בשבע 528: פרשנות - עבודה מציקה

אורן בס , י"ג בשבט תשע"ג

מתוצאות מחקר שערך מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת עולה כי כמחצית מן העובדים במשק דיווחו כי סבלו מהצקה במקום עבודתם – כשהמציק עלול להיות המעביד, עמית לעבודה או לקוח. 

בפני העובד הסובל עומדות כמה דרכי פעולה אפשריות להתמודדות עם אותן הצקות. הדרך הראשונה, זו שבה נוקטים רוב העובדים, היא לחרוק שיניים ולהבליג; השנייה היא לפנות למציק ולנסות ליישב עמו את העניין; והדרך השלישית היא להודיע למעביד שההצקה עולה לכדי "נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כלשון חוק פיצויי פיטורים. במצב כזה, ייראה העובד כמפוטר ותעמודנה לו כל הזכויות העומדות למפוטר. 

נשאלת, כמובן, השאלה מתי תעלה הצקה לכדי אותן נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד "כי ימשיך בעבודתו"? בניגוד לתנאי עבודה מדידים שניתנים לכימות אובייקטיבי, כמו שכר או ימי חופשה, היחס שמקבל עובד ממעבידו או מחבריו לעבודה הוא עניין הנתון לפרשנות סובייקטיבית. כך, סביר להניח שלא נקבע כי מעביד שנזף בעובד שהתרשל בעבודתו הקנה לו את הזכות להתפטר בשל כך בדין מפוטר – אף אם העובד חש עצמו פגוע עד עמקי נשמתו מן הנזיפה. מאידך, הפסיקה קבעה שיחס משפיל במקום העבודה עולה לגדר הרעת תנאי עבודה שיש בה כדי להקנות את הזכות להתפטר בדין מפוטר כאמור. 

אם כן, על העובד המבקש להתפטר בשל הצקות שספג ממעבידו או מחבריו לעבודה להוכיח כי אכן התרחשו אירועים כאלה, בהם חש עצמו נפגע, וכי המדובר בהתנהגות שהיתה עלולה לפגוע גם בעובד סביר, שאינו רגיש במידה יוצאת דופן.

הכותב הוא עו"ד ממשרד שפירא-כהן, מתמחה בדיני עבודה ומשפט מסחרי