקודה ולהתנגד בכל הכוח לגירוש - אולי החורבן היה נמנע?

ואם בפאות עסקינן, ידוע שבהוראת הרבי זצ"ל נשות חב"ד מקפידות דווקא על חבישת פאה. מדי פעם אני מרצה לפני קבוצות של נשים מחסידות חב"ד, ופעם נקלעתי לאי-נעימות אמיתית: ביום עיון מסוים בכפר חב"ד הגעתי להרצות כמה דקות לפני הזמן, וביקשו ממני לשבת על הבימה. ברגע שאני מתיישבת אני שומעת שהרבנית שהיתה בעיצומה של דרשתה שופכת אש וגופרית על הנשים שמתעקשות להתגנדר במטפחות צבעוניות במקום לציית להוראת הרבי לחבוש פאה. האדמתי כולי – הייתי בטוחה שמאות הנשים מסתכלות כולן על המטפחת הכחולה שלראשי... מאז כשאני מרצה בפני נשות חב"ד אני נוטלת עמי פאה וחובשת אותה לפני ההרצאה ומחליפה שוב אחריה. כדי לא לבייש את הפירמה.

המשימה הבאה - מפלגה דתית מאוחדת...

.