בשבע 527: השמאל הישראלי בין היהדות לדמוקרטיה

טענת אנשי השמאל שיש לסגת מיהודה ושומרון כדי שישראל תישאר מדינה יהודית . האם מדובר בטענה לצורכי תעמולה בלבד? יהדותה של המדינה אכן חשובה להם, אך היא תמיד תידחה מפני ערכי הדמוקרטיה הליברלית. השפעתה הרעה של ממשלת אוסלו על מקומו של ערך המדינה היהודית. אלמלא הטיעון הביטחוני, שופטי בג"ץ היו מביאים לאיבוד הרוב היהודי באמצעות הגירה ערבית לישראל לצורכי נישואין. כאשר היהדות נתפשת כפולקלור, היא תמיד תיסוג מפני ערכי תרבות המערב.

הרב אליעזר מלמד , ו' בשבט תשע"ג

טיעון השמאל: נסיגה למען זהותה היהודית של המדינה

הטיעון המרכזי שאנו שומעים ממפלגות השמאל הציוני להצדקת עמדתן המדינית, הוא שמוכרחים לסגת ולהקים מדינה פלשתינית כדי לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. כלומר, על ידי הנסיגה יישמר הרוב היהודי המובהק ויחד עם זה יינתנו זכויות שוות למיעוט הערבי שחי בגבולות המדינה. אבל אם נמשיך לשלוט ביהודה ושומרון, על פי ערכי הדמוקרטיה נהיה חייבים להעניק זכויות שוות לכל הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון והמדינה תהפוך למדינה דו-לאומית. כך למשל אמר הסופר עמוס עוז בהסבירו מדוע הוא תומך במר"צ: "אני מאוד בעד גיוס בחורי הישיבות, אבל מה יעזור לי גיוס בחורי ישיבות אם תהיה כאן מדינה ערבית? אלו הן בחירות על שאלה קיומית" ('הארץ', כ"ט טבת תשע"ג).

האם זו הטעיה צינית?

לרבים מאנשי הימין מוזר לשמוע טיעון יהודי מאישי שמאל. נדמה שאלה חשים ריחוק ולעיתים ניכור כלפי מורשתם היהודית, ותמיד מבכרים את התפיסה הרווחת במערב על פני המורשת הלאומית-יהודית, והנה לפתע הדאגה לזהות הלאומית של המדינה בראש מעייניהם?! רבים בטוחים שמדובר בהטעיה צינית מבית מדרשם של תועמלני השמאל. הם מנסים לפרוט על הנימים היהודיים כדי לשכנע אותנו שבעצם טוב לנו לבגוד בתנ"ך, לוותר על שטחי מולדת, להפנות עורף למוסר ולהעניק לאויב שטחים שמהם יוכלו לירות ביתר קלות פגזים וטילים על ערי ישראל. וכפי שנהג בעבר אהוד ברק, כשלקח טרמפ על גבה של הזקנה החולה ממסדרון בית החולים כדי לקדם נסיגה מיהודה ושומרון.

מאוויי לב ללא כיסוי

להערכתי רוב אנשי השמאל אומרים את הטיעון הזה בכנות. זהותה היהודית של מדינת ישראל באמת חשובה להם. אף על פי כן אינני מאמין להם, מפני שכל אימת שיגיעו להתנגשות ממשית בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה, יש להעריך שהם יעדיפו את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק נהג לטעון שלא תיתכן התנגשות בין היהדות לדמוקרטיה, כי ניתן תמיד לפרש את היהדות כמסכימה לערכי הדמוקרטיה. לפי גישה זו לא ידענו מהי היהדות במשך שלושת אלפי שנים, עד שהגיעו הוגי הדעות הליברליים של המערב ולימדו אותנו מהי באמת היהדות. אגב, כך גם חשבו חלק מהמתייוונים כלפי התרבות ההלניסטית.

דוגמה מאלפת

הנה דוגמה מאלפת לכך: עד הסכמי אוסלו, ערבי בעל אזרחות ישראלית שהתחתן עם בן זוג ערבי משטחי יהודה ושומרון, לא קיבל בדרך כלל אישור להביאו למדינת ישראל. היה ברור לשרי הממשלה ולפקידות שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ולכן רק יהודים יכולים לקבל אזרחות בגבולותיה ולא בני שום עם אחר.

בעקבות הסכמי אוסלו שונתה המדיניות, ועל פי נתוני משרד המשפטים משנת 2002-1994, בתוך כשמונה שנים קיבלו כמאה וארבעים אלף ערבים מיהודה ושומרון וירדן שנישאו לערבים מישראל אזרחות ישראלית. בכך נמחק כל היתרון הדמוגרפי שהושג בעקבות העלייה המבורכת מברית המועצות.  

תופעה זו נמשכה בימי ממשלת רבין, ממשלת נתניהו הראשונה וממשלת אהוד ברק. 

