בשבע 528: זכה לבניין אריאל

עד יומו האחרון המשיך ראש עיריית אריאל, רון נחמן ז"ל, לקבל החלטות ולהשתתף בפגישות שמטרתן קידום ופיתוח עיר טיפוחיו. הצעיר האידיאליסט שחלם על הקמת עיר בשומרון, זכה לראות את חלומו מתגשם ולהקים כרך של 20 אלף תושבים, עם אוניברסיטה והיכל תרבות שקמו למרות מאבקי השמאל. הוא קלט אלפי עולים מרוסיה וגם את מגורשי נצרים, ולא חשש לנזוף גם בחבריו בליכוד שהפריעו לקידום ההתיישבות

עפרה לקס , י"ג בשבט תשע"ג

בתקופת ההקפאה התקיים באריאל כנס של ליכודניקים בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש העיר, רון נחמן, עלה על הבמה והתחיל לנזוף בנוכחים, כולל ראש תנועתו. מספר איציק ואזנה, תושב אריאל: "הוא אמר 'מה זה צריך להיות? פעם אחת תשימו את הדברים על השולחן ותגידו, זו הארץ שלנו או לא. אם לא - רק תגידו את זה, ואם כן, תכריזו על זה אחת ולתמיד ותפסיקו את ההקפאה". רון נחמן, מייסד העיר אריאל ומי שעמד בראשה קרוב לשלושה עשורים, נפטר בשבוע שעבר בגיל 70. התלאות הפיזיות שמהן סבל בשנתיים וחצי האחרונות לא מנעו ממנו לעסוק בפיתוח העיר גם ממיטת חוליו, וגם לא לנזוף ברשת ב' על שהם עדיין קוראים לאוניברסיטת אריאל מרכז אוניברסיטאי. "הוא חי ונשם את העיר", מספרים חברים ומכרים, "העיר היתה הוא".

להמשיך בדרכו של סבא

רון נחמן נולד בקיץ תש"ד למשפחה חלוצית בנס ציונה. "אנחנו בני העלייה הראשונה", מספר האח, דן, "צאצאים ליהודים דתיים שהגיעו לכאן ובנו, בין השאר, את נס ציונה". המשפחה מתפארת בסבא רבא ירמיהו בוקסר, שהיה גואל אדמות - "אדם גדול", בסב שהקים את נס ציונה ובאב, שהיה סגן ראש המועצה מטעם גח"ל. 

נחמן עצמו סיפר בריאיון שנערך עמו לפני חצי שנה שהמודעות לעשייה למען העם והמדינה היתה חזקה מאוד במשפחה. "בתור ילד הייתי יושב במרפסת של סבא, רואה אותו מחלק בסתר כסף לעניים וחולם להיות כמוהו... רציתי לעשות מה שהוא עשה, וכשהקמתי את אריאל ראיתי לנגד עיניי את סבא שלי מקים את נס ציונה". רון, שהיה הבכור במשפחה, לקח את הגנים האלה צעד אחד קדימה. "הוא עלה על כולם", אומר האח, "אין הרבה כמוהו בציבוריות הישראלית". 

את הפעילות הציבורית שלו החל נחמן בבגרותו. הוא הקים עם חברים את 'גרעין תל אביב' בעת שעבד בתעשייה הצבאית, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, אך המלחמה ומותו של אחד המייסדים גרמו לגרעין להתפרק. בשנת תשל"ו הוא ניסה להתקבל ליישוב עמנואל, אך נדחה מטעמי דת. אז החליט להקים את הגרעין מחדש, ולאחר מאבקים לא מעטים התקבל האישור לעלות לקרקע. 

חנה גולן ובעלה הצטרפו לגרעין ובאביב תשל"ח, היא מספרת, התארגנה קבוצה לסיור בשומרון במקום שאולי בו יוקם היישוב. "הגענו להר טרשים קירח, ועל אחד הסלעים נעמד איש רזה ונמרץ והסביר לכולם בלהט עצום עד כמה חשוב ליישב את ארץ ישראל והשומרון וליצור רצף טריטוריאלי בין תל אביב והבקעה. הוא הראה באצבע: כאן יהיה בית ספר וכאן גני ילדים, כאן יהיה היכל תרבות. זה היה נשמע משוגע. נדבקנו בלהט שלו ובאנו יחד איתו, וכל מה שהוא אמר - קרה".

