בשבע 528: הרהורי פוסט-בחירות

זה היה פשוט מעליב לראות איך הפרסומאים מסתכלים עלינו. באילו סיסמאות נבובות הם חושבים שיוכלו לקנות אותנו. ומה שיותר מעליב היה לראות שהם פשוט הצליחו

. , י"ג בשבט תשע"ג


אז זהו, זה נגמר. ואנחנו מרוצים מהתוצאות, או מאוכזבים (הטור הזה נסגר לפני היוודע התוצאות). מה שברור הוא שכולנו יודעים לנתח היטב את המפה הפוליטית החדשה ואת הקואליציה המסתמנת, והאופוזיציה, ויודעים בדיוק מה טוב ליהודים ומה רע ליהודים. נכון? 

אז זהו, שאנחנו מה-זה לא יודעים. לעולם לא אשכח את אותו יום שלישי של בחירות 2003. גם אז יום הבחירות חל להיות בסמוך לפרשת בשלח, ואחד ממתפללי בית הכנסת שלנו ניגש אליי אחרי התפילה ותוך כדי שהוא חולץ את התפילין אמר בחגיגיות: "אל תדאג. הניצחון שלנו מובטח. זה כתוב בפירוש בשירת הים: 'אריק חרבי – תורישמו ידי'. אתה תראה שבעזרת ה' אריק ינצח את כל האויבים!". וכך אכן היה. בדיוק כנאמר מפורש בתורה, אריק שרון ניצח בבחירות לשמחת כל מי שארץ ישראל יקרה ללבו. את מה שקרה בסוף אין צורך להזכיר. אך באותו רגע, שנתיים ומשהו לפני ההתנתקות, חשבנו שאנחנו יודעים מה טוב לנו ומי טוב לנו. הלא אם חלילה היה מנצח באותן בחירות עמרם מצנע ולא שרון, בטח היתה דאגה גדולה בימין, ובעיקר ביישובי יהודה ושומרון, ובעיקר-בעיקר ביישובי חבל עזה. מה יהיה עכשיו? מי יחזק את ההתיישבות? מי יילחם באויב? 

אבל בבחירות לכנסת ה-16 נבחר אריק שרון ולא מצנע וכולנו נשמנו לרווחה. ואז, תוך שנתיים, קוים בנו מקרא שכתוב: "ארדוף, אשיג, אחלק שלל, אזרוק לקראווילות".


והנה עוד מחשבה שלא רק שלא הייתי מעלה אותה על הכתב עד אחרי הבחירות, אלא אפילו לא הייתי מהרהר בה לפני שעת סגירת הקלפיות, אבל עכשיו מותר: בחירות זה לא דבר כזה חשוב. כלומר, ברור שיש להן חשיבות. כל כך הרבה דברים מהותיים מוכרעים בכנסת: חוקים, תקציבים, ענייני ביטחון, חינוך וכו', ומי שמצביע משפיע, ומי שלא מצביע לא משפיע (את זה הרי כבר למדנו ממשטרת הקיטורים). אבל כל כך הרבה דברים לא פחות חשובים ומהותיים ממש, אבל ממש, לא מוכרעים בכנסת. לא הכל זה פוליטיקה, ובטח שלא הכל זה פוליטיקאים. ואחרי שבועות ארוכים שבהם כולנו קצת הפכנו לחנן קריסטלים כדאי לזכור את זה. 

קחו למשל את תחום היהדות. מי ישפיע יותר על היהדות בישראל? ח"כ נמרץ בבית היהודי או שולי רנד? (אני אמנע ממשחק המילים: שולי מועלם או שולי רנד?). נכון, תקצוב ממשלתי בהחלט יכול לעזור ליצירות תרבותיות, אבל ההצלחה וההשפעה של אומנים ואנשי רוח לא באמת קשורות בפוליטיקאים. ויותר מזה, יש דברים שגם מאות ח"כים דתיים לא יצליחו להעביר בבית המחוקקים אם הם לא יתחילו קודם במציאות, בעם. אם לחזור, למשל, לנושא הכואב שבו פתחנו: מבצע 'פנים אל פנים' שלצערנו החל בשלב מאוחר יחסית, ממש ערב ההתנתקות, אולי היה יכול למנוע עקירות לא פחות מפעילות פרלמנטרית בכנסת. או באופן מדויק יותר: אחרי עבודה עמוקה בשטח, המאבק הפרלמנטרי היה נראה אחרת. 

ויש אינספור דוגמאות כאלה בנושאי חברה, רווחה, חינוך וערכים. מי משפיעה יותר, נועה ירון והרבנית ימימה מזרחי או ציפי חוטובלי? ח"כ שחבר בוועדת החינוך או הארגונים 'ערכים', 'צֹהר' (של בעלז), 'צֹהר' (של הציונות הדתית), 'הידברות', 'ראש יהודי', 'לב לאחים' ו'מעייני הישועה'? ח"כ בוועדת הרווחה או 'מעגלי צדק' ו'פעמונים'? חשוב לזכור גם את זה, בשבוע שבו מתחילים לעסוק בציונות הדתית בשאלה הרת הגורל האם אורי אריאל ינעל נעליים כשימונה לשר, או שמא יהיה לשר הראשון בסנדלים.


