אדוני השופט

איתמר בן-גביר בילה לא מעט זמן באולמות בתי המשפט כפעיל כ"ך שהמשטרה נהגה לעצור באופן סדרתי @ אחרי 44 זיכויים, שמונה הרשעות קלות ועשרות אלפי שקלים של פיצוי ממשטרת ישראל, החל בן-גביר במרוץ אל הגלימה, בהמלצתם של לא מעט שופטים ששמעו אותו מייצג את עצמו ברהיטות ללא הכשרה פורמלית @ עורך הדין הטרי מתכוון להקדיש את מרצו להגנה משפטית של נערי הגבעות, אלא אם התואר ח"כ יוצמד לשמו בעוד פחות משבועיים

יאיר שפירא , כ"ח בטבת תשע"ג

כמה ימים לאחר הביקור במשרדו, התקשר עו"ד איתמר בן-גביר וביקש לתקן טעות קטנה, שגגה שנפלה בריאיון שנעשה איתו. שם הוא ענה לשאלה ואמר כי אין לו כל כוונה להיכנס לפוליטיקה, בוודאי לא בשלב הזה. הוא התקשר לעדכן כי דין התנועה גבר, והוא שובץ במקום השלישי במפלגה שהקים ח"כ מיכאל בן ארי. מאז הוא נישא משם על גלי הפוליטיקה הישראלית הסוערת אל המקום החמישי ברשימת 'עוצמה לישראל'. על פי הסקרים, סיכוייה של הרשימה לעבור את אחוז החסימה מוטלים בספק, כמו גם סיכוייו של בן-גביר להפוך לחבר כנסת. אבל כל מי שעוקב אחריו בעשרים השנה האחרונות, יודע שיום יבוא והוא יגיע לבית הנבחרים. הנער המשולהב שנופף בסמל מכוניתו של ראש הממשלה רבין ז"ל אל מול מצלמות הטלוויזיה, נכנס ויצא בשנים האחרונות בשערי הכנסת כעוזר פרלמנטרי. מי שמחזיק כנראה בשיא הישראלי של זיכויים בבתי משפט השלום, הפך לפני חצי שנה לעורך דין מהמניין. ניסיון עשרים השנים האחרונות מלמד כי גם אם האיש לא מצטיין בתכנון מושכל של קריירה ציבורית, הרי שהחיים נושאים אותו רחוק הרבה יותר מהמקובל במחוזות הספר של הימין בישראל.

אוהד בית"ר ועפרה חזה

בן-גביר לא נולד בקריית ארבע. אפילו לא בקריית משה. הוא גדל במבשרת ציון, שמאז ועד היום מהווה מעוז של אנשי תקשורת ומשפט. המשפחה היתה מסורתית, שאינה שומרת מצוות. אביו עלה מעירק, אמו בת עולים מכורדיסטן. הוא זוכר ילדות שמחה, ילד פעלתן אבל לא שובב. תלמיד טוב, אוהד של בית"ר ירושלים ומעריץ נלהב של עפרה חזה. כילד הוא אפילו התמודד על מקום בפסטיבל שירי הילדים, וכפשׂע היה בינו ובין הופעה ציבורית ראשונה כזמר צעיר. 

את החיבה לאקטואליה הוא קיבל מהבית. "היו הרבה עיתונים והרבה אקטואליה. ההורים נטו ימינה אבל זה היה בית ליברלי. מבחינתי, איפה שאני נמצא היום זה במידה רבה פונקציה של בית שלא הכתיב מסגרת אידיאולוגית, אלא היה פתוח". קיצוניות לא היתה שם, למרות שעבירה פלילית ראשונה על רקע אידיאולוגי נרשמה כבר בדור הקודם: אמו של בן-גביר נתפסה על ידי הבריטים כשהיתה בת תשע, בעת שהפיצה כרוזים של האצ"ל.

"בזמן האינתיפאדה הראשונה הייתי בן ארבע עשרה. הייתי מאוד מוטרד, קראתי עיתונים, הייתי מעורב וכל הזמן חשבתי מה אני יכול לעשות. יום אחד קראתי על הפגנה של נשים בשחור בכיכר פריז. אמרתי לעצמי שאני מוכרח ללכת ולהפגין מולן. הגעתי לשם עם דגל ישראל, אבל בטעות עם חולצה שחורה. אבא שלי הוזעק מהבית עם חולצה אחרת, כדי שיהיה ברור שאני לא מפגין יחד איתן". 

בכיכר פריז הוא פגש את נעם פדרמן, פעיל 'כך' שהיה אז בראשית שנות העשרים לחייו. בן-גביר מספר שעל אף שחבורת הצעירים מימין הלכה והתגבשה שם מול מפגינות השמאל בשחור, הוא נרתע מהזדהות עם אנשי כהנא. "אמרתי לעצמי שנעם אמנם בחור טוב, אבל כהנא זה לא אני. כילד חילוני התחלתי לחפש את עצמי ב'מולדת' של גנדי, ב'נאמני הר הבית', אבל לא ב'כך', זה היה מבחינתי קו אדום". 

פדרמן, מכל מקום, קירב את הנער הצעיר ליהדות ולאידיאולוגיה הכהניסטית. פדרמן ובן-גביר התחילו ללמוד בחברותא, והאחרון החל אט אט להצטרף לפעילויות התנועה, לקיים מצוות ולבסוף גם לחבוש כיפה. לפחות את עניין החזרה בתשובה ההורים ראו בעין חיובית. "אחרי הכל המשפחה היתה מסורתית", הוא אומר, "היה איתי עוד בחור צעיר מרמת אביב שעבר את אותו תהליך. הוא הניח תפילין בסתר, אותי עודדו".

שלוש-ארבע שנים מאוחר יותר, בזמן תהליך אוסלו, בן-גביר היה כבר דמות מוכרת. פחות לציבור הישראלי, בעיקר למשטרת ירושלים. "הייתי מגיע להפגנה, היו מזהים אותי וישר מכ

ניסים לניידת". הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית היתה אחרי הרצח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במתפללים ערבים במערת המכפלה. תנועות כהנא, 'כך' ו'כהנא חי', הוצאו אז מחוץ לחוק. הפעילים הבגירים של התנועות נעצרו בצווים מנהליים. בן-גביר, אז בן שבע עשרה, יחד עם קטינים נוספים הסתפקו בצווי הרחקה. בן-גביר תפס פיקוד, הזמין את אנשי ערוץ 1 וערך אז את הקרקס התקשורתי הראשון בכיכובו. 

הילד הטוב, הנחמד והמוזיקלי הופך לפעיל מתוקשר של תנועה שהוצאה מחוץ לחוק. איך ההורים שלך הגיבו לשינוי?

"המסר שהם העבירו הוא שמבחינת דעות - תעשה מה שאתה חושב לנכון. אבל לפחות בהתחלה הם לא הבינו למה אני חייב להיעצר בשביל זה. תראה, המון שכנים שלהם היו שופטים ואנשים מהפרקליטות. הם האמינו בשלטון החוק, ובהחלט העדיפו שאני אהיה עורך דין ולא פעיל ימין. אבל עם הזמן הם נחשפו אל המערכת. הם ראו את כתבי האישום שהגישו נגדי והבינו שהבעיה לא אצלי. הם ראו תת רמה של התנהלות, כתבי אישום מופרכים. איך אתה רוצה שיגיבו כשהם רואים כתב אישום שכתוב בו 'הנאשם אמר לשוטר אל תתערב' ובגלל זה הוא נאשם בהפרעה לשוטר? אז הם לא ממש שמחו, אבל עזרו לא מעט. למשל, כשהפגנו במבשרת נגד יצחק מרדכי, התקשרה לתוכנית של שלי יחימוביץ' ברשת ב' שכנה אחת היסטרית וטענה שהיא רואה שאנחנו נעזרים במערך לוגיסטי. חבר כנסת אחר שגר באזור אישר ששלושה בריונים נצפו כשהם מביאים למפגינים מזון". השלושה היו בן-גביר ושני הוריו.

