בשבע 526: אובמה מסנדל את האופציה הצבאית

מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקני מאותת לאיראנים שהנשיא מסיר מסדר היום התקפה על מתקני הגרעין * האם ההצהרות המפויסות של שרי הליכוד בכנס ירושלים מסמנות את סוף הקמפיין הנגטיבי מול הבית היהודי? * בנט מכין את תומכיו להתנהלות של מפלגה על-מגזרית

. , כ"ח בטבת תשע"ג

כאשר ממשלת ישראל קיבלה את החלטתה לבנות בירושלים ובשטח 1-E בתגובה למעמד המדינה שהוענק באו"ם לרשות הפלשתינית, יאיר לפיד הדביק להחלטה את הכינוי "להוציא את העין". הכינוי הזה הולם בהחלט את החלטתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה למנות לתפקיד שר ההגנה את הסנטור לשעבר צ'אק הייגל. מסיבות פוליטיות נוח לממשלת נתניהו כעת לטעון שהיחסים עם ארה"ב ועם הממשל תקינים, למעט הבדלי גישות שתמיד היו בין כל ממשלות ישראל וכל ממשל אמריקני. ממשלת ישראל לא תנקוט עמדה פומבית לגבי מינויו של הייגל על מנת שישראל לא תיראה כמי שמתערבת בהחלטה שהיא אמריקנית נטו, אבל ברור שהמינוי הזה מבשר רעות. ראש עיריית ניו יורק לשעבר אד קוץ', ששכנע את עצמו לתמוך באובמה מתוך שיקול שהנשיא ינצח בכל מקרה והיהודים יצביעו עבורו בכל מקרה, אומר כעת שאובמה מתכחש להבטחותיו הפרו-ישראליות יותר מהר ממה שסבר. 

את בחינת גישתו של שר ההגנה החדש נתחיל דווקא בנושא יהודי שאינו קשור לישראל. כאשר פרץ ב-1999 גל של אנטישמיות ברוסיה, הסנאט האמריקני קיבל החלטה המפצירה בנשיא רוסיה דאז בוריס ילצין לבלום את הגל העכור. אחת מסימני הגל העכור היתה הבטחתו של הגנרל הרוסי אלברט מקשב, חבר המפלגה הקומוניסטית הרוסית שהיתה אז הסיעה הגדולה בפרלמנט הרוסי: "אאסוף את כל היהודונים ואשגר אותם לעולם הבא". כאשר ביקש ילצין מראש המפלגה הקומוניסטית גנדי זיוגנוב לרסן את מקשוב, הצדיק זיוגנוב את חבר מפלגתו וטען שהציונות היא "בין החוגים האימפריאליסטים התוקפנים ביותר השואפים לשררה עולמית... ודי דומה לפאשיזם". חוגים בכנסייה הפרבוסלבית אף חידשו אז את עלילת הדם. 

הסנאט האמריקני קיבל את החלטת הקריאה לילצין ברוב של 99 סנטורים. היחיד שהתנגד היה צ'אק הייגל. הייגל הצדיק את התנגדותו בטיעון שהוא מאמין בדיפלומטיה שקטה ולא בצעדים הפגנתיים זולים המייעצים למדינה זרה איך להתנהג. הוא הפציר בנשיא קלינטון שיפעיל את השפעתו על ילצין. 

אפשר גם לשפוט את המועמד על פי תומכיו, ביניהם פרשן הניו-יורק טיימס תום פרדימן, היועץ לביטחון לאומי זבינגנייב בז'ז'ינסקי (אשר מתנגד למהלך צבאי באיראן ומציע ערבות אמריקנית למקרה שישראל תותקף בידי איראן), ערביסט כמו טומאס פיקרינג וארגוני שמאל יהודים כגון אמריקנים למען שלום עכשיו ושדולת ג'יי סטריט. 

בימי מערכת הבחירות חזר המועמד אובמה ואמר שאם ייכשלו הסנקציות על איראן קיימת אופציה צבאית. עתה הוא מינה כשר ההגנה אדם שהביע אין ספור פעמים את התנגדותו למתקפה על איראן. בשיטת ההפוך על הפוך, סנגוריו של אובמה טוענים שדווקא הייגל כשר הגנה יספק תעודת יושר לממשל כאשר יוחלט על מהלך צבאי. על פי אותו היגיון, אם התנועה של לבני תיכנס לממשלה ניתן יהיה למנות את עמרם מצנע כשר לענייני התיישבות. פרשת הרפז והתבטאויותיו של יובל דיסקין מוכיחות כי בעיית המשילות מקורה בעיקר בממסדים ממשלתיים בעלי אג'נדה. במנותו את הייגל, אובמה מאותת לאיראנים שהוא סינדל את האופציה הצבאית.

תחרות בין אחים

הדברים שאמר השר גלעד ארדן ביום שני בכנס ירושלים על השותפות בממשלה שתקום בין הליכוד והבית היהודי היו נעימים לאוזן, וכך גם דבריו המפויסים של השר סילבן שלום בפני אותו פורום. הם מבשרים אולי את קץ הניסיון הנואל של הליכוד לפגוע בבית היהודי באמצעות קמפיין נגטיבי, שהנפגע העיקרי ממנו היה דווקא הליכוד. הרבה יותר אפקטיבי ומכובד להתחרות באמצעות קמפיין חיובי, כמו למשל המודעות שבהן מופיע גדעון סער על רקע מערת המכפלה - תזכורת להחלטתו של שר החינוך לבסס את מעמדה של עיר האבות בתודעת תלמידי בית הספר. לגיטימי גם להדגיש את היתרונות הגלומים בגודלו של הליכוד ובהיותו מרכיב הממשלה.

