בשבע 528: הגיע הזמן להכין יורש

לאחר הכישלון בבחירות, נתניהו צריך להודיע שזו הקדנציה האחרונה שלו ולאפשר לליכוד להכין לו יורש. בהתחשב בשינוי הנסיבות, ההישג של הבית היהודי הפעם גדול יותר מ-12 המנדטים של 1977. כדי להיכנס לקואליציה, ש"ס ויהדות התורה יהיו חייבות לספק ללפיד הישג עבור בוחריו.

. , י"ג בשבט תשע"ג

הישורת האחרונה של מערכת הבחירות הנוכחית הזכירה לי את הסיומת הקטסטרופלית של קמפיין 1999, כאשר נתניהו המפרפר נוזף במנכ"לו אביגדור ליברמן על מנת לרצות את נתן שרנסקי, ומזגזג בין קריצה לש"ס לבין ריצוי מפלגת "נאש קונטרול". המסמר האחרון בארון היה הפעם מינויו החפוז של משה כחלון ששידר פאניקה והיה בלתי משכנע לחלוטין. 

כבר בהתחלת המרוץ השמעתי ביקורת על מסע הבחירות הכושל שניהל הליכוד בהשראת ארתור פינקלשטיין. אולי הדבר הטוב שיצא מהבחירות הללו הוא הכישלון גם של פינקלשטיין וגם של סטנלי גרינברג, יועצה של שלי יחימוביץ'. בעתיד אולי נתבטל קצת פחות בפני מומחי בחירות אמריקנים. אבל פינקלשטיין היה רק השליח. הוא הצליח למכור לנתניהו קמפיין המבוסס על ראש ממשלה חזק כי בסך הכל המסר הזה החמיא לראש הממשלה. נתניהו רצה לראות את עצמו כקרן השפע הפוליטי הבלעדי לכל המחנה הלאומי. הדבר גם מסביר מהלכים שנקט נתניהו שלא תמיד היטיבו עם מפלגתו, או פגמו בתחושת השותפות ושלום הבית בתוך גוש הימין.

נתניהו השתכר מהתחוש ה שאין לו מתחרה בזירה, והתעלם מהאקסיומה הידועה שבית הקברות הפוליטי מלא באנשים שאין להם תחליף. הבוחרים אינם אוהבים להרגיש שהם נמצאים בכיס של מישהו ואין להם כוח בחירה. בוחרים רוצים להיות מחוזרים. הם לא אהבו את הטון המתנשא בדיבורים על כך שנתניהו אינו מתכוון להסתפק בקדנציה הזאת אלא עתיד לשלוט עוד עשר שנים. נתניהו איננו בן גוריון או נלסון מנדלה אשר מסוגל לנכס לעצמו את השגת העצמאות. בסך הכל יכולתו לשלוט היא פועל יוצא של שביעות רצון מתפקודו. אם הוא אינו מספק את הסחורה בעיני הציבור, לדוגמה בשאלת הגירעון התקציבי, אין לציבור קשר רגשי עמוק כלפיו שימלט אותו בעת צרה. 

למרות שתוחלת החיים בארץ ובעולם עלתה, תוחלת החיים של הפוליטיקאים דווקא ירדה בעידן התקשורת החטטנית הממלאת כל דקה עם אקטואליה. תחת אור הזרקורים פוליטיקאים מזדקנים בטרם עת, ורק המצליחים ביותר כמו הקאנצלרית אנגלה מרקל מעזים לחשוב על שלוש קדנציות. אפילו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר, גם לאחר שהוביל את הלייבור לניצחון שלישי ברציפות, פרש באמצע הקדנציה. 

נתניהו איבד את הרצון ואת היכולת לחזר אחר הציבור ולחרוש את הארץ. בשבוע האחרון של הבחירות בארצות הברית אובמה ורומני היו על הרגליים כל הזמן וסיימו את המרוץ בעיניים טרוטות ובגרון ניחר. להוציא אסיפת בחירות בנתניה והגעה למטה הבחירות כדי לטלפן לבוחרים, נתניהו בקושי התגייס לקמפיין הבחירות. נתניהו גם שילם על כך שהעדיף לחסוך לעצמו מאבק פנימי בתוך הליכוד מול יריב בעל שיעור קומה ברמה של סילבן שלום ומעלה, וסידר לעצמו בקביעות יריב סמלי בדמותו של משה פייגלין. 

לאחר הכישלון בבחירות, נתניהו חייב להכין את פרישתו ולהבטיח שזוהי הקדנציה האחרונה שלו. זה יאפשר לליכוד ולגוש כולו לבחור יורש ולהתלכד סביבו. נכון שזה עלול להפוך את נתניהו לברווז צולע, אבל ברווז צולע עדיף על ברווז צלוי.

בכל זאת הישג

גם אם הבית היהודי ייאלץ להסתפק ב-12 מנדטים (כך אנו מקווים, לאחר ספירת קולות החיילים), ההצלחה שלו בבחירות הללו תירשם כהצלחה גדולה מזו של 1977 - הפעם האחרונה שמפלגה ציונית דתית זכתה ב-12 מנדטים. מספר המנדטים אמנם זהה, אבל הפעם הם הושגו בנסיבות הרבה יותר קשות. 

עד למהפך 1977 המפד"ל נהנתה מהעובדה שהיא פעלה כמפלגה הדתית היחידה בזירה הממשלתית. היא לא אותגרה על ידי מפלגה דתית מתחרה, ובמיוחד לא על ידי מפלגה שפנתה אל הציבור הספרדי הדתי והמסורתי - כפי שעשתה תמ"י ב-1981 וש"ס החל מבחירות 1984.

