בשבע 526: מהודי ליהודי

הוא בחר לקרוא לעצמו על שם אברהם אבינו, לאחר שבדומה לו הפנה עורף לדת האלילים בהודו, בה גדל @ אהבתו לתנ"ך הובילה אותו לתהליך גיור, אותו החל עם שליחי חב"ד במומבאי – גבי ורבקי הולצברג הי"ד, שהפכו לחבריו בלב ונפש @ כמנהל מחלקת טיפול נמרץ, נלחם ד"ר אהרון אברהם על חייהם של בני הזוג בזמן הטבח בבית חב"ד, ונפרד מהם בדמעות כשהנס המיוחל לא קרה @ עם עלייתו לארץ קבע את מושבו בקריית ארבע - "לא הגיוני שלא אגור קרוב למקום קבורתו של אברהם אבינו"

שפרה ריפקין , כ"ח בטבת תשע"ג

את ד"ר אהרון אברהם (53) אני פוגשת במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים קפלן ברחובות. על דלת הכניסה החשמלית תלוי שלט אדום ומאיר עיניים אשר מודיע כי הכניסה מותרת לאנשי הצוות הרפואי בלבד. אני מהססת אם לבקש מן הדוקטור להיפגש בקפיטריה וכך לחסוך מעצמי מראות לא נעימים, אבל ד"ר אברהם לוחץ על הזמזם ומזמין אותי להיכנס פנימה אל "החיים האמיתיים", כהגדרתו. 

אנחנו מתיישבים בחדר צדדי כשברקע נשמע כל העת צפצוף מכונות ההנשמה. לעיתים נדמה כי הצפצוף ארוך מדי ואני נדרכת. "הכל בשליטה", מנסה הדוקטור להרגיע. על חולצת המנתח הירוקה שלו מוצמד תג ועליו הכיתוב 'ד"ר אהרון אברהם (רופא)'. כשאני שואלת אותו מדוע התואר רופא נתון בסוגריים, הוא צוחק. "עדיין לא עברתי את המבחן הסופי של משרד הבריאות, ולכן אני נחשב כרופא מתמחה בלבד. לאחר שאעבור את המכשול הקטן הזה, אוכל להתנהל במחלקה כרופא לכל דבר". ההסבר שלו פשוט. רופא מחו"ל שרוצה לעסוק ברפואה בישראל חייב לקבל רישיון ממשרד הבריאות. תהליך קבלת הרישיון כולל בחינת רישוי בכתב, הנערכת אחת לשנה, ותקופת התנסות. כדי לעמוד בהצלחה בשתיהן נדרשת שליטה מלאה בשפה העברית ולו, מה לעשות, אין את זה. גם את הריאיון ל'בשבע' הוא בוחר לקיים באנגלית ("I'm very sorry, but I do not have the confidence to speak Hebrew") ומסביר כי העברית השגורה בפיו היא "משעשעת וקצת משובשת".  

היית באולפן ללימוד עברית?

"לפני שנה וחצי", הוא מאשר וטוען כי האולפן האמיתי הוא בשטח, מול המטופלים ובני משפחותיהם. "ללמוד עברית באולפן זה נחמד, אבל הסטאז' האמיתי זה הישראלים שאני פוגש מדי יום. הם מתעקשים ללמד אותי מילים חדשות, ולא מוותרים עד שאני מבטא אותן נכון. יש לי מורים מצוינים, אני רק צריך להיות תלמיד טוב".

ד"ר אהרון אברהם כיהן בעברו כראש מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים 'בריטיש קנדי' במומבאי, ואני מבררת איתו אם ירידתו כעת לדרגת רופא מתמחה פוגמת במעמד היוקרתי שקנה לעצמו במהלך השנים. "אני לא מרגיש פחיתות כבוד להיות רופא מתמחה", הוא משיב ברצינות ובלי שמץ מרירות, "לכל מערכת רפואית יש את התקנים שלה, ואני צריך לעמוד בהם. אעבור את המבחן בעזרת ה'. אם לא עכשיו אז בשנה הבאה".

בתפקידו הנוכחי מצטרף ד"ר אברהם לראש מחלקת טיפול נמרץ בקפלן, ד"ר עדי נמרוד, וההסכם בין השניים ברור. "אני מתבונן בעבודתו של ראש המחלקה ומתוודע לשיטות הטיפול המקובלות בארץ, ואילו ד"ר נמרוד לומד מן הניסיון שצברתי בבית החולים במומבאי. זו זכות גדולה בשבילי לעבוד עם ד"ר נמרוד", הוא מפרגן לעמיתו לעבודה, ומשבח את הצוות הרפואי בקפלן ש"קלט אותי בחמימות גדולה". 

עימות עם הפרופסור

ד"ר אהרון אברהם נולד בהודו בשם בהגיראת פארסאד, והרגיש שונה לאורך כל שנות ילדותו. "הייתי ילד שחשב כל הזמן במושגים קיומיים ושאל את עצמו שאלות של מבוגרים", הוא מספר, "האם העולם שלנו זה מה שאנחנו רואים? ומה אם יש עולם אחר? הייתי מחפש תשובות שישקיטו קצת את הרעב שלי, אך האנשים סביבי היו עסוקים בפולחן לאלות ולכל מיני יצורים דמיוניים, כך שלאף אחד לא היה זמן להקשיב לי באמת". 

בעוד חבריו חשים מחויבות טבעית לתרבות האלילית ששלטה סביבם, באגי הקטן ("זה הכינוי שנתנו לי, ועד היום כשאני מבקר בהודו ומישהו קורא 'באגי' - אני מסתובב") התמלא סלידה עמוקה למראה הפסלים המקושטים זהב שהוצבו בכל קרן רחוב, וחיפש משמעות עמוקה יותר למלא בה את חייו. "לא פעם ראיתי את אמי מניחה צלחות עמוסות כל טוב לרגלי הפסלים העשויים עץ ומבקשת מהם בתמורה בריאות ופרנסה. התמונה הזו הביכה אותי, וחשבתי 'איך הוריי יכולים להאמין בשטות כזאת?' אבל שתקתי. חיכיתי לשעת כושר כדי לומר להם שאני בחוץ, רחוק מדת ההינדואיזם שמקדשת אלים רבים". 

בהיותו בן עשרים, אזר בהגיראת הצעיר אומץ והתייצב מול אביו לשיחה נוקבת על המשך דרכו בחיים. "העליתי בפניו טענות קשות והודעתי לו שאני ממש לא שותף לאמונות המגוחכות הללו, למרות שהוא מצפה ממני שאמשיך את דרכו האלילית. ביקשתי ממנו לאפשר לי ללכת לאן שלבי חפץ. לעזוב לתמיד". פאראסד האב שמע את בנו ושתק. "בלי הסברים או התנצלויות. פשוט שתיקה רועמת". מאוחר יותר יחזור ד"ר אברהם לכפר הולדתו, עטור כיפה וציצית, וישלים עם משפחתו. "חזרתי כיהודי גאה לחבל ארץ מלא פסלים וטומאה. במובן מסוים חזרתי כמנצח". הוריו, שנפטרו בינתיים, לא זכו לראות את המהפך המושלם של בנם, אך אחיו ואחיותיו, עשרה במספר, יארחו אותו לביקור קצר בחודש הבא. 

אז אתם בקשר טוב היום?

"ודאי. אני מגיע להודו כמה פעמים בשנה ודואג לשתף אותם במתרחש בארץ". ד"ר אברהם מדבר על המשפחה שלו בערגה גדולה, ואני מזהה בין המילים הקצרות את הקרע הפנימי שהוא נתון בו. ד"ר אברהם כאילו קורא את מחשבותיי ומחייך. "את בטח רוצה לדעת אם אני מרגיש החמצה ביחס למשפחה שלי...", הוא שואל ואני מהנהנת בהסכמה. "אז זהו, שאין לי ממש תחושה כזו. נכון, אני מתגעגע אליהם מאוד, אבל שום דבר לא היה משנה את החלטתי. תביני, גר צדק משלם מחיר מסוים על רצונו להיות בן לעם הנבחר, אבל אין מחיר יקר מדי כדי להפוך ליהודי". 

במהלך לימודי הרפואה באוניברסיטת מומבאי הוא פגש את אשתו שעבדה כאחות ("כמה הודים את מכירה שמתעניינים ביהדות, לומדים יחד תנ"ך ומתחתנים בסוף...?") והשניים החליטו להעמיק את ידיעתם בלימודי היהדות. "ידענו שיש עם מיוחד שגיבוריו הם מנהיגים יוצאי דופן, ורצינו להשתייך אליו. היינו צריכים להתנתק מכל מה שהיווה את מרכז החיים שלנו. משפחה, ארץ ומעמד חברתי, אך לרגע לא חשבנו לעצור את המסע, גם ברגעי משבר, והיו לא מעט כאלה. הנפש שלנו בערה מצימאון לה', וכשאדם צמא הוא יעשה הכל כדי למצוא מים".   