ההתנגשות בין ערכי היהדות והדמוקרטיה

כאן נוצרה התנגשות בין שני ערכים: מבחינת התפיסה הדמוקרטית, לא ניתן לומר לערבי מאום אל פאחם שהתחתן עם אישה משכם שאין לו זכות להביא אותה ואת ילדיה למדינתו. גם לא ניתן לשלול ממנה את הזכות לקבל את אזרחות המדינה שבה היא מתגוררת עם בעלה. 

מנגד, אם רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת העם היהודי, יש למנוע מתן אזרחות ישראלית לערבים שמתחתנים עם אזרחי ישראל, שאם לא כן במהרה תהפוך מדינת ישראל ליעד מבוקש לכל ערביי המזרח התיכון המעוניינים לשפר את רמת חייהם. מה שהתחיל במאה וארבעים אלף מתאזרחים בשמונה שנים יהפוך למיליונים תוך זמן לא רב, שכן תנאי החיים במדינת ישראל טובים לאין ערוך מאשר בכל מדינות ערב.

הסכמי אוסלו פרצו את כל הסכרים

ראוי לציין כאן בדרך אגב, שהסכמי אוסלו הארורים הם שפרצו את כל הסכרים היהודיים והמוסריים בחברה הישראלית. גם לפני הסכמי אוסלו התגלעו מתחים בין ערכי היהדות והדמוקרטיה, כאשר מפלגות השמאל ובית המשפט העליון כרסמו תדיר בערכי היהדות. אבל מבחינה לאומית, היה ברור גם לבית המשפט העליון שמדינת ישראל מחויבת לקידום עניינו של העם היהודי. 

אולם ממשלת רבין, שהיתה ממשלת מיעוט שרוב הציבור היהודי התנגד להקמתה ונזקקה לתמיכת המפלגות הערביות כדי להתקיים וכדי לקדם את הסכמי אוסלו, העניקה לערבים זכויות שלפני כן שום מנהיג ציוני לא העז להעלות על דעתו להעניק להם. בנוסף למה שהזכרנו, החליטה ממשלת אוסלו על השוואת קצבאות הילדים של מי שאינם יוצאי צבא לקצבאות שמקבלים יוצאי צבא. עד אז יוצאי הצבא או קרוביהם מדרגה ראשונה קיבלו קצבה כפולה (גם רובם המכריע של החרדים קיבלו קצבה כפולה, כי היה להם קרוב מדרגה ראשונה ששירת בצבא. בעקבות השינוי הזה התרבו בני הציבור החרדי שאינם מתגייסים לצבא). 

גם מבחינה מוסרית הסכמי אוסלו היו אסון. ציבור גדול בארץ ובעולם החל לחוש הערכה, כבוד ולעיתים גם אהבה לאנשי דמים ומרמה, לטרוריסטים השפלים ביותר. כל ארגוני הטרור שבעולם קיבלו זריקת עידוד. כהשלמה לעמדה זו, רבים מאנשי השמאל הפכו שונאים לבני עמם המתנחלים, כאשר כל השמצה כלפיהם מתקבלת באמון מלא, תוך שימוש בטיעונים שגדולי האנטישמיים היו מעלים נגד היהודים. 

התעשתות הממשלה 

נחזור לסוגיית ההתנגשות בין יהדות ודמוקרטיה. כאשר ממשלת ישראל בראשות שרון הבינה שחייבים לעצור את שטף ההגירה הזה, שמניעיו כלכליים ולאומניים, היא נקלעה לבעיה. כבר לא היה אפשר לטעון שהואיל ומדינת ישראל היא מדינה יהודית, מותר לה לשלול מהערבים אזרחי ישראל את הזכות להקים משפחה ולחיות איתה כאן בזכויות מלאות. אמנם זו היתה הדעה הרווחת בקרב השמאל הציוני לפני הסכמי אוסלו. אבל לאחר הכרסום שהתחולל בעקבות הסכמי אוסלו, ברור היה שבית המשפט העליון יפסול חוק ששולל זכות זו מהאזרחים הערבים, כשם שבית המשפט העליון שלל את האפשרות להחזיר למקומן את הקצבאות המוגדלות ליוצאי צבא. 

מה עשתה הממשלה? השתמשה בטיעון משני, שההגירה הזו יוצרת בעיות ביטחון, שכן התברר שאחדים ממקבלי האזרחות הישראלית ניצלו את אזרחותם לביצוע פיגועי טרור. ועל כן כהוראת שעה חוקקה הממשלה חוק ששולל מערבים שנישאו לאזרחי ישראל את הזכות לקבלת אזרחות ישראלית. תוקפו של חוק הוראת שעה זה הוארך שוב ושוב עד היום.