אגודת ישראל אמנם היתה בתמונה, אבל רק לאחר המהפך ניאותה המפלגה החרדית לפעול כשותפה קואליציונית, תוך שהיא מתמידה בסירובה הפורמלי להיות חלק מהממשלה. במצב זה נותרה המפלגה הדתית-לאומית כתובת יחידה בממשלה לכל מי שביקש להגן על אינטרסים דתיים. המפד"ל היתה אחראית לדאוג לאינטרסים הדתיים דרך שליטתה במשרד הדתות, ובאמצעות מעוזה במשרד הפנים חלשה על ההקצבות לשלטון המקומי. השליטה הזאת זיכתה אותה ביותר ממנדט אחד מהמגזר הלא יהודי. לעומת כל זאת, הבית היהודי החלה את מסע הבחירות לכנסת ה-19 כאשר בסיס כוחה השלטוני הצטמצם למשרד המדע.

מאז שעלה בגין לשלטון עם סגנון שהקרין אהדה למסורת, המפד"ל החלה לאבד מנדטים גם לליכוד. התחרות מול הליכוד נותרה בעינה גם בעידן שלאחר בגין, וירדה הפעם לפסים שהצדיקו את האזהרה של נפתלי בנט לגבי ירי בתוך הנג"מש. 

אירעה גם העלייה הברוכה מברית המועצות לשעבר, שהעלתה את מספר המצביעים. למרות שהציונות הדתית עמדה בחוד החנית של המאבק למען עלייתם, המפד"ל והבית היהודי לא השכילו לקרב אליהם חלקים מציבור העולים. עובדה היא שאנשים כמו השר יולי אדלשטיין וח"כ זאב אלקין, שהיו מסוגלים להיות בשר מבשרה של הציונות הדתית, נאלצו להגיע לצמרת הפוליטית דרך הליכוד. את הטעות הזאת יש לתקן לקראת הבחירות הבאות. 

המפתח בידי החרדים

הבחירות הותירו אותנו במצב דומה לזה של יוון לאחר הבחירות שהתקיימו שם אשתקד. חוסר היכולת להקים ממשלה באתונה כפה בחירות חוזרות כבר ביוני. למרות הגירעון התקציבי, לא הגענו מבחינה כלכלית לשפל של יוון שהייתה על סף פשיטת רגל. מאידך, האתגרים הדיפלומטיים והביטחוניים שישראל ניצבת בפניהם מגמדים את אתגריה של יוון. לכן מסתבר שההיגיון ינצח ותקום בישראל ממשלה שתוכל לתפקד לכל הפחות חצי קדנציה.

לשותפים הפוטנציאליים קיים אינטרס מובהק להקים קואליציה. בניגוד לשלי יחימוביץ' וציפי לבני, יאיר לפיד זכה בגדול כי הצהיר על נכונותו להיות שותף בממשלת נתניהו. לאחר שצבר 19 מנדטים, לפיד דומה למתחרה בשעשועון שחייב להחליט האם לפרוש מהמרוץ עם הסכום הנאה שצבר או לנסות לצבור עוד תוך סיכון הישגיו הקודמים. קשה לראות את לפיד מסכן בישיבה באופוזיציה את 19 המנדטים ואת הכוח שהם מעניקים לו.

בנימין נתניהו דומה לראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, שבבחירות 2009 לא הביא לשמרנים ניצחון חד משמעי ולכן הציע קואליציה למפלגה הליברל-דמוקרטית. הקיטורים בליכוד וההתחשבנות כבר החלו וכיסאו של נתניהו מתנדנד. הדרך היחידה לנתניהו לייצב את הכיסא היא להמשיך לכהן כראש הממשלה ולנסות לבנות מחדש את מעמדו ואת מפלגתו.

גם לנפתלי בנט יש אינטרס להיות שותף קואליציוני ולקבל לפחות שני תיקים ביצועיים רציניים. הוא חייב להרשים את הציבור כביצועיסט וכשותף לכל דבר במה שכינה ממשלת חירום כלכלית.

המפלגות החרדיות מספקות את הנעלם הגדול. לפני הקריסה של השבוע האחרון ניבאתי ממשלה נוסח ממשלת שרון ב-2003 הנשענת על הליכוד, לפיד (אז 'שינוי' בראשות טומי לפיד ז"ל, והיום 'יש עתיד' של יאיר לפיד) והציונות הדתית. המפלגות החרדיות לא השתתפו בממשלת שרון השנייה. הם נכנסו אליה רק לאחר פרישת 'ישראל ביתנו' והמפד"ל בעקבות תכנית הגירוש. הציונות הדתית שילמה על הדרת המפלגות החרדיות מהקואליציה כאשר החרדים עברו בשתיקה על אסון צפון השומרון וגוש קטיף. לא כדאי לחזור על המשגה. גם הליכוד לא ימהר לתת לחרדים גט כריתות ולדחוף אותם לזרועותיה של יחימוביץ'.

אולם לפיד חייב להוכיח לבוחריו הישגים בתחום השוויון בנטל והשתלבות החרדים בשוק העבודה. יש לו אינטרס מובהק להגיע להסכמים, אבל לא בכל מחיר. המפלגות החרדיות חייבות לספק לו אם לא חבל, לכל הפחות קצה חוט.