נאום אל-פחם לבריכת גורדון

שנתיים מאוחר יותר נרצח יצחק רבין. בן-גביר, רב אמן בפרובוקציות, הסתבך בפרובוקציה מוצלחת מדי. הוא צולם במהדורת חדשות כמה שבועות מוקדם יותר, כשהוא מציג את סמל מכונית הקדילק של ראש הממשלה ואומר "זה הסמל ואנשים הצליחו להוציא אותו מהמכונית", ומבטיח כי "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו נגיע לרבין". בן-גביר טוען בתוקף כי המשך המשפט המקורי, שהיה "נגיע לרבין ונצעק עליו", הושמט במתכוון. הוא גם טוען שלא הוא זה שהוריד את הסמל מהמכונית, ורפי רשף שטען בשידור אחרת לא מזמן נאלץ להתנצל על העניין. אבל מכל מקום, בטובתו ושלא בטובתו הוא התקבע בתודעה הישראלית כמי שרדף פיזית את ראש הממשלה שנרצח. 

הוא הובל אל אולמו של השופט לשעבר, פיליפ מרכוס, בבית משפט השלום בירושלים. השופט הטרי, חצי שנה על כס המשפט, לא נבהל מהמהומה התקשורתית ודרש מהתביעה הוכחה כי אכן מדובר בסמל של מכונית ראש הממשלה. שם הופתעו מהצורך להציג ראיה, והודו שלא בדקו את הנושא. השופט מרכוס שילח אותם מעל פניו באמירה שזו מדינת חוק ולא מדינת טלוויזיה, דבר שהוא כמובן לא מדויק לגמרי. בן-גביר נשלח למעצר מנהלי של יותר מחצי שנה. "ועל מה", אומר בן-גביר, "הרי הסוכן שלהם, אבישי רביב, ידע שיגאל עמיר היה אנטי כהניסט".

אין ספק שאתה יודע למשוך תקשורת ולקבל זמן מסך, אבל אני לא פעם תוהה מה המטרה של הפרובוקציות המתוקשרות האלו. לא נראה לך שדווקא הימין סופג בגללן נזק תדמיתי כבד?

"הגישה שלי לחיים היא אחרת. פעיל ימין ממוצע נכנס למגננה. אני תלמיד של השמאלנים, אני לא מתגונן ולא חייב הסברים לאף אחד. אני לא יריב אופנהיימר, אני לא יכול להרים טלפון ולומר לרזי ברקאי שאני ארצה להתראיין מחר על זה ועל זה. אנחנו חייבים לעשות מעשים כדי שיסקרו אותנו. אנחנו כמובן מנסים לעשות מעשים שישקפו לציבור הישראלי את מה שקורה כאן. מעשים שפוקחים עיניים. זה חוט השני העובר בין המצעד שארגנו באום אל-פחם, כדי להבהיר שחופש ההפגנה מובן מאליו רק כשהוא נתבע על ידי צד אחד, ובין הבאתם של הפליטים לבריכת גורדון, כדי להדגים את הצביעות בעניין הזה".

אין ספק כי עם השנים הפעלולים התקשורתיים והמשפטיים של בן-גביר השתכללו, והיום הם מכוונים לא פעם לשבירת הקיבעונות המחשבתיים של קובעי המדיניות, כמו גם של הציבור כולו. בן-גביר טוען למשל לבעלות על פיתוח ז'אנר עתירות המראָה לבג"ץ – כלי מאבק משפטי שהפך מאוחר יותר לאומנות של ממש בידי עמותת 'רגבים'. העתירה שהגיש יחד עם ברוך מרזל, ובה דרישה להתיר להם תהלוכה בלב אום אל-פחם, הועתקה כמעט מילה במילה מהעתירה שקיבל בג"ץ אשר חייב את עיריית ירושלים ואת משטרת הבירה לאפשר את מצעד הגאווה בעיר. בן-גביר וחבריו לא הורשו בסופו של דבר לצעוד בתוך העיר הערבית, אך השופטים התקשו שלא להתייחס לעתירה במלוא הרצינות.גם מהרמה הכללית של הפעילות וגם מהרטוריקה שהתרככה בשנים האחרונות, נראה כי בן-גביר הצעיר עשה דרך ארוכה. זהו סוג של התבגרות?