גולן היא שכנה של משפחת נחמן, שעסקה בחינוך והתפטרה מניהול בית ספר לבקשתו של נחמן, כדי לשמש עוזרת אישית שלו. כעבור שלוש שנים היא היתה למנכ"לית העירייה, תפקיד אותו מילאה במשך תשע שנים, עד לפני שנה. "הוא לא נח לרגע, כל הזמן הישג ועוד הישג וכל פעם העלה את הרף". גולן מספרת שלא במקרה אריאל צמחה להיות עיר. "הוא כתב את חזון העיר כבר ב-79' והעביר את המסמך למנחם בגין. הוא כתב שעיר חזקה צריכה להכיל אזור תעשייה חזק, משרדי ממשלה ושירותים לתושב, כולל היכל תרבות ומסה קריטית של תושבים, הוא כתב 60 אלף. רון רצה שזו תהיה עיר הראשה לכל ההתיישבות בשומרון".

נראה שכל מה שהוא כתב שם התקיים, למעט מספר התושבים שעומד היום על 20 אלף.

"זה לגנות כל ממשלות ישראל". נחמן, מספרת גולן, פעל רבות כדי להביא לעיר אוכלוסיות שונות. "כשרק התחיל להתפורר המשטר בברית המועצות, הוא היה נוסע לשדה התעופה ומביא משפחות משם לפה. היתה לי את הזכות להקים כאן אולפן עם 18 כיתות ואוכלוסיית העיר הכפילה את עצמה". לדבריה, לנחמן היתה משנה סדורה בנושא: "הוא אמר, הם יביאו את התרבות הכללית ואת המדעים, ואנחנו נביא להם ערכים ושורשיות. הוא פעל לכך שהעיר תהיה פלורליסטית".

לעיר אריאל יש תדמית של עיר חילונית. האם בכוונה אין רצון שאוכלוסייה דתית תגיע ותשנה את פני העיר?

"נכון, יש לעיר צביון חילוני. יחד עם זה, יש כאן אוכלוסייה דתית עם חיי קהילה יפים מאוד, 14 בתי כנסת, בית ספר ממ"ד וגנים. לא היתה כוונה שלא יגיעו דתיים. גם בגרעין הראשון שהגיע לכאן היו משפחות דתיות. אנחנו גם קלטנו את גרעין נצרים וחלק מהם נשארו כאן".

מוותר על הכנסת, חוזר לאריאל

"ביום הגירוש מגוש קטיף, כשרוב היישוב עלה לירושלים, אשתי והילדים הגיעו לכאן עם משפחות נוספות. כשהיא ירדה מהאוטובוס, האדם הראשון שקיבל את פניה הציג את עצמו: שלום, אני רון נחמן, ראש העיר, נשמח לעזור לכם בכל מה שתרצו", מספר איציק ואזנה, חבר מזכירות גרעין 'נצר אריאל'. "קבלת הפנים הזו היתה מכוננת. הוא המתין לנו שעות ארוכות, וקבלת הפנים כללה חיבוקים וריקודים". ההזמנה להגיע לאריאל היתה של סגל המכללה, אבל העיר אריאל ובראשה הנהלת העיר נרתמו לסייע לתושבים החדשים, ונחמן גם התחיל לפעול כדי שהם לא יהיו זמניים. "מהיום הראשון או השני הוא התחיל להגיע אלינו, וכמעט כל יום ישב עם אנשים ואמר: תבואו לכאן, וגם ארגן סיורים". אגב, ההיכרות הראשונה שלו עם אנשי היישוב היתה כמה שנים קודם לכן, כשהוא הביא להם תרומות שאסף למענם. 

למרות שבדרך לבינוי הבתים והמוסדות, וכן בנושאים נוספים, התגלעו לא פעם מחלוקות בין אנשי הגרעין לראש העיר, ואזנה מסרב להתייחס אל השלילה. "הוא אדם שחתום כאן על כל אבן. אריאל היא הילד שלו". נחמן הביא גם את ישיבת 'נצר מטעי' אל העיר. "הוא סיפר שמראש החזון שלו היה שתהיה כאן ישיבה. הוא דיבר הרבה עם הרב טוויל, ראש הישיבה, שהלך בהתחלה ליבול. אני מניח שהוא היה בא גם כך, אבל להבטחות ולשכנועים של רון היה גם משקל בהחלטה".

בריאיון שנתן לפני למעלה מחמש שנים הביע נחמן את רצונו לקלוט עוד מאות משפחות דתיות כדי לאזן את הצביון החילוני של העיר. הוא היה שמח, אמר, אילו משפחות נוספות ממגורשי גוש קטיף היו מוצאות את ביתן בעיר שלו. הדבר לא הסתייע, עדיין.