ד"ר אברהם מדבר על נוכחות אלוקית בחייו כדתי מבטן, ואני מבקשת לדעת כמה כוחות נפש נדרשים לאדם כדי להתנתק ממנטליות אלילית הסוגדת לעץ ואבן ולחפש בינות למקדשי הענק בהודו את אלוקים. "כוחות אדירים", הוא משיב נחרצות ומביא כדוגמה אפיזודה קטנה, אחת מני רבות, שאירעה לו במהלך לימודיו בבית הספר לרפואה. באחד משיעורי האנטומיה, הציג המרצה את גוף האדם כ"מערכת פלאית של דיוק והרמוניה" אך באותה נשימה קבע כי אין ביכולתו לדעת מי יצר זאת. דבריו של המורה הנערץ צרמו לאוזניו של הסטודנט הצעיר, והוא החליט להתעמת איתו מול הכיתה כולה. "פתאום מצאתי את עצמי, בחור שקט בדרך כלל, עומד מול פרופסור מכובד ומוכיח לו שמי שיצר את גוף האדם ברא גם את העולם הפלאי שממנו הוא נהנה כל כך", הוא מתרגש, "לא הצלחתי להבין ועד היום זה נראה לי תמוה מאוד, שיש פרופסורים לרפואה שלא מצליחים לראות את הקדוש ברוך הוא בעבודה שלהם. איך אפשר? זה הרי ברור לכל בר דעת. מי יכול לברוא מכונה משוכללת ואדירה כמו גוף האדם? רק ה'". 

גיור ב"קלי קלות"

הרצון להשאיר את עברו מאחור ולצאת לדרך חדשה, דחק ברופא המתחיל להיפטר מהשם בהגיראת פאראסד ולהתחדש בשם עברי. "בחרתי באהרון הכהן כי הוא סימל בעיניי דמות מופת של שלום, והחיבור לשם אברהם היה מתבקש. גם אני כמוהו לא האמנתי לעבודה זרה וחיפשתי את הא-ל בין הכַּתות השונות".

בסיום לימודיו נולד בנם הבכור, והם החליטו לקרוא לו שמואל על שם הנביא התנ"כי. "רק כשהגיע לגיל שנה, נודע לנו שעליו לעשות ברית מילה", הוא מגלה, "לא ידענו על קיומו של הטקס הקדוש הזה לפני כן". אשתו, שהפכה בינתיים לרות-מלכה, הפצירה בו להפוך ל"יהודים באופן רשמי", וחיפשה מכון גיור שיאפשר להם להתקדם צעד נוסף בדרך לחלום הגדול. את ה'רב' הרפורמי היא פגשה באקראי, והוא הציע לה עסקה משתלמת. "אתם תבואו לטמפל שלנו ותחתמו על כמה מסמכים, ואנחנו נצייד אתכם באישור חתום על ידינו שאתם יהודים", אמר הרב ובני הזוג אברהם עטו על ההצעה, נרגשים מההזדמנות הנדירה שנקרתה בדרכם. "אתה בטוח? תוך כמה דקות ואני הופך ליהודי? לחתום וגמרנו? מרוב שהיינו באופוריה לא שמנו לב שזה מוזר קצת...". הגיור עבר ב"קלי קלות" על פי דבריו, עד שפגישה גורלית עם שליחי חב"ד במומבאי, גבי ורבקי הולצברג, גילתה להם כי אין הוקוס פוקוס ביהדות, וכל תהליך הגיור ידרוש היענות גדולה של כל המשפחה. "גבי ורבקי הסבירו לנו בסבלנות שכדי להיות יהודים אמיתיים צריך גיור אורתודוכסי, ולכן עלינו להתחיל הכל מחדש. אז הבנתי ששום דבר לא בא בקלות, בטח לא גיור לחומרא". 

