מלחמות דוד

ד"ר יהודה דוד: "לא יכולתי לחיות עם השקר הגס הזה, שמופץ בכל העולם ויוצר דימוי שגוי על חיילי צה"ל"

רבקי גולדפינגר , י"ג בשבט תשע"ג

חודש בלבד לאחר שניצח כמעט לבדו בזירה המשפטית הבינלאומית בפרשת א-דורה, התבשר ד"ר יהודה דוד (59) על מחלת הסרטן המקננת בגופו. הידיעה הכתה אותו ואת משפחתו בתדהמה. הרופאים הבהירו כי מדובר בגידול ממאיר במח העצם, אשר נמצא בשלב מתקדם יחסית. אך כמי שניהל בימי חייו כמה וכמה קרבות וניצח, החליט ד"ר דוד כי גם בקרב על חייו בכוונתו להילחם בכל הכוח, ובשום אופן לא להרים ידיים. "הרופאים ישבו איתנו והסבירו בעדינות על סטטיסטיקות שיש בספרות הרפואית לסרטן מהסוג הזה. הם דיברו על חודשים ספורים עד מספר שנים בודדות לחיות. אבל אני בעזרת השם מתכוון לנצח את הסטטיסטיקה הזו", הוא אומר בנחישות, "אני מתכוון לעשות הכול כדי לצאת מזה בריא ושלם. יש לי עוד הרבה מה לעשות כאן". 

בימים אלו עובר ד"ר דוד סדרת טיפולים אינטנסיבית על פי תכנית שהכינו הרופאים במיוחד עבורו. הוא אולי חלש בגופו אך איתן ברוחו. לאורך כל הראיון, אשר נערך בביתו שביהוד, הוא משדר אופטימיות וחוסן נפשי. אולם בכמה רגעים בודדים הוא לא היה מסוגל לעצור את התרגשותו. היה זה כשהחזיק את נכדו הפעוט בן החודשיים וחיבק אותו בחום, וכאשר תיאר בעיניים נוצצות את הרגע שבו התבשר כי לאחר חמש שנות מאבק עיקש זוכּה בפרשת א-דורה. "איזו הרגשה נפלאה זו היתה. זה היה אחד מרגעי השיא בחיי. הצלחתי להביא כבוד לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל", אומר ד"ר דוד במבטא צרפתי בולט. 

ד"ר יהודה דוד עופר עמרם

זרים בפריז

יהודה (ז'אן לוק) דוד נולד בשנת 1953 באלג'יר למשפחה יהודית מסורתית. כשהיה בן שמונה היגרה משפחתו לצרפת. הוא ואחיו נשלחו לבית הספר הציבורי בפריז וחוו את טעמה המר של הזרות. "אני זוכר איך היו מעליבים ומקניטים אותנו. בשביל הצרפתים היינו גם זרים אלג'יראים וגם יהודים. כינו אותנו בבוז 'רגליים שחורות' ו'זרים'. הרגשנו נטע זר". בבית חונך על ערכי הציונות. הוריו, הוא מספר, הקנו לו מודעות עמוקה לשואה שהתחוללה רק כמה שנים קודם לכן, ופגעה גם במשפחתו הענפה. 

בזמן מלחמת ששת הימים היה דוד נער צעיר בן 14. "אני זוכר את המלחמה הזו כתקופה מורטת עצבים. חששנו לגורל המדינה. ההורים שלי לא ישנו בלילה מרוב דאגה. ישבנו והאזנו בדריכות לרדיו. כשהגיעו שמועות על הניצחון של ישראל הייתי מאושר. אולי בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מה זו גאווה לאומית". 

כבר כילד חלם להיות רופא, וכשבגר השלים את לימודי הרפואה באוניברסיטה בפריז. לישראל הגיע לראשונה כסטודנט בקיץ 1973 עם סיום לימודי השנה השלישית. הימים היו ימי טרום מלחמת יום כיפור. "אחד החברים שלי הציע לי לבקר בישראל, וזה מאוד משך אותי. נסעתי לשלושה חודשים שהיו מאוד משמעותיים בשבילי. התאהבתי מיד במדינה. הרגשתי בבית. התנדבתי בכמה מושבים והכרתי ישראלים אמיתיים", הוא אומר בחיוך. 

