בשבע 528: "עניין אישי" עם החקלאי הראשי של "חסלט"

עוז לב רן - 37. נשוי לאסנת ואב לחמישה. תושב סנסנה. החקלאי הראשי של 'חסלט'

עפרה לקס , י"ג בשבט תשע"ג

עוז לב רן - 37. נשוי לאסנת ואב לחמישה. תושב סנסנה. החקלאי הראשי של 'חסלט'


צילום: מרים אמיתי

התחלה: אדר תשל"ו, הבן הראשון של מושב קשת. אחריו שישה אחים ושתי אחיות. ההורים נישאו במחנה חושנייה, אחד מאתרי הארעי בהם נדד קשת לפני הגעתו למקום הקבע. האולם לא היה מפואר, "ההורים סגרו את אחד המבנים הנטושים בניילונים", וכדי להוסיף אקשן, באותו יום ירד שלג.

קאובוי: כבר בכיתה ב' השתתף בעבודה בשדות, ובכיתה ג' - רכב על סוסים כדי לרעות את הבקר. "רכבנו בכל מרחבי רמת הגולן, מטיילים בנחלים שלא היו מוכרים אז". כשהיה בכיתה ז', ניטע מטע התפוחים המפורסם שלמרגלות הר בנטל. "היתה לי חלקה משלי לטפל בה".

לימודים: 'הצבי' בקשת, ואחריו 'גולן' בחיספין. "יום אחד עליתי עם חבר לגג בית הספר וראינו את קשת באופק, מרחק 17 קילומטר. החלטנו ללכת". בדרך כנראה שעברו גם בשדה מוקשים, אבל לשניים שלום. "היתה לי ילדות שלא תסולא בפז. מים, אדמה ומרחבים שנותנים מקום לנפש". התיכון 'אור עציון' היה בעיקר רשמי. הנוכחות היתה בחממות. כל זה כבר בתקופה שאחרי המעבר.

המעבר: המשפחה רצתה משק עצמאי ולא שיתופי, לכך הצטרפה העובדה שהמשפחה המורחבת מתגוררת בדרום. מבצע האכלוס קרא להם, אבל אז היה צורך למצוא מקום שיקלוט משפחה כל כך גדולה. "הגענו לגדיד, שם צירפו לבית של 60 מ"ר גם קראוון".

תנועת נוער: בני עקיבא מתוך שגרה יישובית ובלי התלהבות של עירוניסטים. "במחנות תמיד קיבלנו תעודות על סתלבט".

ישיבה: תקופת סוף התיכון היתה של חיפוש עצמי. התחנות היו עלי, עטרת כהנים, מכון מאיר ולבסוף צבא. סיירת גולני.

גולני שלי: לוחם, סמל וחובש. שירות ארוך בלבנון של טרום הנסיגה. באחד הימים היתה פגיעה בטנק סמוך וחייל נפגע. "התחלתי לפתוח עם הרופא את כל תיקי ההחייאה. חשבנו שאנחנו מצילים אותו", אבל מבט בגב גילה שהחייל נהרג מההדף. "זה היה אייל שמעוני, הבן של אורנה שמעוני מארגון ארבע אימהות. מעולם לא הצלחתי לסגור את הפינה הזאת".

כפר ים: אחרי השירות חזר לעבוד בחממות והתגורר בבית של שעיה דויטש ז"ל. "50 מטר מהים במקרה הטוב. הסיורים המשותפים עם הערבים עברו מטר מהמקום".

ההצעה: החשיבה הראשונית היתה לטוס לראות עולם. אבל אליעזר ברט, מנכ"ל 'חסלט', פנה אליו ואמר: "אתה חקלאי בנשמה, בוא תעבוד אצלנו". "היו אז חממות בכפר דרום שהיו זקוקות לניהול. קיבלתי החלטה אמיצה להמשיך להתעסק בחקלאות ולהשקיע את כל הכסף שלא היה לי באדמה".

האדמה: אדמות כפר דרום שונות מאלה של שאר הגוש. בניסיון להבין כמה מים וכמה דשן מצריכים הגידולים שם, סייר איתו מדריך של משרד החקלאות והמחיש לו את המוטו, "צריך להרגיש את האדמה, רק אחר כך תלך למחשב".

וציוויתי את ברכתי: השנה הראשונה לעבודה, שנה חמישית לשמיטה, היתה גרועה. "עשיתי הרבה שטויות". השנה הבאה היתה מבורכת במיוחד. "ה' עשה מה שהבטיח וכיסיתי את כל החובות". בשנת השמיטה היה רצון ללכת ללמוד תורה, ב'חסלט' לא כל כך אהבו, אבל הבינו. "זו גם היתה השנה שבה התחתנתי, ובחקלאות קשה להיות "נקי לביתו". זו היתה ההזדמנות".

האישה שאיתו: אסנת. למדה באולפנת נוה דקלים. אחותה התגוררה בגדיד, והיא הדריכה בסניף. ההיכרות העמיקה אחר כך, עם החזרה שלה לגוש, תוך לימודי קולנוע ותקשורת במכללת ספיר. היום היא מגדלת את הילדים ומסייעת במשק.