עמדת בית המשפט העליון

ארגוני השמאל והערבים עתרו כמובן לבית המשפט העליון בבקשה לפסול את החוק, באשר הוא מנוגד לכבוד האדם וחירותו. במשך השנים הללו דן בית המשפט העליון פעמיים בסוגיה בהרכב מורחב של אחד עשר שופטים, ובשתי הפעמים (2006, 2012) נמנע בית המשפט מפסילת החוק על חודו של קול. חמישה שופטים, ביניהם נשיאי בית המשפט העליון ברק ובייניש, תמכו בפסילת החוק. אולם שישה שופטים סברו שאין לפסול את החוק, כאשר אחדים מהם מדגישים שעמדתם זו נובעת מכך שמדובר בחוק זמני שעתיד להתבטל כאשר המצב הביטחוני ישתפר. 

צריך לציין שלמרות שבית המשפט אישר בדוחק את החוק, עצם העובדה שהוא דן ברצינות בפסילתו גרמה לשינויים משמעותיים שהובילו להענקת אזרחות לכאלף ערבים בשנה, וזאת משום שהיועצים המשפטיים סברו שבלא אותם שינויים החוק לא יעבור את "מבחן בג"ץ". 

למעשה, על פי דעת רוב שופטי בית המשפט העליון עולה שבלא טיעונים של פיקוח נפש, מדינת ישראל צריכה לוותר מרצונה על הרוב היהודי למען ערכי הדמוקרטיה. 

לכן אי אפשר להאמין לטיעוני השמאל

הנה לנו התנגשות ממשית בין חזון המדינה היהודית והדמוקרטיה. האם אלה שטוענים שהם חפצים לסגת כדי לשמור על הרוב היהודי יהיו מוכנים להיאבק בגלוי בעניין זה נגד בית המשפט העליון? גם אם יאמרו שכן, אי אפשר להאמין להם. זה נכון שרובם רוצים לשמור על זהותה של מדינת ישראל, אבל בכל פעם שיש התנגשות בין ערכי הדמוקרטיה והליברליזם לבין היהדות, הם מעדיפים את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. 

תפיסת עולם מערבית מול פולקלור יהודי

הסיבה לכך היא שאת ערכי הדמוקרטיה הליברלית המערבית הם למדו וליבנו בכל מערכות החינוך וההשכלה במדינת ישראל. ואילו ערכי היהדות נתפסים כפולקלור חביב מבית סבא, חלולים מתוכן מהותי. כך יוצא שבכל עת שיש התנגשות מהותית בין ערכי הדמוקרטיה ליהדות, הם יבחרו בדמוקרטיה, ובתהליך ההדרגתי הם מתרחקים ממורשתם היהודית ומתנכרים אליה. כדי לפייס את מצפונם היהודי הם יזכירו סיפורים על רבנים חביבים שהראו פנים שוחקות לכל אדם, הם יצטטו פסוקים ואמרות שמסייעים לתפיסתם הליברלית, וירגישו שבכך הם שומרים על זהותם היהודית. 

הם אולי ינסו להשקיט את מצפונם על ידי תמיכה ברפורמים. וזה אכן מתאים להם, שכן המאמץ המרכזי של הרפורמים הוא להתאים את היהדות לערכי המערב. אבל גם זה לא מחזיק מעמד, כי אם המוטיבציה היא לא שמירת היהדות אלא מציאת דרך להתאימה לתרבות המערב, אז כבר יותר פשוט להשתלב בתרבות המערבית בלי החטוטרת הרפורמית דמוית היהדות. 

נדמה שרק מלחמתם של הערבים בנו שומרת אצלם על הזהות היהודית כשיקול משמעותי. בלא זאת הם עצמם היו תומכים לכתחילה במדינת כל אזרחיה בלי שום ייחוד לאומי-יהודי, כפי שכבר היום אומרים הוגי דעות מהשמאל הקיצוני.

בעז"ה עוד אכתוב על עמדתנו הבסיסית, שרואה בחיוב את ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח, וכיצד הם משתלבים בתפיסה היהודית המקורית. 

לא אוכל לסיים בלי להביע תודה על הכתבה המרגשת של שפרה ריפקין - "מהודי ליהודי", שהביאה את סיפורם המופלא של גרי הצדק האהובים, הרופא ד"ר אהרון אברהם ובני משפחתו, שהתגיירו ועלו להתגורר בקריית ארבע. מי שלא קרא, שישיג את גיליון 'בשבע' הקודם ויקרא. 

אצטט את השורות האחרונות שבסופן זלגו עיניי דמעות: "רגע השיא מבחינתם כגרי צדק, היה טקס הנישואים המחודש שנערך להם במערת המכפלה על ידי הרב דב ליאור, 25 שנים לאחר הפעם ראשונה. אלא שכעת נעשה הדבר כדת משה וישראל. "עמדנו שם תחת החופה, בלב מלא הודיה. אמרתי לאשתי 'את מאמינה שאנחנו כעת יהודים כשרים?' והיא במקום לענות לי פרצה בבכי. באותו רגע שחררתי אנחת רווחה ואמרתי 'השם, תודה! כמה טוב לי להיות יהודי'".