כשד"ר אברהם מזכיר את "רבאיי גבי", הוא נעצר ונושם עמוק. סבר פניו נעשה מהורהר מעט ונראה כי הדיבור על בני הזוג הולצברג בלשון עבר קשה עליו, והוא בורר את מילותיו באיפוק. "התוודעתי לרב הולצברג בתחילה כרופא", הוא מנמיך את קולו, "הבן הבכור שלו, מנדי, חלה והוא ביקש ממני לבדוק את הידרדרות המחלה שלו. ראיתי ילד יפהפה, חולה במחלה סופנית, והלב שלי נשבר. עשיתי כל מאמץ כדי שהטיפול יהיה תחת השגחתי המלאה, והנחיתי את הצוות הרפואי שעבד תחתיי שכל טיפול שניתן לילד יהיה בנוכחותי". 


באחת הפעמים הובהל הפעוט לבית החולים בשבת, וד"ר אברהם התנדב לשהות כל העת ליד מיטתו. "אמרתי לגבי ורבקי - לכו תנוחו קצת, אני פה". למחרת הגיע הרב הולצברג וביקש לשלם בעבור הטיפול, אך נתקל בסירוב מוחלט ("כשאני רוצה, אין עקשן ממני"). כפשרה נתן לו הרב גבי חמישה חומשי תורה, אשר משמשים לו עד היום מזכרת יקרה "מאיש נדיר מאוד". 

לצורך הגיור ההלכתי התחיל ד"ר אברהם ללמוד בחברותא עם הרב הולצברג, והמפגש בין המשפחות הפך ליומיומי. "מצאנו את עצמנו מתארחים מדי שבת וחג בבית נרימן, המוכר יותר כבית חב"ד, ונקשרים בקשר נפשי עמוק עם משפחת הולצברג", הוא מספר. הד"ר מתאר בהתפעלות את יופיו של המבנה שהוקם בסמטה צדדית בפרברי העיר מומבאי, ובלט מאוד על רקע הלכלוך והעליבות של הרחוב המקומי. 

"אתה תהיה רופא חיובי"

דווקא בראש חודש כסלו תשס"ט, היום שבו החלה מתקפת הטרור על בית חב"ד, היה ד"ר אהרון אברהם במרחק אלף קילומטר ממומבאי, בכנס בינלאומי שעסק ברפואה דחופה וטראומה. "קיבלתי טלפון בהול מסנדרה המטפלת, שהצליחה להימלט עם מוישי החוצה. היא סיפרה לי שראתה את גבי ורבקי שוכבים על הבטן, מחוסרי הכרה, ושאם אזדרז אפשר יהיה להציל אותם". הבשורה הזו הפיחה בו שביב של תקווה והוא עלה על טיסה ישירה לזירת האסון, עמוס בציוד רפואי ותרופות לשעת חירום. 

"עמדתי מחוץ לדלת הכניסה של בית חב"ד, חסר סבלנות וחרד. רציתי כבר שמישהו יפרוץ פנימה וישלוף את האנשים הלכודים מהתופת. אמרתי לעצמי 'כמה זמן לוקח לחבר'ה האלה, שמשתלשלים באיטיות מהמסוק, לחלץ אותם משם?' קיוויתי לנס. הגיע להם נס. הם הרי היו יהודים טובים כל כך. קיבלו כל אדם בשמחה ובאהבה, עזרו לכל מטייל שנקלע לצרות"... ד"ר אברהם עוצר לפתע את שטף דיבורו, שולף מן הכיס מטלית קטנה ומעבירה על מצחו. "סלחי לי על ההתרגשות", הוא מתנצל ועוצם את עיניו, "כל פעם שאני מדבר עליהם אני מצטמרר מחדש". 

לאחר שהתבררו ממדי האסון ("כל ששת הדיירים ששהו בבניין נרצחו. לאף אחד לא היה סיכוי לצאת מזה בחיים"), החליט ד"ר אברהם שצריך לפעול ומהר. הוא הזדהה כקרוב משפחה של בני הזוג הולצברג וסירב בתוקף לאפשר לשלטונות ההודיים לבצע בגופות נתיחה שלאחר המוות. "ניהלתי איתם משא ומתן והסברתי להם שמדובר ביהודים אורתודוכסים ואי אפשר יהיה לנתח אותם. והם, למורת רוחם, נאלצו לקבל את המצב". 72 שעות שהה הרופא ההמום בתוך חדר המתים של בית החולים הממשלתי, צמוד לגופותיהם של בני הזוג הולצברג, עד שהוטסו לישראל. "נפרדתי מהם לשלום", הוא אומר בגרון נשנק, "וביקשתי שיתפללו עלי, שאזכה להגשים את הייעוד שלי ולחיות כיהודי". 