החתונה: נערכה על פיסת הדשא בחוף דקלים. "לפי גודל הדשא קבענו את מספר האורחים". הנישואים נערכו בדיוק בזמן השקיעה. עורך הקידושין: הרב יוסף כפיר, ר"מ מוערך מהישיבה התיכונית.

הברכה: חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. לאחרונה הוקם 'מרכז למידה תמרים', בית ספר שמשלב תלמידים מבתים דתיים ומבתים לא דתיים. "אני רואה בזה שליחות גדולה. היום המגזר שלנו לא יכול להיות רק בתוך עצמו. יש צמא גדול מסביב". יש גם רצון לסייע לילדים עם הפרעות קשב וריכוז בשיטות לא תרופתיות. "בדור שלנו הילדים האלה היו מפוספסים". שתי הגדולות לומדות שם.

שירת הים: בשנה הראשונה לנישואים שכרו דירה בירושלים ועוז התחיל ללמוד בכולל בעֵלי, אבל הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום קטע הכל.

הכל: "אהרל'ה צור, ראש המועצה בא אליי ואמר שרוצים להקים יישוב בתגובה, ומחפשים משוגע לדבר. המקום היה חוף עשרת הבתים".

עם הגב לים: "אחרי הלוויה של מרים אמיתי לקחנו שק"ש ומחצלת, ונסענו לשם עם הטנדר סובארו. בבוקר קמנו על הים". השניים גיבשו גרעין של כמה משפחות ואחרי חודש התחילו להוריד קראוונים למקום.

געגועיי לגוש: "לים, לאווירה שהיתה שם. זה היה גוש של יישובים, אבל יישוב אחד גדול. גם הנסיבות של חיים תחת איום ליכדו אותנו מאוד". החיים השוקקים במשך כל היום גם הם מושא לגעגוע, "היינו כולנו חקלאים והיתה הפריה ולמידה הדדית".

מאמינים וזורעים: לב רן נטל חלק משמעותי בביצוע של 'קרן מאמין וזורע', יוזמה של הרב בניהו ליפשיץ, שהתרים אנשים כדי שהחקלאים ימשיכו ויזרעו. "כדי שהמאבק האמוני לא יתקפל". משפחת לב רן על זרועותיה השתתפה באדיקות. "דקות לפני הגירוש העמיסו משאית אחרונה עם התוצרת. זו היתה התשובה הניצחת שלנו".

הפינוי: הוא היה הראשון ביישוב ולכן קיבל הבטחה שיהיה גם האחרון. "יצאנו בשקיעה האחרונה והגענו להורים בגדיד". הבת השנייה נולדה ארבעה ימים קודם לכן. המשפחה עלתה על המשאית עם הסחורה וירדה אצל קרובים בנתיבות, "כפליטים לכל דבר".

הביתה: יום אחרי הגירוש נודע שערביי המואסי בוזזים את החממות שלו. במוצאי שבת הוא החליט לחזור הביתה. אחרי נסיעה של שמונה שעות הגיע לשירת הים והסכים שחיילי בה"ד 1 שהיו במעגל השני של הגירוש יסייעו בפריקה, רק אם יקבלו בסוף כל יום שיחה על הגוש והגירוש, "כדי שלא ינקו את המצפון שלהם על החממות שלי". המשל של צמחים שמנתקים אותם מהקרקע היה מול העיניים. 

פתרון לכל מתיישב: לב רן ניסה להמשיך עם הקהילה בבית ההארחה, אבל החקלאות קראה לו, "ואשתי בחוכמת הנשים שלה אמרה שצריך להמשיך הלאה". החממות הועברו לאזור כפר מימון ולכן בני הזוג חיפשו בית באזור. בסופו של דבר נמצא בקיבוץ סעד בית בגודל של 25 מ"ר. "אשתי אמרה 'תיקח'".

סעד: הקיבוץ, המרחבים והדשא העלו אותם על המסלול. בהמשך עברו לעין צורים, "לבי נמשך אחרי קהילת המגורשים ורצינו להמשיך ללכיש". אבל אחרי מגורים במקום הם הרגישו שאנשים השתנו והאווירה מדכאת. בעקבות מעבר החממות לצומת שוקת עקרה המשפחה לסנסנה. 

סנסנה: "יישוב צעיר ותוסס, וטוב לנו". ארבע שנים מתגוררת המשפחה בקרוואן בגלל ענייני הסדרה חוקיים, "אבל יש תקווה באופק".

היי-טק חקלאי: עם מעבר החממות מחוץ לגוש נוצר מצב של מחסור בידיים עובדות והוחלט, אחרי הצצה בשדות השכנים, ללכת על מיכון. האב והאח טסו לתערוכה בבולוניה, רכשו כלים והתאימו את החממות לכניסת טרקטור ומכשור מתקדם. הם היו החממה הראשונה בארץ שהתנהלה כך, מה שזיכה אותם בביקור.

