בשבע 528: כשהעבודה הופכת לחיינו

זה אולי מפתיע, אבל יחסית למקומות אחרים בעולם הישראלים עובדים הרבה יותר שעות, וגם משלמים על כך בחיי המשפחה. בעקבות הגירעון התקציבי: איך בעצם מכינים את תחזית הכנסות המדינה

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ג בשבט תשע"ג

לשם מה אנחנו עובדים? שאלה זו היא אחת המשמעותיות ביותר עבור רובנו, אך לא מעטים מעדיפים להדחיק אותה. על השאלה הזו ניתן לענות מכיוונים שונים: הצורך בפרנסה - "בזיעת אפך תאכל לחם", כחלק מהצורך האנושי בעיסוק שימלא את זמנו - "אדם לעמל יולד", כחלק ממציאת מקום בחברה ועוד. אולם נדמה שכמעט כל מי שיתבקש לענות על השאלה הקלישאית האם אנו עובדים בשביל לחיות או חיים בשביל לעבוד, יעדיף את האפשרות הראשונה. רובנו מאמינים כי מטרת עבודתנו היא לקדם את הרווחה האישית והמשפחתית של עצמנו ושל בני משפחתנו, ולעיתים אפילו של צאצאינו שאותם לעולם לא נכיר.

למרות זאת, לעיתים לא רחוקות במיוחד הקשר בין העבודה ובין הרווחה האישית והמשפחתית אינו פשוט כל כך. מתברר שלעיתים קרובות העבודה פוגעת ברווחה האישית, בין היתר כיוון שהיא נוגסת נתחים גדלים והולכים מחיינו, באופן שאיננו מאפשר מרחב משמעותי מחוץ לחיי העבודה. למרות הנטייה לצייר את הישראלים כבטלנים, מתברר שהישראלים המשתתפים בכוח העבודה הם בין שיאני שעות העבודה בקרב המדינות המפותחות. 

נתונים השוואתיים ניתן למצוא למכביר, בעיקר מול מועדון חברים אקסקלוסיבי שישראל התקבלה אליו לא לפני שנים רבות, ארגון ה-OECD. על מנת שלא להכביד נציין רק שני נתונים. בישראל שיעור המועסקים שעובדים למעלה מ-50 שעות בשבוע עומד על כ-23 אחוזים. למעט טורקיה (40 אחוזים) ומקסיקו (24 אחוזים), בשאר מדינות ה-OECD שיעור העובדים המועסקים שעות כה רבות נמוך בהרבה מזה שבישראל, ועומד על ממוצע של 9-8 אחוזים. הישראלי הממוצע עובד במשך 1,943 שעות בשנה, 179 שעות יותר מהממוצע במדינות ה-OECD. לשם השוואה, ביפן, אומה אשר בשפתה קיימת מילה מיוחדת למוות כתוצאה מעודף עבודה (קארושי), עומד מספר שעות העבודה הממוצע לעובד בשנה על 1,772 שעות. גם בארצות הברית, בה שוק העבודה תחרותי ודורסני, עובדים בממוצע 1,796 שעות בשנה.

התוצאה הישירה של שעות העבודה הבלתי אפשריות הללו היא פגיעה קשה מאוד ברווחתם של הישראלים. הישראלי הממוצע עובד הרבה ועוסק בפעילויות הפנאי הרבה פחות. אולם המשמעות הקשה ביותר של העלייה במספר שעות העבודה היא הפגיעה במרקם המשפחתי. שני נתונים שמוכרים לכולנו ואין עליהם כל חולק אינם מקושרים מספיק בתודעה הישראלית גם לנושא הזה. הראשון הוא התערערות יציבות המשפחה. שיעור הגירושין בישראל נמצא בעלייה מתמדת, ממגוון גדול מאוד של סיבות. אך אין ספק שלהשתלטות העבודה על החיים יש חלק משמעותי בכך. גם נושא אלימות בני הנוער איננו חד ממדי. אך מחקרים שונים שנערכו בארצות שונות הצביעו כולם על תא משפחתי מתפקד היטב כעל גורם שממתן אלימות בקרב בני נוער. הירידה הדרסטית במספר שעות התא המשפחתי בישראל, מתורגמת אם כן גם לנתוני האלימות.