לצרפת שב יממה אחת בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. "התחילה שנת הלימודים באוניברסיטה, אז לא היתה לי ברירה וחזרתי לצרפת. אבל אז הגיעה הידיעה שפרצה בארץ מלחמה. הרגשתי איום ונורא. זה עורר בי רגשות אשמה עצומים. כל החברים שהכרתי נלחמו בחזית, ואני המשכתי את חיי השלווים בקמפוס באוניברסיטה. אז נבטה בי ההכרה החד משמעית שלא משנה מה יהיה, במוקדם או במאוחר אני אגיע ארצה". 

לאחר שנה חזר לישראל לשנת לימוד במדרשת 'מעיינות' הירושלמית. "למדנו יחד סטודנטים יהודים מכל העולם, יהדות, עברית וציונות". במקביל לכך, המשיך את לימודי הרפואה כמתמחה בבית החולים שערי צדק. "זו היתה שנה של גן עדן בשבילי. ממש התחברתי לארץ, וכשחזרתי לצרפת להמשך הלימודים הפכתי למעשה לשגריר של ישראל. שוחחתי עם בני נוער וסטודנטים יהודים על ציונות וחשיבות העלייה. אלפי בני נוער הגיעו לישראל דרך הפעילות הזו". 

עם הזמן גברה בלבו ההכרה כי מקומו במדינת היהודים, ובסוף השנה השישית ללימודי הרפואה בחר להתמחות דווקא במרכז הרפואי תל השומר. "ויתרתי על קריירה מצוינת בבית חולים בצרפת, אבל הייתי לגמרי שלם עם עצמי. היה לי ברור שכאן המקום בשבילי". לאחר שנת התמחות במחלקה האורתופדית, המשיך להתמחות בהרדמה והתאוששות במחלקת טיפול נמרץ. שלב נוסף בקביעת ביתו בישראל היה הקמת ביתו הפרטי. ד"ר דוד נישא לנטלי, ילידת הארץ, ולזוג נולדו שלושה ילדים. בהמשך התקדם והיה למומחה בעל שם עולמי בתחומי האורתופדיה, כירורגיית כף היד ומיקרו-כירורגיה במרכז הרפואי תל השומר.

החלום: להיות חייל יהודי בארץ ישראל

במהלך מלחמת לבנון הראשונה גויסו רבים מחבריו, אנשי הצוות הרפואי, ללחימה בשדה הקרב, וד"ר דוד נותר רופא ממלא מקום בבית החולים. "תל השומר ממש התרוקן מרופאים. נשארנו מעט אנשי צוות שהיו אחראים על כל המחלקות. במשך שלושה שבועות כמעט לא ישנתי. עבדנו ועבדנו בלי הפסקה. ניתחתי גם חולים וגם חיילים פצועים שהגיעו מהחזית". לאחר המלחמה החליט להתנדב כרופא בצה"ל, וזאת על אף גילו המתקדם. "החלום שלי היה להיות חייל יהודי בארץ ישראל. רציתי להיות חלק מזה ולתת מעצמי למדינה. זה בער בי", הוא מסביר את התעקשותו. 

ד"ר דוד עבר קורס קציני רפואה והשתלב כרופא בשירות המילואים, אשר במהלכו היה שותף בכמה וכמה מבצעים חשאיים גם מעבר לקווי האויב. "אחת הפעולות שזכורות לי היתה בזמן שיצחק רבין ז"ל היה ראש ממשלה. על פי ידיעות מודיעיניות, היתה התרעה על 'מחבלים חמים' וניתנה הוראה לחסל אותם לפני הכניסה שלהם לארץ. שכבתי עם הכוח במארב בדרום לבנון במשך שלושה ימים ושלושה לילות וחיכינו להם בתנאים לא פשוטים, דואגים לא להיחשף. פתאום ראינו אותם מתקרבים לכיוון שלנו. התארגנו לקראת ירי למטרה. לא היה להם שום מושג שהם על הכוונת שלנו". אך כשהמחבלים היו במרחק של 500 מטר מהחיילים, הגיח לפתע ילד לבנוני רועה צאן ונכנס ללא ידיעתו לקו האש. מיד החלו דיונים בהולים בשרשרת הפיקוד, וראש הממשלה רבין הכריע כי יש לבטל את הפעולה. "אחרי שכבר נכנסנו לשטח האויב והמתנו במשך ימים, פשוט נאלצנו להתקפל ולחזור כלעומת שבאנו".

מה חשת באותם רגעים? 

