בשבע 527: הבחירה הנכונה

אסתי רמתי , ו' בשבט תשע"ג

"אז ככה", השתעלתי ופתחתי בנאום שתכננתי כבר מהבוקר, "אם תבחרו בי לראשות צוות שיפוץ סניף, חשבתי לארגן מופע כדי לאסוף כסף". המשכתי לספר לחברים את התכניות שלי אם אבחר, אבל אוהד קטע אותי. 

"תשמע, חנני, הכל טוב ויפה", הוא אמר, "אבל אני מתכוון להצביע לרועי. זה נכון שאתה תותח בארגונים, אבל רועי גילה לנו שאבא שלו עובד בעירייה. ואין מה לעשות – אבא שעובד בעירייה יכול להשיג בשבילנו הרבה יותר".

אוף! כל כך רציתי להיבחר הפעם... תמיד הרגשתי שיש לי יכולת להנהיג, אבל תמיד היו אחרים שהיו קצת יותר טובים ממני. וכשהמדריך אמר שאנחנו עומדים לשפץ את הסניף שלנו, ושהוא מחפש מישהו עם ראש גדול שייקח על עצמו את המנהיגות – ידעתי שהתפקיד תפור עליי בדיוק! ואז הגיע רועי עם האבא שלו שעובד בעירייה. ידעתי שאין לי סיכוי מולו.

למחרת בבוקר, אמא הזכירה לי שיש לי תור לרופא. "אבא ייקח אותך", היא אמרה. "יש לו סידורים בעיר, אז תצטרף אליו, ואחרי התור הוא יקפיץ אותך לבית הספר". "סבבה", אמרתי. נחמד להסתובב קצת, רק אבא ואני.

קודם אבא נכנס לחנות לחומרי בניין וקנה כל מיני ברגים, אחר כך הוא אמר שיש לו משהו לסדר בעירייה. ישבנו מחוץ לחדר המתאים, וחיכינו שיגיע תורנו. אבא הסתכל על הודעות בנייד שלו, ואני בינתיים הבטתי בפועל ניקיון גבוה עם כיפה על הראש ששטף את המסדרון בחריצות. פתאום אבא הרים את ראשו. "הי, אני לא מאמין! הנה שלומי מוסייוב!" הוא קרא, וניגש בחיוך גדול לפועל הניקיון. 

"שלומי, מה נשמע?"

הפועל התבונן באבא ופלט קריאת שמחה. "יובל גבאי! החבר הוותיק שלי מהמילואים. מה אתה עושה כאן?" הדלי והסמרטוט עמדו מיותמים בזמן שהשניים התקשקשו על הא ועל דא. "זה הבן שלך?" שאל שלומי, והביט לעברי. "כן", ענה אבא בגאווה, "הוא בכיתה ו'". "גם רועי שלי בכיתה ו'", אמר שלומי, "יכול להיות שהם יחד בתנועת הנוער..."

השיחה נמשכה, אבל אני לא האמנתי למשמע אוזניי. רועי מוסיוב, המתחרה שלי על תפקיד ראש צוות שיפוץ, אבא שעובד בעירייה? איזו בדיחה... כולם היו בטוחים שהוא מינימום סגן ראש העיר, לא פועל ניקיון. חכה, חכה, רועי, חשבתי. חכה שאני אספר לכולם איך שאתה עובד עליהם בעיניים.

כשהגעתי לסניף אחר הצהריים, מצאתי את רועי יושב עם הילדים ומספר להם על התכניות שלו לשיפוץ הסניף. "... אז אני אדבר עם אבא שלי ונראה מה הוא יוכל לסדר", הוא אמר בחשיבות, ואז ראה אותי. חייכתי חיוך קטן. "רועי, אתה יודע שהיום בבוקר הייתי לגמרי במקרה בעירייה? ופגשתי את אבא שלך! מסתבר שהאבות שלנו מכירים מהמילואים, איזה קטע..." רועי הביט בי והחוויר. עמדתי לפתוח את הפה ולספר לכולם את מה שגיליתי, אבל העיניים של רועי התחננו אליי. פתחתי את הפה, וסגרתי אותו שוב. איך אני יכול לעשות לו את זה? אני לא הייתי רוצה שכולם יידעו שאבא שלי הוא מנקה ולא פקיד חשוב. כשרועי ראה שאני לא עומד לספר, הוא חייך אליי מכל הלב. 

הבחירות היו למחרת, וידעתי שאני אפסיד, למרות שיכולתי להלשין על רועי ולנצח. אבל הייתי שלם עם עצמי. בערב התקשר המדריך. "מזל טוב, חנני! נבחרת!" הוא אמר. "רועי אמר שאבא שלו התנצל ואמר שהוא לא מערב עבודה עם עזרה לילדים, ככה שהחבר'ה העדיפו אותך...".