בשבע 529: קטעים, נבחרים

אבי סגל , כ' בשבט תשע"ג

לפני הכל, רק בשביל הנשמה: שולי מועלם כן, טאלב א-סאנע לא. זהו, עכשיו אני מרגיש יותר טוב. אפשר להתחיל.

כבר עבר כמעט נצח מאז יום הבחירות, ומן הסתם הכל כבר נכתב ונאמר על כישלון נתניהו, עליית הלפיד וההדחה הכואבת של מפלגת 'ברית עולם לגאולת ישראל' ברגע האחרון. זה לא סותר את העובדה שגם לי יש דעה משלי. אני לא בהכרח מסכים איתה אך איאבק על זכותי להביע אותה. ובכן, הנה מספר הערות שאולי קראתם ואולי לא על חלק מהמפלגות שהתמודדו בשבוע שעבר.

הליכוד ביתנו – בנימין נתניהו יכול להתנחם בהישג היסטורי אחד: זוהי מערכת הבחירות הראשונה שבה הוא מצליח להוביל מפלגה למספר המנדטים הגדול ביותר. בשלושת הניסיונות הקודמים שלו, גם כשנבחר לראשות הממשלה, המפלגה שהוביל לא הצליחה לנצח. מעבר להישג הטיפל'ה-מפוקפק הזה, התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית עוד תילמד באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם תחת הכותרת "ככה מחרבים קמפיין". נתניהו הוא הפוליטיקאי הראשון שאמור, מצד הצדק וההיגיון, גם להרכיב ממשלה וגם להסיק מסקנות אישיות וללכת הביתה, לא משנה הסדר.

את הסיבות לתוצאה המאכזבת של מפלגת השלטון כבר מנו רבים לפניי: האיחוד הכושל עם ליברמן, המתקפות על בנט, המחאה החברתית ומירי רגב. אבל עיקר האחריות עדיין מוטלת על התנהלותו האישית של רה"מנו, על הטריקים והשטיקים והספינים שהיו חלק בלתי נפרד ממנו במהלך הקדנציה האחרונה. לא מנהיג חזק חיפשו בוחרי ישראל, אלא מנהיג אמין, אבהי ומעניק תקווה לעתיד טוב יותר. נתניהו לא יכול היה לתת דבר מכל אלה, וגם רבים ממצביעי הליכוד-ביתנו עשו זאת למרות האיש העומד בראש ולא בזכותו. הגיע הזמן שהליכוד ימצא לו יורש.

יש עתיד – את דעתי על המפלגה ועל העומד בראשה כבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת. ובכל זאת, הנה גם מילה טובה: לפחות חלק מ-19 הח"כים החדשים של 'יש עתיד' הם אנשים טובים, אידיאליסטים, נטולי ציניות, בעלי אגו מוגבל, אפילו קצת ביישנים. הכי לא מפלגת שינוי שיש. לפחות חברה אחת ברשימה נשמעה בראיון טלוויזיוני כמו גרופית של יאיר לפיד שבמקרה נקלעה לכנסת. בהעדר ניסיון פוליטי או נקודות השקה אידיאולוגיות בתחומים השונים, אולי דווקא האישיות החיובית של הח"כים החדשים תגרום לכך שהמפלגה תשרוד, מי יודע.

אה, ואם אתם רואים כעת ברחוב אדם שדופק את ראשו בקיר ומסרב להתנחם, ייתכן שקוראים לו ד"ר איתן חי-עם. הכוונה למנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, שפרש בזעם מרשימתו של לפיד אחרי שהוצב רק במקום ה-12 הלא ריאלי בעליל. למזלם של אנשי המפלגה, אגו אחד הלך הביתה בזמן.

העבודה – אם לא יקרה דבר בלתי צפוי, וכבר למדנו שבפוליטיקה גם הבלתי צפוי הוא צפוי, זאת תהיה הממשלה הראשונה מאז ממשלת נתניהו הראשונה, שבה לא יהיה למפלגת העבודה חלק. כשמדברים על גוש הימין מול גוש השמאל – כדאי לזכור את הדברים הבאים: שלוש ממשלות הליכוד האחרונות (פעמיים שרון ופעם נתניהו) הכילו בשמחה גם את מפלגת העבודה על רסיסיה הקטנים; שתי ממשלות השמאל האחרונות (ברק ואולמרט) לא חלמו לצרף אליהן את הליכוד. המסקנה: ב-14 השנים האחרונות אין באמת גוש ימין. יש גוש שמאל ומולו גוש מרכז רחב. רחב מדי.