"מצד אחד, חשתי גאווה על הצבא הכי מוסרי בעולם, שלא מוכן בשום אופן לפגוע בילד חף מפשע. מצד שני, המחבלים האלו היו סכנה ממשית והיינו כל כך קרובים אליהם, אז זה היה גם פספוס גדול". 

בחופשת הקיץ של שנת תשס"ו יצא ד"ר דוד יחד עם רעייתו נטלי ושלושת ילדיהם לטיול משפחתי בחו"ל. ביום הראשון לטיול התבשרו על פרוץ מלחמת לבנון השנייה. ד"ר דוד לא התלבט לרגע, ארז את מזוודותיו ושב מיד עם משפחתו ארצה. כשהוא בן 53, גיל המאפשר קבלת פטור מלא משירות צבאי, התעקש לעלות על מדים ולסייע כרופא בשדה הקרב. הוא שובץ לגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. "אני זוכר איך כל החיילים ירדו מהאוטובוסים, נעמדו יחד, חילונים ודתיים, מחובקים במעגל ומתפללים בעוצמה גדולה תפילה לקראת היציאה לקרב. זו היתה שירה מהלב", הוא אומר. "פגשתי שם חייל בודד בן 22 מצרפת, יואן זרביב. הוא סיפר לי שההורים שלו לא יודעים שהוא כאן וביקש ממני שכשאוכל ארים אליהם טלפון ואעדכן אותם. אמרתי לו 'אין בעיה' ולקחתי ממנו פרטים, אבל לצערי לא הספקתי ליצור איתם קשר. עוד באותו יום יואן נהרג בקרב", הוא נאנח.

כעבור שבוע של לחימה התחולל קרב קשה בכפר הלבנוני ע'נדוריה. "זה היה ציר הררי וחולי. צעדנו בחום כבד עם ארבעים קילו על הגב שלנו. הגדוד לפנינו נקלע למארב קטלני. כבר במכה הראשונה היו 12 הרוגים וכשישים פצועים. אנחנו עמדנו מאחור, שמענו את הקולות ולא יכולנו להיכנס ולעזור בגלל המארב", הוא מספר וקולו נשנק. "זה היה אמצע אוגוסט. חום אימים ועל הגב ציוד כבד של שתייה, אוכל ותחמושת. בתוך הבלגן שהיה שם נתתי פקודה לחיילים להתפרק מהציוד ולהתכונן לתקיפה". שתים עשרה שעות נמשך הקרב. "החיילים נלחמו כמו אריות. בלי מים, בלי אוכל וכמעט בלי תחמושת. שעות של לחימה קשה עד שהכפר נכבש". 

ד"ר דוד מתאר מהקרב מראות קשים ביותר שנחקקו בזיכרונו. הטיפול בפצועים ובחיילים הלומי הקרב היה אינטנסיבי. על גבו סחב פצועים למרחק רב תוך סיכון אישי. עם סיום הקרב, כשניתנה לו האפשרות לחזור לעורף, סירב והתעקש להישאר עם הלוחמים. על פועלו בקרב זכה בצל"ש מטעם מפקד פיקוד המרכז‏. בנימוקי קבלת הצל"ש נכתב: "רב סרן ד"ר יהודה דוד הפגין רוח לחימה לדור הצעיר של לוחמי הגדוד ולמפקדיו. הוא לחם תחת אש תוך הפגנת מקצועיות, אומץ לב וערכיות, היווה דוגמה ללוחמים הצעירים בנכונותו לסייע בטיפול בנפגעים. נכונותו לסייע תחת אש ולטפל בפצועים ובנפגעים ראויה לציון". שנה אחר כך, בשנת תשס"ז, הדליק משואה בטקס יום העצמאות כנציג כוחות המילואים בצה"ל. 