"אני שונה היום מאיתמר בן-גביר הצעיר. לא בדעות ולא ברעיונות. אני חושב היום את מה שחשבתי בגיל ארבע עשרה, והשנים רק מוכיחות את מה שטענו אז. אבל לאיתמר של היום יש יותר כלים משהיו אז לאיתמר הצעיר. אתה אומר פרובוקציות, אני אומר חופש ביטוי. גם איתמר היותר צעיר אף פעם לא הרביץ, אף פעם לא נקט באלימות. איתמר הצעיר צעק. היום הוא יודע לצעוק בדרכים משוכללות יותר". 

אחד התעלולים שיוחסו לבן-גביר הצעיר היה פוטומונטאז' פרובוקטיבי שהגיע לחקירת שב"כ. זה היה אחרי שהארץ סערה בעקבות ביטול הופעת רקדני להקת בת שבע באירוע פעמוני היובל. מיטב הפרשנים הסבירו מדוע סיכול כוונת הלהקה לרקוד באירוע ממלכתי בביגוד מינימלי למנגינת 'אחד אלוקינו', הוא פגיעה בחופש האמנות ובחופש הביטוי. מישהו מיהר לתלות ליד הסניף הירושלמי של ארגון השמאל 'דור שלום' פוטומונטאז' שבו חוברה תמונת ראשו של רבין לגוף ערום. חופש הביטוי כמובן שלא מנע מהמשטרה לעצור אז את בן-גביר שנחשד בתעלול, ולהעמידו לדין פלילי. שופטת בית המשפט בירושלים, רבקה פלדמן-פרידמן, זיכתה את בן-גביר, גם בגלל סתירות קשות בעדות העד המרכזי נגדו. היא רמזה גם כי עצם ההעמדה לדין חוטאת לשמירה המקובלת בישראל על חופש הביטוי. אתר האינטרנט של ערוץ 7 ספר אז את זיכויו ה-28 של בן-גביר עד אז. 

מאז נוספו לרקורד של האיש עוד 16 זיכויים. בסך הכל 44 זיכויים מול שמונה הרשעות, אף אחת מהן אגב אינה בעבירות חמורות יותר מ'עוון'. בגלל הזיכויים הדחופים, בן-גביר ספג לא פעם האשמות כי הוא סוכן שב"כ. אחת כזו עלתה לקונספירטור ברי חמיש בפסק דין שהורה לו לפצות את בן-גביר בעשרות אלפי שקלים. תביעה אחרת, נגד אריה אלדד שטען את אותה טענה למי שהיום נמצא ברשימת המועמדים שלו לכנסת, הסתיימה בהתנצלות. "על השטות של הפוטומונטאז' של רבין נחקרתי בשב"כ במשך ארבעה ימים. היה שופט ששלח נאשם להתייעץ איתי בעניין השחתת פני מקרקעין, כי זו עבירה שבמשך שנים רק אני קיבלתי עליה כתבי אישום. תראה לי עוד אדם שחטף כתב אישום על זה שהוא שׁר בבית משפט. אז הסטטיסטיקה הפליאה את אלדד, לא כל הנתונים היו מולו. הוא אמר את מה שאמר, ואני שמח שהוא חזר בו".

ואיך בכל זאת משתפים פעולה באותה רשימה קטנה לכנסת אחרי האשמה שכזו, ואחרי הליכים משפטיים שניהלת נגדו?

