בשבע 526: השקעה לעתיד

חגית רוזנבאום , כ"ח בטבת תשע"ג

הכי אני אוהבת את הדוד חיים. למרות שהוא האדם הכי עסוק בעולם, כשאני באה לביקור הוא מפסיק הכל ושואל מה אני רוצה לעשות. 

בשביל דוד חיים להפסיק הכל זה לא כל כך פשוט, אתם יודעים. אמנם הוא כבר הפסיק לעבוד לפני כמה שנים, כי הוא כבר די מבוגר, ויש לו אפילו נכדים. אבל הוא פשוט עושה כל כך הרבה דברים בזמן שהתפנה לו מהעבודה, שכמעט אין לו זמן פנוי. 

אם למשל אני מתקשרת אליו בבוקר, הוא עונה לי מהר: "בוקר טוב, בת-אל, מה שלומך?" ותוך כדי שיחה אני שומעת שממכשיר הקשר שתלוי לו באופן קבוע על החגורה בוקעים קולות: "חיים, תגיע דחוף, יש פה ילדה חולה", או "חיים, צריך להגיע מהר לבית של גברת שוורץ. היא נפלה". ואז דוד חיים מתנצל: "מצטער, אני חייב ללכת", ואני יודעת שהוא נכנס לאמבולנס שלו ונוהג במהירות כדי לעזור למישהו חולה או פצוע. 

בשעות הצהריים הוא לומד תורה בבית הכנסת, בכל יום עם מישהו אחר. בשעות האלה אני יודעת שאסור לבקר ואסור להתקשר. "כשאני לומד תורה, כל העולם מתקיים בזכות זה. איך אפשר להפסיק באמצע?" הוא הסביר לי פעם. חוץ מכל זה, הוא גם המון זמן עובד בתור סבא: הוא שומר פעמיים בשבוע על הנכדים טליה ואליעזר, נוסע לבקר כל שבוע נכדים במקום אחר, ותמיד חושב מה אפשר לעשות בשבילם. 

יום אחד דוד חיים ואשתו דודה רבקה הזמינו אותי ליום כיף. אל תתפלאו איך היה להם זמן. פשוט לכבוד יום ההולדת שלי, דוד חיים ואשתו עושים לי מדי שנה יום כיף אצלם בבית. אני מחכה ליום ההולדת כל שנה, בעיקר כדי שיגיע כבר יום הכיף אצל הדודים. 

הגעתי מוקדם בבוקר, וציפיתי להפתעות שמחכות לי במהלך היום. דוד חיים ודודה רבקה קיבלו אותי בשמחה, ומיד הגישו לי את ארוחת הבוקר האהובה עלי: כריך עם חביתה וגבינה צהובה, סלט שעשוי רק מירקות ירוקים וכוס שוקו חם גדולה ולידה עוגת שוקולד נוטפת קרם. 

כשגמרתי לאכול, דוד חיים הזמין אותי לחצר הגדולה. ראיתי אותו לוקח מעדר, ניגש לפינה ריקה בחצר ומתחיל לעדור. התיישבתי והבטתי, מנסה להבין מה זה קשור ליום ההולדת. דוד חיים חפר וחפר באדמה, ואגלי זיעה גדולים בצבצו על מצחו. כשהבור היה גדול מספיק הוא הניח את המעדר, מחה את מצחו במטפחת גדולה וניגש למחסן. כשחזר, הוא אחז בידיו שתיל רענן. "דוד חיים, מתי תסביר לי מה כל הדבר הזה?" לא יכולתי להתאפק עוד. 

דוד חיים חייך. הוא אחז בעדינות בשתיל והניח אותו בתוך הבור. בעזרת המעדר, כיסה מסביב באדמה, הידק אותה היטב בכפות ידיו הגדולות, ואז החל להשקות את השתיל בעזרת צינור המים. "יום ההולדת שלך הוא בחודש שבט", החל להסביר, תוך כדי שהוא מביט בעץ הקטן. "לכבודך החלטתי לנטוע עץ חרובים, שיראה לך כמה חשוב לנו, המבוגרים, לעשות הכל בשבילכם הילדים – הדור הבא שלנו".

לא הבנתי למה הוא מתכוון: "אבל מה מיוחד דווקא בעץ החרוב? אמנם אני אוהבת ממרח חרובים בלחם, וגם עוגת חרובים שאמא מכינה, אבל אפשר לנטוע גם עץ תפוחים, לא?" הקשיתי. 

הדוד סגר את צינור המים, והסביר בסבלנות: "עץ החרוב נותן פירות רק לאחר שנים רבות. זה מראה שאני נוטע את העץ הזה לא בשבילי, כי אני כבר לא אספיק לטעום מהפירות שלו. אני נוטע את זה רק בשבילכם, הילדים והנכדים, שכשתגדלו תוכלו ליהנות מפרי העץ הזה". 

הבטתי בדוד חיים בהכרת תודה, והחלטתי שכשאהיה גדולה, גם אני אטע עץ חרוב בחצר שלי.