הפציעה שלא היתה 

לפני למעלה מעשור הסעירה פרשת א-דורה את העולם. ג'מאל א-דורה ובנו בן ה-12 מוחמד נקלעו בדצמבר 2000 לחילופי אש בין חיילי צה"ל לפלשתינים בצומת נצרים. במהלך התקרית נפצע האב והבן נהרג. הצלם העזתי טלאל אבו-רחמה נכח במקום וצילם את המתרחש עבור רשת הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2. הערוץ הצרפתי שידר כתבה על האירוע מפי כתב הרשת בישראל, שארל אנדרלין. הסרט הופץ ברחבי העולם והופנתה בו אצבע מאשימה לעבר חיילי צה"ל שלכאורה ירו בילד והרגו אותו. תמונותיהם של האב והבן הפכו לאחד מסמלי המאבק הפלשתיני ועוררו גל ביקורת עולמית על התנהלות אלימה של צה"ל. בתחילה קיבלה ישראל אחריות על הרג א-דורה, ואף הגדילה לעשות כשהתנצלה בפומבי על המקרה. אך בהמשך, לאחר חקירת פרטי המקרה, הסתבר כי לא חיילי צה"ל הם אלו שפגעו בא-דורה, אלא דווקא האש שנורתה מהצד הפלשתיני. ההכרזה הזו הגיעה כבר מאוחר מדי ובקול רפה מדי, כיוון שבתודעה העולמית כבר נצרבה ישראל כאשמה בהרג. 

באותם ימים צפה ד"ר דוד בכתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה פראנס 2 הצרפתי. "ראיתי את הכתבה ומאוד התעצבנתי מהעלילה השקרית הזו. אבל כמו במקרים אחרים, די מהר שכחתי מזה". רק שבע שנים מאוחר יותר הכל התעורר מחדש. "פנה אליי תחקירן של סוכנות ידיעות צרפתית. הוא הראה לי תיק רפואי של ג'מאל א-דורה". להפתעתו של ד"ר דוד, הופיעו בתיק הרפואי מסמכי ניתוח שערך לג'מאל א-דורה לא אחר מאשר הוא בכבודו ובעצמו, שש שנים קודם לאירוע בנצרים. הניתוח נערך במרכז הרפואי תל השומר. ד"ר דוד נדהם לגלות כי בריאיון שהעניק א-דורה לרשת הטלוויזיה הצרפתית, הוא הראה את צלקות הניתוח בידו וברגלו וטען כי הן נגרמו כתוצאה מירי חיילי צה"ל בתקרית המדוברת בנצרים. 

ד"ר דוד החליט לצאת למאבק להפרכת שקריו. "הרגשתי שנעשה פה עוול משווע לצבא ולעם ישראל ופשוט לא יכולתי לשתוק", מסביר ד"ר דוד ומציג בפניי קלסר עב כרס המכיל את תיקו הרפואי של א-דורה. המסמכים הרפואיים, מבהיר ד"ר דוד, מורים כי ג'מאל א-דורה נותח כבר בשנת 1994 בבית החולים תל השומר, לאחר שסבל בידו הימנית ובירך מפציעה חמורה שנגרמה לו שנתיים קודם, ככל הנראה על ידי פעילי חמאס שחשדו בו בשיתוף פעולה עם ישראל. "הרופאים בבית החולים שיפא בעזה ניסו לטפל בפציעה, אבל כשלא הצליחו א-דורה הועבר לטיפול בתל השומר". ד"ר דוד ביצע בו ניתוח מורכב ומכאן, הוא מבהיר, צלקותיו.

לאחר שנחשף לעלילת א-דורה, חקר והתעמק במשך מספר חודשים בפרטי האירוע בנצרים. בהמשך קיבל אישור ממשרד הבריאות לחשיפת המסמכים הרפואיים של א-דורה, ויצא לתקשורת הצרפתית במהלך הסברתי לפיו מדובר בעלילה שקרית. ד"ר דוד התראיין לעיתון צרפתי-יהודי ובו האשים את א-דורה כי שיקר במצח נחושה לגבי מקור הפציעות. "הרבה אמרו לי 'עזוב, אתה משוגע? בשביל מה אתה צריך את זה?', אבל אני הלכתי עם האמת שלי עד הסוף. הם לא ירמסו את הכבוד של מדינת ישראל. ידעתי שזה יוביל למאבק משפטי נגדי, אבל הייתי חייב לפעול ולצאת עם זה לעולם".

ההרוג - חי וקיים

התגובה לא איחרה לבוא. נגד ד"ר דוד הוגשה תביעת דיבה בבית המשפט בצרפת. לפני כשנתיים הרשיע בית המשפט הצרפתי את ד"ר דוד. במסגרת הרשעתו נגזר עליו לשלם פיצויים בסכומי עתק של אלפי יורו לג'מאל א-דורה. על אף התוצאות המשפטיות החמורות, דבק ד"ר דוד במאבקו לאמת ולא נרתע מלהמשיך הלאה בערכאה המשפטית הגבוהה בצרפת. ד"ר דוד הורה לעורכי דינו לקבוע מועד לערעור בבית המשפט העליון הצרפתי, והתכונן למשפט ביתר שאת. הוא למד את המשפט הבינלאומי, התייעץ וקיבל חוות דעת של מומחים לבליסטיקה ולאורתופדיה מכל העולם. "נכנסתי לזה עד הסוף", הוא מעיד על עצמו.