לאחר הפיגוע הבינו אהרון ורות מלכה כי הודו גמלה להם "רעה תחת טובה", ומחליטים לעלות לארץ. "מה נשאר לנו שם? המדריכים הרוחניים שלנו נרצחו, בית חב"ד נהרס ונשרף. הרגשנו שארץ ישראל היא המקום הטוב ביותר עבורנו ושאין לנו מה לחפש במקום אחר". את הדחיפה הגדולה להגיע ארצה הוא זוקף לזכותו של הרב הולצברג, שדאג לעודדו ולשנן באוזניו כל העת כי "אם אתה כן עם אלוקים, הוא לעולם לא יעזוב אותך". 

לפני כחודש חל יום השנה הרביעי להירצחם של גבי ורבקי הולצברג הי"ד, וד"ר אהרון אברהם מתקשה להאמין כי חלף זמן רב מאז. "המראות עדיין טריים בראשי, והגעגוע הגדול לחיוך של הרב גבי תופס אותי הרבה פעמים לא מוכן. הייתי רוצה שגבי ורבקי יראו אותי עכשיו ויגידו 'ראית? עשית את זה!' ואני מיד אענה 'זה הכל בזכותכם...'". את הבן מוישי, שניצל מהטבח, הוא מקפיד לראות מספר פעמים בשנה, ומדגיש כי אותם ביקורים נותנים לו "זריקת מרץ" להמשך עשייה חיובית בכל תחום בחייו. "הרב גבי אמר לי פעם 'אהרון, אתה תהיה רופא חיובי', ומאז האמרה הזו הולכת איתי לכל מקום". 

חתונה שנייה במערת המכפלה

כשנה לאחר הפיגוע שעורר הדים בעולם כולו עלו ד"ר אהרון אברהם, אשתו רות ושלושת ילדיהם שמואל (20), שרה (17) ושרון (15) לארץ ישראל, והחליטו לקבוע את ביתם בקריית ארבע. 

מהודו ישר לקריית ארבע? בלי איזו תחנת ביניים בירושלים או בתל אביב?  

"ישר לחברון", הוא עונה בהומור, "זה נכון שאנשים מסוימים הרימו גבה וניסו לשכנע אותי להגיע קודם אל העיר הגדולה, אבל נראה לך הגיוני שאני אגור רחוק ממקום קבורתו של אברהם אבינו? אני מגיע כל בוקר להתפלל במערת המכפלה, נושם את האוויר הנקי של עיר האבות ומתמלא שמחה. האנשים פה פשוט נפלאים וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. יש כאן אחדות יוצאת מן הכלל ואני מודה לבורא עולם שנתן בלבי את ההחלטה הנכונה להצטרף לכאן. אני יודע בוודאות מוחלטת כי ה' הוא זה שכיוון אותי ואת משפחתי למקום המקראי הזה". 


כשסיימו להתארגן במקום מושבם החדש, החל ד"ר אברהם ללמוד במחלקה האנגלית של מכון מאיר "קצת משניות, פרשת שבוע ואפילו גמרא", ובמקביל לזרז את הליכי הגיור הסופיים בבית הדין הרבני בקריית גת. לאחר שעברו את המבחנים בהצטיינות וטבלו במקווה טהרה ("איזה דבר נפלא זה"), סיימה משפחת אברהם את המסע הארוך שהחל לפני עשרים שנה. כשיצאו מבית הדין כיהודים כשרים, הרגישו כי נבראו מחדש. "זו תחושה עילאית שאי אפשר לתרגם אותה למילים. רק אני יודע כמה דמעות שפכתי כדי להסתופף יחד עם מי שנולד כיהודי תחת כנפי השכינה", הוא מתפייט ברגש, ובוחר לצטט את דוד המלך מתוך ספר תהילים: "'באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה', ה' הוא המחסה שלנו בכל ימות השנה". 

רגע השיא מבחינתם כגרי צדק, היה טקס הנישואים המחודש שנערך להם במערת המכפלה על ידי הרב דב ליאור, 25 שנים לאחר הפעם ראשונה. אלא שכעת נעשה הדבר כדת משה וישראל. "עמדנו שם תחת החופה, בלב מלא הודיה. אמרתי לאשתי 'את מאמינה שאנחנו כעת יהודים כשרים?' והיא במקום לענות לי פרצה בבכי. באותו רגע שחררתי אנחת רווחה ואמרתי 'השם, תודה! כמה טוב לי להיות יהודי'".