נחמן, מספרים מכריו, לא החביא את האידיאולוגיה שלו. פעם, באחד מביקורי הסטודנטים מרחבי העולם בעיר, הוא שאל אם יש בין המבקרים מישהו פלשתיני. סטודנטית אחת הצביעה, והוא השיב לה "את יודעת שאין עם כזה? אף פעם לא היתה כאן מדינה פלשתינית. צאי מזה". 

בשנת 78' היה נחמן לראש המועצה הראשון של אריאל. שנה לאחר מכן הוא פינה את המקום ליעקב פייטלסון ושימש הסגן שלו, ובמקביל היה סמנכ"ל רשות השידור. שש שנים אחר כך הוא נבחר לראשות מועצת העיר, תפקיד שבו כיהן עד יום מותו. כמי שגדל עם אידיאולוגיה חירותניקית בבית, היה נחמן איש הליכוד. במהלך השנים היה חבר פעיל במפלגה והיו לו קשרים טובים עם מקבלי ההחלטות. הוא אף היה חבר בכנסת ה-13, ושימש בה כחבר ועדת הכספים וועדת חוקה חוק ומשפט. 

בכנסת הבאה כבר נחקק החוק לפיו חבר כנסת לא יכול לעבוד בעבודה נוספת במקביל לכהונתו. נחמן בחר בעיר שלו. "אני אמרתי לו אז לא להישאר באריאל", אומר האח, "הוא יכול היה להיות שר החינוך או שר שיכון מצוין, כי אין הרבה אנשי חזון ומעשה כמוהו". ואילו גולן אומרת "לא היתה לו התלבטות. היה לו ברור שהוא ממשיך לפתח את העיר". גולן, שמכירה מקרוב את התקציבים שהגיעו לעיר, אומרת בקול נחרץ ש"כל הממשלות פגעו בעיר. היכל התרבות, שזה משהו שכל אזרח שחי במקום מרוחק מהמרכז צריך, נבנה במשך 20 שנה. בזמן האינתיפאדה, הוא החליט לבנות קאנטרי קלאב כדי שיהיה לאנשים מה לעשות עם הפנאי שלהם. הוא לא קיבל סיוע מהממשלה והביא מחו"ל תרומות של 7 מיליון דולר כדי לבנות".

הוא לא כעס על ממשלת הליכוד? לכאורה אלה הם חבריו.

"הוא כעס אבל המשיך להילחם. הוא לא נתן לאף שר מנוחה כל השנים האלה, ובכל זאת הוא לא השיג הכל. הנה, אנחנו לא מחוברים לשפדן והשפכים זורמים לאקוויפר ההר. על זה הוא נאבק שנים ארוכות אך לא הצליח". גולן אומרת שדלתם של השרים היתה פתוחה בפניו והיתה גם הקשבה. הוא היה דמות מוערכת ביניהם, "אבל אף שקל לא הגיע בלי מאבק". 

מי שהיה חבר למאבקים של נחמן במשך שנים ארוכות הוא יגאל כהן אורגד, נגיד אוניברסיטת אריאל, גם הוא איש ליכוד. דרכם של השניים הצטלבה לראשונה כשרעייתו של כהן-אורגד, שרה ז"ל, ניאותה לקחת תחת חסותה את מערכת החינוך של אריאל, תקופה קצרה אחרי העלייה לקרקע. "מאז השתרגו דרכינו כל השנים". מכללת יו"ש אמנם הועברה מקדומים לאריאל בתקופה הקצרה שבה נחמן לא כיהן כראש המועצה, אבל "בעצה אחת איתו היתה מטרה להגיע לאוניברסיטה. רצינו את זה מהרגע הראשון. הוא היה חבר הוועד הפועל שלנו". כהן אורגד מספר שהתערבותו של נחמן נדרשה בעיקר בעת משברים. "התחלקנו בינינו מי עובד עם מי ומי לוחץ על מי". בזמן הקפאת הבנייה שפגעה גם באוניברסיטה, למשל, פעלו השניים בשיתוף פעולה ויחד הצליחו להעביר את רוע הגזירה ולהמשיך לבנות מבנים שנטען כי בנייתם החלה עוד קודם. נחמן, מספר כהן אורגד, הבין שאוניברסיטה תשים את העיר שלו במקום אחר לגמרי גם מבחינת תודעה וגם בהיבטים של אוכלוסייה ופיתוח תעשייתי וכלכלי. 

איך הוא הסתדר עם זה שהוא ליכודניק ודווקא הליכוד שם לו רגליים? 

"כמו שכולנו", צוחק אורגד, שהיה ח"כ מטעם הליכוד במשך שלוש קדנציות ואף כיהן כשר האוצר. "במרוץ מכשולים, אתה מתקרב למכשול, מתרומם ועובר אותו. צריכים להיות מוכנים לעבור את המשוכות".