"שמנו את העניין הזה מאחורינו. בסך הכל יש לי הערכה גדולה אליו ואין ספק שאידיאולוגית הוא קרוב אלינו. חוץ מזה, אנחנו צריכים להניח את המשקעים בצד ולעבוד ביחד לטובת הצלחה בבחירות. כשזה למען עם ישראל, אין לי בעיה עם זה".

כל מי שמתעסק בתחום יודע כי במקרים רבים בין להיות יעד של השב"כ ובין להיות משת"פ של השב"כ עובר גבול דק מאוד. אתה מעסיק את השב"כ כבר עשרים שנה. אתה בטוח שמעולם לא נוצר סוג של שיתוף פעולה בינך ובין המחלקה היהודית?

"התשובה היא לא. הם אף פעם אפילו לא ניסו. הם יודעים טוב מאוד עם מי אין להם סיכוי".

איך התפרנסת כל השנים הללו? את המשרה בכנסת התחלת לפני פחות מארבע שנים, וכעורך דין אתה עובד רק בחודשים האחרונים.

"לפעמים אני אומר בציניות שאני חי בעיקר מתביעות שאני מגיש נגד המשטרה, אחרי הכל עד היום הוצאתי מהם כמה עשרות אלפי שקלים. אבל ברצינות, במשך השנים מרזל דאג לי באמצעות עמותות שקשורות בפעילות שלנו. וגם ההורים ממבשרת עזרו". 

"אשתי יותר אידיאליסטית"

בימים אלו פרנסה היא דבר שבן-גביר לא יכול לזלזל בו. באחת הפעמים שבהן מיהר לעזרת אנשי 'מאחז הגיבורים' שבחברון, הוא התבקש לסייע לקבוצת בנות שנעצרו שם וסירבו להזדהות בתחנת המשטרה. אחת מהן היתה איילה נמרודי ("יש קשר משפחתי לנמרודי, אין לצערי כל קרבה כלכלית"). היום נמרודי היא הגברת בן-גביר, והם מגדלים ביחד ארבעה ילדים, הגדול ביניהם בן שבע. "באופן חד משמעי הפעילות הציבורית שלי באה על חשבון המשפחה, במיוחד על חשבונה של איילה. אני יוצא כל בוקר בשעה מוקדמת, ובתקופה שאינה תקופת בחירות אני חוזר הביתה בתשע או בעשר בערב. וגם אז אני לא תמיד פנוי למשפחה. כל ניהול הבית מוטל עליה, אבל היא יותר אידיאליסטית ממני, כך שאין בעיה. אם זה היה תלוי בה, היינו מתגוררים עכשיו באיזה מאחז נידח בתנאים לא תנאים".

וההורות לארבעה ילדים לא מחדשת משהו בזווית המבט על הפעילות הציבורית

"בוודאי. כשאני מסתכל על הילדים אני יותר נחוש. אני יודע שכל מה שאני עושה זה בשבילם. הילדים זה משהו שלמענו שווה לנסות לעצב את המציאות".

אתה אדם אינטליגנטי, רהוט. כך גם מרזל וד"ר בן ארי. אבל ההתרשמות, שלי לפחות, שקהל החסידים שלכם, לפחות אלו שמופיעים איתכם במקומות ציבוריים, הם בלשון עדינה לאו דווקא מהמשובחים שבאזרחי ישראל. אם להיות בוטה יותר - מדובר באומללים, מוכי גורל.

"השאלה שלך מבטאת את מה שאני לא אוהב בציונות הדתית, את ההתנשאות. את ועדות הקבלה ליישובים. האנשים האלה כאילו לא לרמה שלנו, לא מכובדים מספיק, אבל הם עם ישראל. האנשים האלה הם העם שלנו. אתה שואל האם המצעד באום אל-פחם הוא לא נזק תדמיתי, אתה שואל האם העימות עם נועה רבין הוא לא נזק תדמיתי. הרי אחרי כל פעולה כזו ניגשים אליי המון אנשים ואומרים כל הכבוד. אבל הציונות הדתית לא סופרת את האנשים האלה, הם לא מכובדים מספיק. איך אתה קובע שהם עלובי חיים, על פי התואר השני? תראה, אני חלק מהציונות הדתית. אני לא נולדתי בה, אבל בחרתי להצטרף אליה ואני גאה להיות חלק ממנה. רק שגם לציבור הזה יש כמה חסרונות, וההתנשאות הזו היא אחד מהם".