אבל אותו גלעד ארדן, שאחראי על ההסברה בקמפיין הליכוד, מסמל גם את הבלבול שאחז באנשי מפלגתו נוכח הצלחת הבית היהודי בסקרים. ימים ספורים לפני הופעתו בכנס ירושלים כתב ארדן בפייסבוק שלא ישלח את ילדיו לחינוך הממלכתי-דתי. ארדן נימק את החלטתו כסנקציה שהוא נוקט נוכח ההפרדה המגדרית שמקיים החמ"ד החל מכיתה א'. זה היה כמובן רק המשל. הנמשל שאליו ביקש ארדן לכוון את תשומת לבנו הוא נגע "הקיצוניות הדתית" שפשה בתוך הבית היהודי. 

אפשר להסכים עם עמדת השר ארדן שהפרדה כבר מכיתות א' היא מוגזמת. אבל הסנקציה שנקט - מניעת חינוך ממלכתי-דתי מילדיו על רקע אותה הפרדה - היא בלתי משכנעת לחלוטין. כבוד השר עצמו בהופעתו בכנס הגדיר את הבורות לגבי מסורת ישראל כסכנה הגדולה האורבת למדינה. אז אם הבורות הזאת היא הסכנה הגדולה, למה לחשוף אליה את ילדיך? יש להיאבק בה גם במחיר שליחת ילדיך למוסד שמקיים את אותה הפרדה, או לחילופין - לחפש מוסד ממלכתי-דתי שאינו מנהיג הפרדה. 

אם כפי שהסביר השר שלום מדובר באחים מאותה משפחה והליכוד היה ויישאר האח הבכור - אין לראות במעבר קולות מהליכוד לבית היהודי מעשה "בגידה", כפי שהוגדרה התופעה על ידי פעילי ליכוד באינטרנט, היות שהקולות נותרו בתוך המשפחה. 

הליכוד הופתע מהצלחת הבית היהודי ועשוי להפסיד מנדטים (עם יד על הלב - רבים מתומכי הבית היהודי, להוציא אופטימיים מושבעים כמו כצל'ה, הופתעו אף הם). התסכול מובן, אבל הוא יועץ פוליטי גרוע. הליכוד ייאלץ לנתח את התוצאות ביושר אינטלקטואלי על מנת להבין מה אירע לו בבחירות הללו. למזלו של הליכוד הוא יזכה לבצע את הניתוח הזה מכורסאות הממשלה ולא מספסלי האופוזיציה - כפי שקורה בדרך כלל בעקבות כישלון אלקטוראלי.

מפלגה של כולם

ללא ספק נפתלי בנט היה הגיבור של כנס ירושלים. הילת המנצח אפפה אותו בכניסתו לאולם, אבל לא שמענו ממנו נאום ניצחון. לכל היותר קיבלנו חצי משפט המביע סיפוק מכך שהציבור הדתי-לאומי כבר פחות שקוף. יו"ר הבית היהודי ניסה להכין את הקהל הביתי שישב באולם לקראת הבאות. בנט אינו מתכוון להתרפק על זרי הדפנה של ההצלחה במערכת הבחירות הנוכחית. הוא מבקש לשמר את ההישג לטווח ארוך. לשם כך הבהיר בנט לשומעיו שהמפלגה לא תשמש כנציגת המגזר הדתי בלבד אלא כעבד לציבור הישראלי כולו, ותנסה להקל על מצוקותיו ולפעול גם בתחומים כמו יוקר המחיה ומחירי הדיור. 

בנט הסביר שעלינו להסתגל לכללי משחק חדשים. לא מדובר במפד"ל הקלאסית ששמרה על האינטרסים המגזריים בתקופת ההגמוניה של תנועת העבודה, כאשר הציבור הדתי כולו היה במגננה. תומכי הבית היהודי ייאלצו מעתה להפנים את המעבר ממפלגת מגזר למפלגה למען כ-ו-ל-ם. בתקופת ההתמודדות בין נפתלי בנט לזבולון אורלב, טיעונו המרכזי של אורלב היה שכליכוד ב' אין לבית היהודי סיכוי מול הליכוד המקורי, ולכן על הבית היהודי להבליט את זהותו הדתית ודאגתו לאינטרסים הדתיים. מהלך הבחירות עד כה מוכיח שבוויכוח הזה צדק בנט. 

אבל קמפיין לחוד וממשלה לחוד. אפילו במערכת דו-מפלגתית כמו בארה"ב, שבה כל מפלגה מייצגת ציבור רחב ומגוון, קיימת ציפייה שתוצאות הבחירות יתורגמו להישגים בתחומי החקיקה והתקציב שייטיבו עם תומכי המפלגה המנצחת. ההכרעה תהיה קלה בנושאים כמו החזרת הרבנות לידיים ציוניות, שלגביהם החפיפה בין האינטרס הדתי-לאומי לאינטרס הציבורי הכללי בולטת לעין. גישתו של בנט מלמדת שבנושאים אחרים הישגי הבית היהודי בבחירות לא יהיו ערובה לכך שנוקפץ לראש התור אם הדבר אינו מוצדק. גישת "תפוס כפי יכולתך" מתלבשת היטב על מפלגה מגזרית. מפלגה השואפת לפרוץ את גבולות המגזר חייבת לנהוג אחרת. 

כמובן, הקביעה הזאת נכונה בתחום התיאורטי, אבל במציאות הפוליטית הסיפור הרבה יותר מסובך. יחד עם חבריו לסיעה, נפתלי בנט יעמוד בפני אתגרים אפילו יותר גדולים מאלו שבהם נתקל בצבא ובעסקים.