כשנכנס עדי מינץ, יו"ר מליאת מועצת יש"ע ולשעבר מנכ"ל המועצה, לתפקידו לפני 11 שנים, הוא ערך סיורים ברשויות השונות ו"אריאל היתה אחד המקומות הראשונים". הוא זוכר את הסיור שערך לו נחמן במשך חצי יום, מראה לו כל פרויקט בגאווה לא מוסתרת. אחר כך העבירו השניים סיפורי עליות לקרקע. "אז התחלתי לעמוד על טיבו: אידיאליזם, רצון ויכולת עשייה. היה בו משהו כובש". 

ובכל זאת, נחמן לא היה בשר מבשרה של מועצת יש"ע. מינץ נכנס לתפקידו כשנוצר קרע בתוך המועצה והוא עשה מאמצים כבירים להחזירו לשולחן, כולל הזמנה לשבת במזכירות המצומצמת. "הוא הגיע אבל לא התמיד. היתה לו ביקורת שההתכנסות ליישובים קטנים גורמת לכך שהם לא מתפתחים". מינץ מוסיף ואומר שנחמן טען שאריאל איננה ברת פינוי בגלל הגודל שלה ומספר התושבים, אבל את היישובים הקטנים ניתן "לנפנף. הוא גם זלזל באנרגיות שהושקעו במאחזים ובמאבק בצה"ל. הוא חשב שצריך להשקיע במקומות אחרים". 

האם הוא גם התבדל מכם כדי לומר לציבור ולממשלה "אנחנו זה לא הם"?

"אני לא הרגשתי את זה", אומר מינץ ומוסיף: "בכל השנים האלה כשפניתי אליו לעזרה הוא תמיד נענה. לפני שבועיים וחצי החתמתי את ראשי הרשויות ביו"ש על מכתב הקשור לאפליית הרשויות בנושא אנרגיה מתחדשת. התקשרתי אליו לסלולרי ומישהי ענתה לי. הוא שאל מי זה וכשהיא השיבה "עדי מינץ" הוא לקח את הטלפון, ענה בקול מאוד מאוד חלש, אבל אמר 'בטח, תחתים אותי'". 

בישיבות מועצה עם אינפוזיה

מחלת הסרטן התגלתה אצל נחמן לראשונה לפני שנתיים וחצי, ומאז הוא ידע התמודדויות קשות, ניצחונות קטנים ונסיגות. במהלך התקופה הזאת הוא גם חווה שבץ ולקה בחיידק אלים. "הוא נאבק על החיים ונאבק על אריאל ועשה את זה יחד. הוא היה מגיע לישיבות מועצה עם אינפוזיה", אומרת גולן. דן, האח, מוסיף: "חברי המועצה היו מגיעים אליו כדי שיחתום להם על מסמכים. הוא היה בקשר עם מנהלי האגפים ומנכ"ל העירייה. מה שהחזיק אותו זו הפעילות הציבורית". 

המועצה האחרונה שמולה עבד נחמן היתה לעומתית מאוד, והוא ידע איתה מאבקים קשים. לדברי גולן, זו היתה עוד חזית שבה היה צריך נחמן להתמודד. "הם נלחמו איתו על כל החלטה, גם הקטנה ביותר".

דן מספר שרק לפני חודש קיבל נחמן הודעה שהגוף שלו התנקה מהסרטן והמשפחה חגגה. אחרי שבוע נודע שבעצם קיימות שאריות, ותוך שבועיים וחצי חלה הידרדרות משמעותית. "הסרטן סגר עליו מכל עבר. הישיבה האחרונה שלו היתה עם השר עוזי לנדאו, במסגרת החברות של רון במועצת הנפט. אחרי הישיבה הזו הוא כנראה חטף שבץ ואיבד את ההכרה".

דן אומר שלציבוריות הישראלית יחסר איש ציבור ובולדוזר, ועם זאת אדם ישר וצנוע שמתגורר בבית פשוט עוד מימי הקמת העיר. "הוא מעולם לא עשה לביתו". מדי שנה, מספר האח, הוא נהג לעבור בין בתי כל התושבים ולחלק בעצמו יומנים כשהוא מדבר עם התושבים ושואל לשלומם. "הוא היה איש חזון וגם איש מעשה - ואין הרבה כאלה. הוא היה מקובל על כולם וההוכחה היא שלהלוויה שלו הגיעו גם אילן גילאון וגם שולמית אלוני וזהבה גלאון. הוא היה ציוני לאומי אוהב הארץ, אוהב ישראל ואוהב אדם".