עכשיו בואו נחזור כמה חודשים אחורה. שני אנשים מצטרפים בסערה למערכת הפוליטית בישראל, אחד ותיק ומוכר שחוזר אחרי תקופה ארוכה והשני חדש-דנדש. הצד השווה שבהם: שניהם בטוחים שהם הולכים לכבוש את סדר היום ולהיות הסיפור החם של הבחירות. זה הרי ברור. אין אפשרות אחרת: דרעי ולפיד, לפיד ודרעי. שני שועלי תקשורת, סטארים, כריזמטיים. 

ומה קורה במציאות? משום מקום מגיע נפתלי בנט, צעיר כמעט אלמוני – בעצם למה כמעט? – ופשוט כובש את כל סדר היום בישראל. הכל סביבו. הכל בעדו, הכל נגדו, הכל קורה בתגובה למהלכיו. אז מה קרה כאן? האם בנט פשוט מוצלח בכל מה שהוא נוגע, מכתיבת המנונים ליחידות עלומות ועד הנפקת סטארט-אפים? כנראה שכן. אולי היה לו יועץ אסטרטגי מחונן? זה בוודאי נכון. אבל יש כאן עוד משהו. תקראו לזה איך שתרצו: טיימינג, מומנטום, סייעתא דשמיא, השגחה. בחירות, מתברר, הן לא עניין רציונלי, ומי אנחנו שנדע חשבונות שמיים וחשבונות מנדטים. אולי הרב ריינס מליץ טוב בשמיים על מפלגתו הוותיקה? אולי לאיילת שקד יש איזו סבתא צדקת שמתפללת? 

ההצלחה של בנט כבר גררה ליין שלם של בדיחות בנט שונות שהמשותף להן הוא יכולותיו הבלתי מוגבלות של המטאור החדש. דוגמאות? נפתלי בנט יכול לטרוק דלת מסתובבת. נפתלי בנט לא מפחד מהשלוק הראשון של התה. נפתלי בנט אוכל פופקורן ולא צמא. נפתלי בנט מתקלח אחרון לפני שבת – ויש לו מים חמים. נפתלי בנט הצליח להתנתק מהוט. נפתלי בנט משפריץ על אוטובוס שנוסע בשלולית. נפתלי בנט אוכל במסעדה – והמלצר משאיר לו טיפ. נפתלי בנט מוציא את ישראל ממצרים – ומספיק לאפות לחם. נפתלי בנט שר התיירות – מיליון תיירים בפתח תקווה. נפתלי בנט יכול להתעטש בעיניים פקוחות. וזו רק רשימה חלקית. אני הייתי מוסיף לה את השורה המצחיקה הבאה: נפתלי בנט מקים מפלגה – נתניהו יושב בלחץ בבית ראש הממשלה ומחפש מה אמר מספר 14 שלו על הר הבית בהרצאה באמריקה לפני שנתיים.


זה ייקח עוד כמה ימים, ושלטי הבחירות ייעלמו לחלוטין מחיינו. ייתכן שעוד נתקל מדי פעם באיזה מופז אחד או שניים שנשכחו באחורי אוטובוס מפויח, אבל בגדול התעמולה הסתיימה. וזה טוב. סופסוף נחזור לדבר ולחשוב במשפטים ארוכים ולא בסלוגנים בני מקסימום חמש מילים עם נקודה גדולה בסוף. הרי בסופו של דבר, הבחירות האלה היו בין משרדי פרסום לא פחות מאשר בין פוליטיקאים. הייתה פה הכרעה בין אסטרטגים, ולא בין משנה פוליטית כזו או אחרת. זה היה פשוט מעליב לראות איך הפרסומאים מסתכלים עלינו. באילו סיסמאות נבובות הם חושבים שיוכלו לקנות אותנו. ומה שיותר מעליב היה לראות שהם פשוט הצליחו. 

זה תמיד מביך מחדש לגלות שיש אנשים מן היישוב שהקמפיינים האלה עובדים עליהם. כאלה שממש אמרו לי השבוע: "שמע, השאלה מה מסתתר באמת מאחורי הפרצוף המחייך של בנט" או "אין מה להגיד, לפיד פשוט מביא פוליטיקה חדשה" או "נכון, מופז עשה טעויות בפוליטיקה, אבל הוא חזק בביטחון". אתם קולטים? הם פשוט קנו, העתק-הדבק, את כל משפטי הקופירייטרים שנרקחו באיזו ישיבה לילית בתל אביב, ועכשיו הם מצטטים אותם בשלמותם בתוספת מילות קישור קטנות משלהם כמו "תשמע", "תאמין לי" או "בחייאת", ומרגישים אותנטיים.

מוזר שקולות כאלה נשמעים יותר בתקופת בחירות. כי בעצם, למה שאותם טיפוסים לא ימשיכו לדקלם ככה כל מיני תפיסות עולם שהקופירייטרים מנסים לשטוף בהן את מוחם כל השנה? "אני אומר לך, הונדה פשוט מציתה את הדמיון" או "שמע לי, חייבים להעביר את דביר" או "מילה שלי? המחיר נמוך מדי במחסני חשמל".