קשה להיות חזאי כלכלי

אחת הסוגיות שהתבררו במהלך הדיון הציבורי (השטחי משהו, יש לומר) שנערך לאחרונה בעניין הגירעון התקציבי התופח, היתה הפער העצום שהתגלה בין תחזיות ההכנסה של האוצר ובין ההכנסה בפועל. לכאורה, אין על מה להתלונן: תחזית כשמה כן היא. וכפי שתחזית מזג האוויר איננה משקפת תמיד את המציאות בשטח, כך הם גם פני הדברים בתחזיות כלכליות. אי אפשר לצפות מאף גוף העוסק בכך להגיע לרמת ניבוי גבוהה, מאחר שכלכלה היא תחום שמושפע ממשתנים רבים מאוד, שחלק ניכר מהם כלל איננו ניתן לחיזוי. ואם בטווח של שנה אחת מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית, הניסיון לחזות מראש גביית מיסים צפויה בטווח של שנתיים, כפי שדורשת הכנת תקציב דו-שנתי, הוא כבר ממש בגדר אצטגנינות.

על מנת להבין קצת יותר את בעיית התחזית, יש לשים לב לדרך שבה מכינים אותה. בדומה לתקציב משפחתי, גם תקציב מדינה מורכב מטור הכנסות וטור הוצאות. חלקו של טור ההוצאות הוא פשוט יותר, מכיוון שהשליטה עליו טובה יותר. לכאורה העסק ברור, הוצאה שאין לה כיסוי בספר התקציב פשוט לא יוצאת. במציאות כמובן שהתמונה מורכבת יותר, ולעיתים ישנן הוצאות בלתי צפויות. אולם באוצר כבר למדו עם השנים להתמודד עם האפשרות הזו, זאת על ידי קביעת רזרבה רשמית בתקציב וגם באמצעות 'החבאת' כסף בסעיפים המהווים למעשה רזרבה בלתי רשמית. התוצאה אחת היא, לא כל כך קשה להתאים את ההוצאות בתקציב למסגרת הכוללת הקרויה 'יעד ההוצאה'. 

הבעייתיות מתחילה בצד ההכנסות. שם כאמור קשה מאוד לחזות כמה מיסים תצליח המדינה לגבות, במיוחד כאשר התחזית היא לזמן ארוך קדימה. מעבר לקושי הכרוך בתחזית מסוג זה, בצד ההכנסות גם הכי קל לבצע מניפולציות, מכיוון שמדובר בסופו של דבר בתחזית בלבד ולא בתכנית פעולה מסודרת. ניתן לבצע תחזיות על פי הנחות מחמירות, כאלו שמניחות את האפשרות הגרועה יותר מבין האפשרויות הקיימות, או לתת תחזית על פי הנחות מקלות. ואפשר גם לבחור קו אמצע שאיננו נוטה בבירור לאחד משני הצדדים.

אנשי האוצר הואשמו במשך שנים ביצירת תחזיות מחמירות, אשר אילצו את הממשלה לבצע קיצוצים בתקציב, להעלות מיסים ולרסן באופן כללי את המדיניות. מאז דווח דבר החריגה הגדולה מיעד הגירעון, מואשמים פקידי האוצר ביצירת תחזיות דווקא מהסוג השני, מקלות במיוחד, אשר אפשרו לממשלה להוציא כספים רבים שבפועל לא היה להם כיסוי בצד ההכנסות. המכנה המשותף לשתי הטענות הללו הוא שהכנת התחזיות מבוצעת בידי מי שאמון על הכנת התקציב. יותר ויותר נשמעת הטענה שאת הכנת התחזיות יש להוציא לגוף בלתי תלוי, אשר הערכותיו הן אלו אשר יחייבו את אנשי האוצר בהכנת הצעות התקציב.