עקשנותו של ד"ר דוד השתלמה, ושנה מאוחר יותר התהפכה ההחלטה. בית המשפט ביטל את הפסיקה הקודמת וזיכה אותו מכל אשמה. "הזיכוי אומר שהפצעים שהוא שב והציג בכל העולם כפגיעה מהתקרית בנצרים היו שקר וכזב. הוכח שהם לא כתוצאה מירי של החיילים. זהו ניצחון אדיר. אני מקווה שפסק הדין בצרפת ישים קץ לתרמיות של הפלשתינים. אני עדיין מתרגש מזה", אומר ד"ר דוד בהתלהבות. "כרופא לא יכולתי לחיות עם השקר הגס הזה, המופץ בכל העולם ויוצר דימוי שגוי על חיילי צה"ל. מאז כל פלשתיני שרוצה לעשות תעמולה שקרית ואנטי ישראלית - כדאי שיחשוב קודם טוב טוב. אני מאמין שבמלחמה על התודעה אסור לשתוק בשום אופן לשקרים האלו שמופצים בתקשורת". 

ומה עלה בגורלו של הבן, מוחמד א-דורה? ד"ר דוד טוען כי על פי נתונים שיש בידיו הילד מוחמד, שצולם באירוע בנצרים כשהוא שרוע מת על רגלי אביו, חי וקיים. "כל התעמולה השקרית הזו של הילד הירוי בידי צה"ל, זו פארסה אחת גדולה. על פי נתונים מהימנים שיש בידי מוחמד חי, נקודה. אין בכך ספק. הכל הצגה במטרה לפגוע במדינת ישראל. הוא כיום בן 24 ומוכר בדוכן פלאפל בעזה. יש לי את מספר הפלאפון האישי שלו". ד"ר דוד מציג בפניי את מסך הטלפון הנייד שלו כשעל הצג רשום מספרו האישי של מוחמד א-דורה. "כבר התקשרתי אליו כמה פעמים", הוא מציין.

לאורך המשפט מדינת ישראל לא לקחה אחריות ולא הובילה את המאבק המשפטי בעצמה. מלבד מילות הערכה ועידוד, נשארת לבד במערכה. בכנות, אתה לא מרגיש פראייר? 

ד"ר דוד משיב בלא רבתי. "אפילו לא לרגע אחד. זו המדינה שלי וזו היתה החובה שלי לחשוף את האמת. אין בי אפילו לשנייה אחת חרטה על מה שעשיתי. זו המדינה שלי וזה מה שכל אזרח במדינה היה חייב לעשות".

אבל האם זה לא תפקידה של המדינה להגן על עצמה? 

"המדינה היתה לאורך כל הדרך מאחוריי. השר בוגי יעלון, השר יולי אדלשטיין, השר יעקב נאמן ועוד שרים וחברי כנסת סייעו במה שרק יכלו. מדינת ישראל לא נכנסה לזה כי היה מדובר בתביעה מולי וזה היה סיכון משפטי, אבל הם תמכו, עזרו ועודדו כל הזמן".

לאחר הזיכוי התקבל ד"ר דוד בישראל בכבוד מלכים. ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עמו ועם רעייתו נטלי. לאחר מכן, בפתח ישיבת הממשלה השבועית, אמר נתניהו: "מה שאני מעלה על נס כאן זה את הדוגמה האישית של אדם, פטריוט, ישראלי ציוני, יהודי גאה, שנרתם באופן אישי ובדבקות בלתי רגילה להילחם על האמת וניצח. הניצחון שלו הוא הניצחון של כולנו. אני מסיר בפניו את הכובע", אמר נתניהו בהערכה. לפני כחודש וחצי זכה ד"ר דוד במחווה נוספת, כאשר הוחלט להעניק לו את פרס בגין לשנת תשע"ג על פועלו.

לאורך כל שנות המשפט ד"ר דוד לא נעזר כלכלית במדינה, ונאלץ לשכור עורכי דין ולממן מכיסו הפרטי את עלויות המאבק המשפטי היקר. "היו לי המון הוצאות", הוא מודה, "עורכי דין, חוות דעת של מומחים, נסיעות ואירוח בחו"ל, אובדן ימי עבודה ועוד. הכל מימנתי מכיסי".