הביקור: צמרת משרד החקלאות, שאז ביקש לצמצם את מספר העובדים הזרים בחקלאות, ואף הבטיח החזר נכבד על רכישת מכונות שכאלה.

ללא תולעים וחומרים מסוכנים: בעבר הבדיקות אחרי רעלנים היו קפדניות. היום הן עוד יותר. "הן בודקות אחד חלקי מיליארד", ובכל זאת הסחורה כשרה לשיווק. "אני בטוח שאם ייקחו תפוצ'יפס ויעשו עליו את הדגימה הזאת, יימצאו עליו יותר חומרים כימיים מזה". היצואנים של אגרקסקו מחמיאים, "הם אומרים שאנחנו היחידים שעומדים בסטנדרטים הבינלאומיים וביקשו ללמוד".

שואב אבק: טוב, לא אבק, אלא חרקים. "פיתחו עבורנו ואיתנו מכונה עם הרבה מאוד משאבות, ששואבת שלוש שורות יחד. זה יונק גם את החרקים המתים".

חקלאות: "זה לא מקצוע, זו מחלה", זה המוטו של האב. היום לב רן מנהל משק של 220 דונם ברחבי הנגב, הגדול ביותר של 'חסלט'. "ההתמודדות במקצוע הזה היא אמונית, אחד מול אחד עם ריבונו של עולם. אתה שותל ולא יודע מה יהיה. לפעמים השטח נראה מקסים והמשגיח אומר שהוא פסול מבחינת כשרות. אבל המפגש היומיומי עם ה' ועם הצמחים נותן את הכוח להמשיך". וגם החסדים שנעשים תוך כדי.

החסדים: לפני כמה שנים החל שילוב של פגועי נפש באריזת המוצרים. ההתחלה לא היתה פשוטה, אבל "הם התחילו ב-20 ארגזים ליום וסיימו ב-200. אנחנו מתייחסים אליהם כשווים, הם עובדים במשהו שבאמת נדרש והם רואים את התוצאה של עבודתם על המדף בסופר". היום מנהלת את הקבוצה אישה פגועת נפש שהגיעה כעובדת מן המניין, "וזה מחמם את הלב".

אם זה לא היה המסלול: חינוך. "בשני הדברים צריך הרבה אמונה והרבה אורך רוח, וזה עבר בגנים".

ובמגרש הביתי...

בוקר טוב: השכמה ב-5:30, תפילה, דף יומי ותהילים יומי. בהמשך מפזר את הילדים לגנים, "כי העבודה יכולה להימשך עד הלילה. אז כדי שלא אהפוך לאבא של שבת". משם - לעבודה.

דיסק ברכב: החדש של אתי אנקרי. "יוצרת מדהימה. צריך לקרוא את השירים שלה כמה פעמים ורק אז לשמוע אותם. היא מבטאת את הכיסופים לריבונו של עולם, מצליחה לפרוט על כל נים בנפש ופוגעת בול".

שבת: מתוך רצון להמחיש לילדים את הקודש, בני המשפחה מלווים את מלאכי השרת עד מחוץ לדלת ומבקשים בקשה. שבת היא גם זמן שבו הקרבה הנפשית לחסידות מוצאת מקום. לוקחים משקה קטן (במלעיל כמובן), שרים ניגוני חב"ד וברסלב "ורוקדים עד השמיים". 

עיתים לתורה: דף יומי, כנזכר, ובערב 'חוק לישראל'. שבת היא הזמן ללימוד חסידות, "נתיבות שלום, ר' נחמן ותורות של חב"ד. היום קוראים לזה חבקו"ק".

אוכל: כל סוגי הירק, בעיקר מבושל. יש גם מנהג בעת הסיור בבוקר בגידולים, לקטוף סלרי ופטרוזיליה ולאכול מיד. "הכי מעדן זה הלב של הסלרי. אני קוטף, מקלף ואוכל".

אחזקת הבית: נוטל חלק בכל אחת מעבודות הבית, חוץ מהפעלת מכונת כביסה וקיפול בגדים. הניסיונות לתת יד בתחום הזה "עלו לנו בצורך לצבוע מחדש כמה מכונות".

מפחיד: "לא מפחד מכלום כי אני בוטח בה'". הסיסמה היא "כל דעביד רחמנא לטב עביד". "כמה תהפוכות עברו עליי, וראיתי עין בעין את ההשגחה של ה'". 

דמות מופת: דוד המלך. "דמות המשלבת עדינות ואמונה למרות הכל, ומלכות".

פנאי: בין החקלאות לעיסוק בבית הספר של הבנות אין הרבה, אבל כשיש, בעיקר מטיילים עם המשפחה.

כשתהיה גדול: העבודה בחקלאות משלבת הרבה מאמצים בהרבה תחומים, אבל יש בה הרבה מתחום האמונה, ובחיים האישיים נוכח מאוד המסר של קרבה בין דתיים לחילונים. "אולי כשאהיה גדל אפיץ את המסרים האלה על ידי קירוב או מתוך עמדה משפיעה".