חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הסוד של הבית - תוכנית אם

הסיבה האמיתית לנסיקתם של בנט וחבריו. לקראת ט"ו בשבט: מה אפשר ללמוד מעץ קלמנטינה קטן בגינה.
17/01/13, 00:30
אסתי רמתי

בשבוע הקרוב יש בחירות, ובסקופ סנסציוני אני מוכנה לחשוף את כל הקלפים ולגלות לכם שגם אני מתכוננת להצביע לבית היהודי. מופתעים, נכון? האמת היא שתמיד הצבעתי מפד"ל, היו שנים שרק מכוח האינרציה, אבל לזכותה של המפלגה המתחדשת ייאמר שהיא עושה לי בהחלט חשק ללכת ולמלא את חובתי הדמוקרטית. 

אני רואה את הסקרים המחמיאים, ממש כמו העלייה הדרמטית במפלס הכנרת - מתנת שמיים משמחת מאוד, ומפתיעה מאוד. לא פלא שבנט זוכה לשלל בדיחות צ'אק נוריס (ללא מעודכנים, בדיחות צ'אק נוריס עוסקות ביכולותיו העל-אנושיות עד כדי גיחוך של כוכב הקולנוע המאצ'ואיסטי). צ'אק נוריס יכול אולי לטרוק דלת מסתובבת, אך נפתלי בנט מצליח להתנתק סופית מ-yes וגם לעשות פרסה בתל אביב... אין מה לומר, יש משהו לא לגמרי טבעי בזינוק הסופרמני של האיש ומפלגתו.

יש הרבה תיאוריות כיצד מפלגה דתית לאומית קטנה הצליחה לתפוח למימדים מבהילים כאלה (אם אתה במקרה ליכודניק), וגם אני מחזיקה תיאוריה משלי: מפלגת הבית היהודי מצליחה לשדר פוליטיקה אנטי-פוליטית. רוב חבריה אינם פוליטיקאים מקצועיים, סתם אידיאליסטים ואנשי עשייה. הם נראים אחרת ונשמעים אחרת מהנורמה המקובלת – פחות רעשנים, יותר ענייניים, יותר צנועים. אתם מסוגלים לדמיין את אורית סטרוק במסיבת קוקטייל? אפילו איילת שקד החילונית היא ילדה טובה תל אביב עם מראה אולפניסטי, מינוס החצאית הארוכה. היא כריזמטית בערך כמו הרב זמיר כהן, וזה, לדעתי, בדיוק סוד הכוח של שניהם. לחלק גדול מעמך ישראל נמאס כבר מכל הרעש והצלצולים. נמאס לשמוע פוליטיקאים שמדקלמים, ומדקלמים גרוע, נאומים של יועצי תקשורת. נמאס מהכרזות בומבסטיות ומנופחות, מביטחון עצמי מופרז, מפאתוס שנשמע פתטי ומקטנוניות. אני לא לגמרי תמימה, רק כמעט, ואני מתארת לעצמי שגם לבית היהודי יש יועצים, אבל בינתיים, בעיניי לפחות, הם מצליחים לבנות לעצמם תדמית של אנשים נחמדים ורציניים. איזה כיף לשמוע את ניסן סלומינסקי אומר 'בעזרת ה''' ו"קודם נצוד את הדוב...". 

בכל אופן, חברים, התחלתם טוב. רק תתייעצו קצת בוותיקים, כדי שאחרי שהמשחק האמיתי יתחיל הפוליטיקאים המשופשפים לא יאכלו אתכם חיים.


הגיגים ירוקים

בט"ו בשבט יהיה תורה של ד"ר קטן למלא את המשבצת הנשית, אז הרשו לי להקדים ולשתף אתכם בשני הגיגים ירוקים. 