אם מדברים על תופעות מדאיגות בציונות הדתית, אתה רגוע בכל מה שקשור לנוער הגבעות? בתור עורך דין שמייצג לא פעם צעירים שיכולים להיכלל תחת ההגדרה הזו, אתה לא חושב שהמצב שם יצא משליטה?

"הנוער הזה הוא העתיד שלנו, והוא אחת הסיבות שאני קם בבוקר ויכול לחייך. אנשים אצלנו לא תמיד מבינים, אבל עצם העובדה שיש גבעה 18 (מאחז סמוך לקריית ארבע, י"ש) גורמת לכך שפחות יתעסקו בקריית ארבע ומאפשרת לאלה שיושבים ברמת ממרא לישון בשקט. עצם זה שיש מעוז אסתר, נותן שקט לתושבי כוכב השחר. הנוער הזה הוא נוער ערכי שאני מעריץ, ואחד הדברים שהכי שימחו אותי כשקיבלתי תעודת עורך דין זה שאני יכול להגן עליהם באופן רשמי. אני לא אומר שלפעמים לא בא לי להחטיף סטירה לנער שקורא לחייל נאצי, אבל כשאתה משוחח עם אותו נער ומסיר ממנו את הקליפות ופתאום מגלה שאתמול בלילה יס"מניקים פרצו לו לתוך הצריף וכיסחו לו את הצורה, אז אתה מבין שהמציאות יותר מורכבת. חשוב לי להדגיש, ושיהיה ברור: גם אם חייל שבר לך את הראש זה לא תירוץ לקרוא לו נאצי, אבל נדמה לי שיש היום ביהודה ושומרון יותר מדי גורמים ששופטים את נוער הגבעות מבלי לבדוק את כל העובדות. מגנים אותם, מתלבשים עליהם. הייתי שמח אם היו מדברים איתם ושומעים אותם לפני כן, והייתי עוד יותר שמח אם היינו מתנהגים כמו השמאלנים. אף פעם לא שמעת משלום עכשיו גינוי נגד האנרכיסטים למען הגדר, וזהבה גלאון לעולם לא תגנה 
את אופנהיימר. כך נדמה לי ראוי שננהג עם נוער הגבעות". 

אחרי הרצח שביצע ד"ר גולדשטיין תנועת 'כך' הוצאה מחוץ לחוק. אבל נדמה שבעצם היא עדיין קיימת, ובמידה מסוימת רשימה שלה מתמודדת בבחירות לכנסת הקרובה.

"תנועת כך לא קיימת, אבל ההוצאה שלה מחוץ לחוק היתה מעשה לא דמוקרטי. ועדת שמגר הרי קבעה כי ד"ר גולדשטיין פעל לבדו. באותה מידה הם היו יכולים לסגור את בית הספר לרפואה, הרי ד"ר גולדשטיין היה קשור גם לשם. אבל ההתנכלות היתה גם בכנסת, כשפסלו את מועמדותו של הרב מאיר כהנא. היום אני רואה את חברת הכנסת זועבי בכנסת, ואני אומר: איזה עוול הם עשו לרב כהנא". 

אז אולי עכשיו, בפרספקטיבה של עשרים שנה, צריך לדרוש את ביטול ההכרזה על תנועת 'כך' כארגון טרור. אולי פנייה לבג"ץ תועיל?

"להערכתי בית המשפט העליון עדיין לא בשל לעניין".

