בשבע 527: טעות בחשבון

לפני שחתן פרס נובל פרופ' שכטמן מתלונן על תקציבי החינוך, כדאי שיבדוק את תכניות הלימוד שיצאו מהאקדמיה וגרמו לדור שלם לשנוא מתמטיקה

ד"ר גבי אביטל , ו' בשבט תשע"ג

בתחילת השבוע הנחה חתן פרס נובל לכימיה פרופ' דניאל שכטמן דיון בחירות בטכניון. שלא כמקובל בפאנלים מעין אלה, שבהם המנחה אינו משתתף פעיל ובעל עמדה, קרא פרופ' שכטמן להקמת גוש חוסם של השמאל. אלא שכידוע, מה שאסור לאנשי ימין מותר ומותר לאנשי שמאל. נניח לעמדתו הפוליטית ונשוב אל משנתו החינוכית, אותה הוא שטח מעל כל במה מאז זכה בנובל. כולם מחאו כפיים, אבל איש לא העז לשאול כמה שאלות יסוד.

טענתו המרכזית של שכטמן היא שאם לא יהיה תקציב כמו שהיה פעם, לא יהיו יותר זוכים בפרס נובל. עוד הוסיף שהוא בוגר מערכת החינוך מהתקופה ההיא, שבה היה הרבה כסף. אלא שכמו הרבה יחצנים ומקורבים, ההתרפקות על העבר אינה נשענת על עובדות של ממש. מי שייכנס אל אולמות המחקר והמעבדות באוניברסיטאות יראה המון השקעה, המון ציוד יקר וגם חוקרים לא חסר. הקיצוצים בתקציבי החינוך והאוניברסיטאות, שנעשו במקביל לקיצוצים רוחביים בכל משרדי הממשלה, עשו רושם משני מאוד. שומנים לרוב כיסו את האוניברסיטאות וניהול כושל הביא אותן לגירעונות עתק, שבמקומות פרטיים היו מעיפים את מנהליהם. אולם החשיבות העצמית של אנשי האקדמיה מניחה אותם במישור אחר לגמרי: אסור לפגוע בתקציבי המחקר ובשאר התחומים. ומאיפה יבוא הכסף? מיותר לשאול את המיוחסים.

מכאן להישגים של מערכת החינוך. פרופ' שכטמן יכול לבוא בתלונות על רמתם הלא מספיקה של בוגרי י"ב, אבל מאיש בעל מוניטין של חוקר מן המעלה הראשונה יש לצפות לחקירה מעמיקה יותר ולא פופוליסטית, שהיתה מביאה אותו למסקנות אחרות לחלוטין. שכטמן לא לבד. גם חתנים אחרים או אלה אשר מרבים לפרסם דעותיהם נשאבים אל המחוזות הלא נכונים.

מאז תחילת שנות ה-90 נכנסו למערכת החינוך שלוש תכניות לימוד רחבות היקף ביוזמה של האקדמיה. משרד החינוך היה שותף מלא ביישום אך לא בהמלצות. מוראה של האקדמיה כה עמוק, עד שכל הרהור התקבל בדחייה ובזלזול, ועל כן אנשי חינוך כופפו ראשיהם. התכנית למדע מוכלל יצאה ממכון ויצמן בהובלה של פרופ' חיים הררי. מכל התכנית הזו נותר בלבול אחד שלם בין מקצועות היסוד פיזיקה, כימיה וביולוגיה. המדע המוכלל הזה אינו אלא מורים, בדרך כלל מורות, שהכשרתן באה משטח הביולוגיה ומדעי הסביבה. בעצם על המדע המוכלל השתלטה הביולוגיה והסביבה. במתמטיקה נכנסה התכנית ההרסנית של לימוד באמצעות בדידים, ובתחום העברית נכנסה שיטת השפה כמכלול. דור שלם עבר את ייסורי התכניות הללו, והתוצאות בהתאם.

פרופ' שכטמן לא יעז לפנות אל מחלקות החינוך בכל האוניברסיטאות, שיעמדו על פשרן של תכניות לימוד מסובכות עד אימה. הוא לא ישאל מדוע תלמיד כיתה ז' מתקשה בשברים ובאחוזים, שהרי אלה הנושאים הקלים ביותר כמעט. הוא לא ישאל מפני שאז יצטרכו לתת את הדין כל כותבי תכניות הלימודים בעשרים השנים האחרונות. 

תכניות לימודים בחשבון לכיתות א' עד ו' נראות כמו תוכניות ללימודי חשבון אינפיניטסימלי בשנה א' בטכניון. ילד בכיתה א' לומד בשיטה שבה נוגעים במאה תתי נושאים, ובכיתה ב' ישובו אליהם, וכך הלאה. מה הם הנושאים? שיקוף, הזזה, מערכת צירים, משוואות, שלוש שיטות לחיבור וחיסור. מה הפלא שמורה ממוצעת לא יכולה להעביר נושאים כאלה טרם זמנם, והתלמיד נכשל ושונא עד קץ הדורות את החשבון שנקרא מתמטיקה? ואז שואלים מדוע אין הכשרה מקצועית של מורים למתמטיקה. אין צורך בלימודי תואר ראשון או שני בשביל ללמד חיבור וחיסור. יש צורך בשכל ישר וסדר הגיוני בלימוד. את זה, יחד עם כמה כללי נימוס, פרופ' שכטמן שכח.

הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי