בשבע 527: כל האומר נפתלי חטא

מתנצל מראש, אבל אני עומד לחמם את האטריות מחדש. ניסים משעל. כן, אני חוזר אל הריאיון האגרסיבי ההוא עם נפתלי בנט, האיש שהגיע לאולפן ערוץ 2 כילד ויצא ממנו גבר.

אבי סגל , ו' בשבט תשע"ג

מתנצל מראש, אבל אני עומד לחמם את האטריות מחדש. ניסים משעל. כן, אני חוזר אל הריאיון האגרסיבי ההוא עם נפתלי בנט, האיש שהגיע לאולפן ערוץ 2 כילד ויצא ממנו גבר. משום מה, עד היום אני ממשיך לשמוע ולקרוא על "הטעות של הטירון" בנט: כיצד נפל לבור שטמן לו משעל, כיצד הסכים לדבר על סרבנות במקום להתחמק ולעבור לנושא אחר, ובכלל מה פתאום הוא מוכן להופיע בתוכניתו של המראיין הבעייתי. גם חבריו של בנט מהמפלגה הודו בטעות שעשה, ואפילו בנט עצמו, בריאיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון', הודה שהביקורת מוצדקת. אז תסבירו לי למען השם, כיצד הפכה 'הבית היהודי' לסחורה החמה, היפה והנכונה, מאותו רגע ממש?

הרשו לי להעלות אפשרות נאיבית במיוחד: בנט לא טעה. כלומר, הוא טעה בכמה עניינים אחרים בריאיון, כמו יותר מדי התחמקויות והתפתלויות ו"תשמע ניסים" ו"בעזרת השם" וסידור הכיפה התכוף על הראש. אבל בנושא פינוי יישובים, בנט דיבר מהלב: לא קורא לסרבנות, אבל לא מסוגל להשתתף בפינוי בפועל. כך צריך להישמע מנהיג אמיתי - מהלב, לא מדף המסרים. חלקים גדולים בציבור מבינים את זה, בדיוק כפי שהם מבינים את הספין והזיוף בקמפיין הנגדי שהוביל הליכוד נגד "בנט הסרבן".

נדידת המנדטים מ'הליכוד-ביתנו' אל 'הבית היהודי' היא קודם כל תוצאה של אמון. אנו מאמינים למי שמדבר אלינו בגובה העיניים. חבל יהיה אם בנט אכן יקשיב לכל הביקורות ויהפוך לעוד פוליטיקאי מהזן הקלישאתי והלעוס. כבר עתה הסקרים מחזירים את מפלגתו מעט לאחור. מאסנו בפוליטיקאים שנזהרים בדבריהם ומשחררים אך ורק את חרצובות סיסמאותיהם. מאסנו במי שמורחים אותנו. פוליטיקאי שאומר את אשר על לבו - זהו המרענן הרשמי של בחירות 2013. ומעל הכל - זהו מנהיג.

מרוץ לא גרעיני

כעת לעניינים הפחות חשובים, לפחות במערכת הבחירות הנוכחית. הגרעין האיראני, מה קורה איתו בזמן האחרון?

לא רק שאותו גרעין חביב, שכה הטריד את כותרות העיתונים בשנים האחרונות, ירד כמעט לחלוטין מסדר היום התקשורתי. גם התעמולה של מפלגת השלטון בנושא נשמעת בדיוק כמו לפני ארבע שנים: תנו לנו את קולכם ואנחנו נטפל בבעיה האיראנית כמו שצריך. רגע, זה לא היה אמור להסתיים כבר? לא בשביל זה הגיע נאום שתי המדינות בבר-אילן? לא לשם כך הקפאתם בנייה ביו"ש? ומה עם רמת מגרון, מעוז אסתר, מצפה יצהר וכל האחרים? האם לא התחייבתם לפנות מאחזים כדי שהאמריקנים יטפלו בשבילנו בגרעין? לא יהיה זה סיכון גדול מדי לקבוע שישראל לא עומדת לתקוף את איראן גם כשמדור זה יגיע אל תיבות הדואר. אז אם יש לנו זמן, על מה רעשו ראשי המוסד והשב"כ לשעבר? ועל שום מה עורכי העיתונים הפחידו את כולנו במשך ארבע שנים?

כשקוראים היום את הכותרות מימיה הראשונים של ממשלת נתניהו, קשה לדעת אם לצחוק או לבכות. כובד הראש הזה, המתייחס אל הטיפול באיראן כאל עניין של ימים, שבועות או חודשים, התברר כמוקדם מדי ומוגזם מדי. בידיעה אחת הצהיר אז נתניהו כי לא הבטיח שלא לתקוף את איראן במהלך החודשים הבאים. בידיעה אחרת הזהיר הנשיא פרס את אובמה שישראל עשויה לתקוף. אפילו ה'טיימס' הבריטי קנה אז את הספינים הממשלתיים, והודיע כי "ישראל השלימה את ההכנות המבצעיות לתקיפה אפשרית באיראן באמצעות חיל האוויר" (צוטט ב'מעריב' מיום כ"ה בניסן תשס"ט, פחות משלושה שבועות לכהונתה של הממשלה).

כיום מתהדרת ממשלת נתניהו בעיכובו של פיתוח הגרעין. גם אם אנחנו לא יודעים הרבה על המתרחש מתחת לפני השטח, קשה לקבל את הטענה הזאת. הלחץ ההסברתי נשא פירות חלקיים בתחום הדיפלומטי, אבל לא הוא שהוביל לסנקציות הכלכליות, ובוודאי לא הוא אחראי לתולעים שהפיצו האקרים במחשביה של איראן. וכפי שזה נראה במבט חיצוני, הממשלה נכשלה כישלון חרוץ במאמץ החשוב מכל: רתימתה של ארה"ב למאבק צבאי באחמדינג'אדים.

זהו הדבר שבשבילו ויתר ראש הממשלה בכל נושא הקשור להתיישבות וליחסינו עם האויב הפלשתיני. שכן בימים הראשונים לממשלתו עוד ניסה נתניהו להתנגד לדרישות האמריקניות, לא כל כך מאהבת המתנחלים כמו מהחשש להתפרקות מהירה של ממשלתו. בסופו של דבר נכנעה הממשלה בכל העניינים: רעיון שתי המדינות, פינוי מאחזים, הקפאת בנייה. התירוץ לכל אלה היה שיתוף הפעולה האמריקני בנושא איראן. כיום כולנו מבינים שמברק אובמה כבר לא תצמח לנו ישועה, ואפילו התמיכה שלו באו"ם כבר לא מה שהיתה. גם הספינים היומיים על הסכנה האיראנית נעלמו בינתיים מהשיח הציבורי. רק המאבק על עתיד ההתיישבות ואופציית המדינה הפלשתינית עדיין חיים, שרירים וקיימים.

סיפור מעשיוּת

הממשלה היוצאת אינה הגרועה ביותר שהיתה לנו. למעשה, אם ניזכר בנזקים שהביאו עלינו ממשלות קודמות, זוהי כנראה הממשלה הטובה ביותר שהיתה כאן בשלושת העשורים האחרונים. ככה זה כשהמתחרים לא משהו. ועדיין זוהי לא יותר מממשלת הישרדות – הן במישור הפוליטי והן בלאומי. ביטויים כמו כבוד לאומי או גאווה לאומית נמכרו כבר מזמן בנזיד עדשים לטובת הפרקטיות ההישרדותית. לבנימין נתניהו יש תודעה היסטורית ויהודית עמוקה משל קודמיו, אבל אפילו הוא לא מסוגל לייבא אותה אל פעילותו הציבורית, למעט בנאומים חוצבי להבות מול קהל סנאטורים אוהד. מובן מאליו שהוא לא מסוגל להנחיל ערכי אמת לבני עמו. בכל יום שבו מתבטא נתניהו בזכות ערך ציוני או יהודי, עלינו לחפש מה יוצא לו מזה באותו רגע.

גם בנושא הגרעין האיראני, במשך שנים, ניגפים העקרונות הלאומיים בפני הצרכים המעשיים. זוהי בעיה החורגת מגבולות הנושא הספציפי – יש כאן הסתמכות סדרתית כמעט מוחלטת של ממשלות ישראל על חוכמתה ורצונה הטוב של ההנהגה האמריקנית. זה אולי נשמע הגיוני יותר מלהסתמך על הרשות הפלשתינית, כמו שקרה בימי ממשלת ברק הלא עליזים, אבל זוהי בעיה, בעיקר כשאת המחיר משלמים בעלי הברית מימין, כלומר אנחנו. וברוב המקרים התוצאה לא מצדיקה את המחיר, משום שכאשר לא עומדים על עקרונות בסיסיים – גם התבונה המעשית קורסת.

אז אני יכול להבין אנשים 'משלנו' שמצביעים לליכוד למרות האכזבות. רק שייקחו בחשבון שהם או אחיהם למגזר ישלמו מחיר כבד גם בקדנציה הבאה, כנראה שוב תמורת לא כלום.

בקטנה

"אם בשבילך שבת זה לא רק שלומי – יש לך בית ופזמון של לאה שבת" (הבית היהודי, סיסמת הבחירות שנגנזה. שבת שלום).