ירוק א'. מאז שעברנו לבית פרטי, גילינו את קסם הגינון. כלומר הגנן ששכרנו כדי שיעשה קצת סדר בבלגן שמסביב לבית גילה אותו, ולנו, הוא הבטיח, לא נותר אלא לתחזק. קלי קלות. אני בהחלט חובבת טבע, וירוקים למיניהם עושים לי טוב בלב. אלא מה? תחזוק זה לא הקטע החזק שלי, לא בבית וקל וחומר לא בגינה. למרות אהבתי הרבה אליהם, אני רוצחת סדרתית של עציצים, והטיפול בגינה שלמה הוא לפעמים קצת מעבר לכוחותיי. כשכולי הזדהות עם האדם הראשון שמנסה בזיעת אפו לאכול לחם, אני מתבוננת בבהלה בעשבים השוטים האימתניים שצומחים להם בכיף בכל מקום אפשרי ולא אפשרי, ותוהה למה ארבעת הגפנים ושלושת שיחי הפטל ששתלנו, יהי זכרם ברוך, לא הפגינו את אותה רוח קרב.

אין מה לעשות. אולי זה מתסכל לטיפוסים נינוחים מדי כמוני, אבל זה העולם שלנו: עולם שבו התופעות הפחות נחמדות צצות מאליהן, בעוד החיוביות דורשות השקעה והשקאה, טיפול וטיפוח. בחינוך, בזוגיות, בעבודה, בעבודת המידות - כדי לזכות בגינה פורחת, צריך להזיע. אין אפס.

ירוק ב'. בפינת הגינה יש עץ קלמנטינות לא גדול במיוחד. לקח לעירונים כמונו קצת זמן לתפוס שגם פירות שצומחים על עץ בגינה הפרטית שלך יכולים להיות ראויים למאכל, למרות שלא נקנו במחלקת הירקות בסופרמרקט. בכל אופן, בשנה שעברה העץ התעלה על עצמו. הוא הניב והניב, והפירות היו הרבה יותר טעימים מהמהונדסים שבחנויות. מילאנו שקיות בפרי הכתום, ובסיכום הכללי, גילינו שהעץ הקטן סיפק לא פחות מארבעה עשר קילו של קלמנטינות. טפחנו לו על השכם, עשינו מיץ, ושלחנו לשכנים ולגני הילדים. 

והשנה, כאילו עץ אחר. השנה הוא הניב רק שתיים. לא, לא קילוגרמים, אלא פירות. שתי קלמנטינות בודדות ומסכנות בולטות על רקע העלים הירוקים, ואני מסתפקת אם לקטוף אותן בכלל. למה לתת לילדים עוד משהו לריב עליו? אבל האמת היא שכאמא, אני מוצאת את עצמי מזדהה. גם אני לפעמים במצב קלמנטינה - כשהכוחות מתרוקנים לפתע, ואני מרגישה שפשוט אין לי כבר יכולת להיות נחמדה ומכילה ומטפלת. זה בדרך כלל קורה לקראת סוף החופש הגדול, וגם אחרי תקופות ארוכות של שהייה בבית. 

מצבים נפשיים כאלה בדרך כלל מעוררים את הרגש האימהי הטיפוסי – רגשות אשמה. אנחנו הרי בנויות להעניק ולתת, אשרינו שזכינו לכך, ואנחנו צריכות להיות מרוצות ושמחות בחלקנו. אבל מה לעשות? גם אנחנו חלק מהטבע, וגם לנו יכול להיגמר הסוס. ואם אנחנו לא מכירות בזה, ולא דואגות לקחת קצת זמן לעצמנו, הנתינה יכולה גם לרוקן אותנו לגמרי. אז אני מכירה אישה מיוחדת אחת שצלצול הנייד שלה הוא קריאת "א-מ-א!" מנדנדת במיוחד, והיא חיה עם זה בשלום ובשמחה, אבל כל אחת צריכה להכיר את עצמה, ולדעת כמה קלמנטינות היא יכולה לתת בלי ליפול שדודה. 

לח"ח, ב"ב, ומתכוני קלמנטינה לשנה הבאה: eramati@gmail.com