בכמה אתה מעריך את עלות הוצאות המאבק המשפטי? 

"אני יכול לומר שבמשך השנים של המשפט לא היה אפילו יום אחד שלא התעסקתי בסיפור הזה. זה שאב אותי לגמרי. אני מעריך את ההוצאות שלי בלפחות ארבעה מיליון שקלים". 

מדובר בהון עתק, אתה לא מצטער?

"ברור לי לחלוטין שלא הפסדתי מזה. לא סתם הקב"ה קשר אותי לפרשה. זו היתה כנראה השליחות שלי. והכי חשוב, הילדים שלי קיבלו סדרת חינוך ודוגמה חיה איך צריך יהודי להגן על המולדת שלו, ותאמיני לי שאין לזה ערך כספי". 

לאחר שובך ארצה מהמשפט, יצאו ראש הממשלה והשרים בהכרזות כי מדינת ישראל תישא בהוצאות המשפט. מה הסכום שהוחזר לך עד כה? 

"מכיוון שאין תקדים למקרה, ניתן היה להחזיר לי רק הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. עד היום קיבלתי כ-210,000 שקלים. רק טיפה בים, אבל בהחלט יש גם היום מאמצים בעניין". בעקבות המקרה תיקן שר המשפטים יעקב נאמן חוק באישור הממשלה לבקשה לסיוע כלכלי על הוצאותיו המשפטיות. "שר המשפטים הכניס תיקון בחוק שאזרח ישראלי שנאבק נגד תרמית ונתבע בשל כך על ידי פלשתינים - המדינה תסייע לו. מה שלא יכלו לעשות עד המקרה שלי". בנוסף לכך מגלה ד"ר דוד כי כחלק מהפקת הלקחים הוקמה על ידי משרד המשפטים יחידה בינלאומית של 14 עורכי דין שמטרתה לחשוף ולטפל בעלילות שקריות המופצות בעולם נגד מדינת ישראל. "אני מקווה שלמדנו לקח ולהבא לא נשתוק יותר".

הזירה הפוליטית תחכה

במהלך השנים עבר ד"ר דוד "מסע התקרבות לריבונו של עולם" כהגדרתו, ועל ראשו מתנוססת כיום כיפה. "תמיד האמנתי ודיברתי איתו. הוא היה נוכח בחיים שלי מאז שהייתי ילד קטן, למרות שהבית שגדלתי בו לא היה דתי. בשנה שהגעתי לארץ כסטודנט צעיר ללימודים במדרשה ולמדתי יהדות -  קיבלתי על עצמי עול מצוות. גם כיום בהתמודדות עם המחלה הוא לגמרי איתי".    

לאחרונה הצטרף ד"ר דוד למפלגת 'הבית היהודי' וביקש להתמודד בפריימריז, אולם חמישה ימים לפני הבחירות לרשימה הודיע על פרישתו, כדי להתמקד בטיפול במחלת הסרטן. "רציתי להשתלב כדי להשפיע ולשנות  מבפנים. היה לי שבוע מטורף. נסעתי מחוג בית אחד לשני. הייתי באשקלון, בירושלים, בתל אביב ואיפה לא. באותו יום חזרתי הביתה בעשר בלילה גמור, מפורק. פשוט התמוטטתי. הבנתי שבשלב הזה עליי להתמקד רק בדבר אחד - המאבק במחלה. זו תחושת החמצה, אבל בעזרת השם יבוא יום ואני אבריא ואז אשוב לזירה הפוליטית", הוא משוכנע. 

השאיפה להפוך לחבר בכנסת ישראל נובעת אצלו מהרצון לשנות ולשפר את המציאות במדינה. סיבה נוספת שהוא מציין מפתיעה במקצת: "גיליתי שמאחורי כל הפארסה הזו של א-דורה בעולם והכפשת ישראל, עומדת קבוצה לא של צרפתים ולא של פלשתינים, אלא של ישראלים פרו-פלשתינים. זה אוכל אותי מבפנים, המחשבה שישראלים מסוגלים לנהוג בבוגדנות כזו. ברגע שתהיה לי חסינות פרלמנטרית אני מתכוון לחשוף את הפרצוף האמיתי שלהם ולהיאבק בהם". 

אז בשבילך פרשת א-דורה עדיין לא הסתיימה? 

"ממש לא".