סטיקרים כעבירה פלילית

המרוץ של בן-גביר אל הגלימה היה מתבקש, אבל ארוך ומפרך. בשנים האחרונות צבר בן-גביר ניסיון משפטי רב, לאחר שייצג את עצמו וענה לכתבי האישום הרבים שהוגשו נגדו. כל מי שנתקל במיומנות המשפטית של האיש, התפעל. רבים דרבנו אותו ללכת וללמוד במוסד אקדמי. במקביל להתמסדות המשפחתית, החל בן-גביר גם בהתמסדות מקצועית ונרשם לבית הספר למשפטים שבקריה האקדמית אונו. הוא סיים את לימודיו כבר בשנת 2008 ונרשם להתמחות במשרדו של איש הימין עו"ד ברוך בן יוסף. עברו הפלילי של בן-גביר דרש את התייחסותה של ועדת המקצוע של לשכת עורכי הדין. בבקשתו אליה ציין בן-גביר שאין נגדו שום עונש מעבר למאסר על תנאי בתוקף. לזכותו עמדה גם העובדה כי מעולם לא הורשע בעבירה שיש עמה קלון, כמו גם העובדה שהלשכה אישרה בעבר התמחות לאנשים בעלי עבר פלילי, אחד מהם הואשם בעברו בפעילות חבלנית וריצה בשל כך ארבע שנות מאסר. 

המכשול העיקרי שעמד בפני האיש היה תיק עתיק משנת 2000 שנשלף באיחור של שמונה שנים, אך בתזמון מושלם, ממדפי הפרקליטות. בן-גביר נחשד אז בהחזקת מדבקות שעליהן נכתב 'כהנא צדק' והוא הואשם בתמיכה בארגון טרור. ועדת המקצוע של הלשכה המליצה לאשר את ההתמחות והעניין עבר לאישור הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. בדרך כלל משמש הוועד לא יותר מחותמת פורמלית להמלצות הוועדה, אך ביוזמת סיעות השמאל בראשות יו"ר הלשכה דאז, יורי גיא רון, התקיים בעניין דיון סוער. בסוף הדיון נרשמו שבעה תומכים בהתמחותו של בן-גביר מול שבעה מתנגדים, וההתמחות לא אושרה. הערעור שהגיש בן-גביר על ההחלטה הונח על שולחנו של ועד חדש של הלשכה, שהחליט שעברו הפלילי של בן-גביר אינו חמור מזה של מחבל ערבי בדימוס. זמן לא רב מאוחר יותר זוכה בן-גביר מתיק התמיכה בארגון טרור והדרך אל התעודה הנכספת נסללה.

התגובות להופעתך המחודשת בבתי המשפט, הפעם כעורך דין, הן מפרגנות?

"אני כל הזמן מקבל תגובות, רובן ככולן חיוביות. שופטים ופרקליטים מחייכים ולוחצים ידיים. יש שופט שלום שהיה פרקליט במחוז ירושלים, הוא נראה פחות מרוצה. אבל מבחינת כל השאר, שהכירו אותי בתפקיד אחר בבית המשפט, זו סגירת מעגל. חלק לא קטן מהם המליצו לי במהלך השנים שבהן ייצגתי את עצמי ללכת וללמוד עריכת דין. כשאני מביא תקדימים מתיקים שלי כנאשם, הם מתגלגלים מצחוק".

לעו"ד בן-גביר תוכניות גדולות לתעודה החדשה התלויה במשרדו הצנוע בירושלים. הוא כמובן מתכוון להשתמש בה בבית המשפט העליון, כמו בעתירה שהגיש יחד עם ח"כ בן ארי נגד היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה להעמיד את חברת הכנסת חנין זועבי לדין. אך הוא רואה את עצמו בעיקר כעורך דין פלילי אשר מגן על זכויותיהם של פעילי ימין צעירים, בני דמותו של בן-גביר הצעיר. "אלו תוכניותיי לעתיד", הוא מסכם. אבל אז כאמור הגיע צו התנועה ואיתו המועמדות לכנסת.