התנועה – בקרוב תקום ועדת חקירה שתבדוק מיהו הפוליטיקאי שיצא יותר טמבל: ציפי לבני שלא הסכימה להיות מספר 2 של יאיר לפיד, או יאיר לפיד שבכלל הציע לה.

הבית היהודי – למפלגתו של נפתלי בנט אין שום סיבה לבוא בטענות לליכוד-ביתנו; הליכוד הוא שהביא לנסיקה של בנט בסקרים, והליכוד הוא גם זה שעצר אותה. מלבד זאת, מותר כיום להודות בצדקתו החלקית של קמפיין הליכוד. בכל הכבוד לתועמלני הבית היהודי, יש פער גדול בין תדמית "המפלגה של כולם" לבין ההומוגניות הדתית-שמרנית-ימנית הכמעט מוחלטת של רשימת המפלגה לכנסת, וזכותן של מפלגות אחרות לחשוף אותו. בהתחשב בנסיבות, ההישג של הבית היהודי הוא הוגן ומכובד ביותר.

כעת, כל שנותר לבנט להפחית קצת במינון הרעל הצבאי שלו ולזכור שלא כל חברי הרשימה שלו הם יוצאי סיירת מטכ"ל. אולי היום נפתלי הוא אח, אבל אם הוא יתעקש לא לעבור את גיל 25, מהר מאוד הוא עלול למצוא את עצמו בן יחיד.

מרצ – מכירים את זה שקבוצת כדורגל מטפסת במעלה הטבלה בלי לשחק, רק משום שקבוצות אחרות הפסידו? זה מה שקרה הפעם למרצ, מפלגה שכבר 20 שנה לא עדכנה את השקפותיה במיקרון אחד, ובכל זאת הצליחה הפעם להכפיל את כוחה. איך זה קרה? טרנד ההצבעה לציפי לבני פג, הבוחרים ובעיקר הבוחרות שבו הביתה. זה כל הסיפור.

קדימה – אז מה, ההימור שלי מהגיליון הקודם יצא די בסדר, לא? כל המפלגות הקטנות והמתנדנדות אכן לא עברו את אחוז החסימה, למעט מפלגה אחת שבהימור נגדה הייתי יותר מסויג, וזו קדימה. טוב, מי אני שאדרוך על שאול מופז. והאמת היא, שלאור מפעלותיו המפוארות של מופז בכנסת היוצאת, שני המנדטים שלו הם נס גדול בהרבה מ-19 המנדטים של 'יש עתיד'. האם ייתכן שאלפי אזרחים רצו להצביע לציפי לבני ובטעות הכניסו את הפתק של קדימה? האם יש מצב שח"כ מאיר שטרית, שפה ושם עדיין ממשיך להציג עצמו בטעות כאיש קדימה, התבלבל גם בקלפי?

ועוד הערה אחת: שני הח"כים הנבחרים של קדימה הם שני ביטחוניסטים, ליכודניק לשעבר ואיש 'ישראל ביתנו' לשעבר. שאול מופז היה שר ביטחון בממשלת ליכוד. ישראל חסון (לא, הוא רק נראה כמו הבן של יצחק שמיר אבל זה מישהו אחר) היה מיוזמי 'חוק דרומי', קרא להפסיק לממן את הרשות הפלשתינית והתנגד לדרך ניהול המשא ומתן על שחרור גלעד שליט. אז לפחות עד שיתאחדו עם 'יש עתיד', אולי הגיע הזמן להפסיק לחבר את קדימה לגוש השמאל?

עוצמה לישראל – להערכתי הבלתי מבוססת, הריצה המשותפת של אריה אלדד, מיכאל בן-ארי וחבריהם גזלה מהבית היהודי לא יותר ממנדט אחד, שזה לא נעים אבל גם לא קריטי. הבעיה העיקרית של 'עוצמה לישראל' אינה בזבוז המנדטים, אלא האמונה האמיתית של חלק מחבריה בעוצמתם המדומיינת. הרעש התקשורתי וההפגנות בדרום תל אביב גרמו לחברים במפלגה לעוף על עצמם, להאמין שכל עמך ישראל עומד מאחוריהם, והשאלה היא לא אם יעברו את אחוז החסימה אלא בכמה. והרי החדשות, חברים: מתברר שאתם לא כזה להיט. כל ליצן חצר יכול היום להגיע לכותרות, זה לא יהפוך אותו למלך. לפרטים נא לפנות לאלדד יניב.

'עוצמה לישראל' קיבלה צ'אנס הוגן לעבור את אחוז החסימה. יחסית לסיכון שנטלה על גבה של הציונות הדתית, היא זכתה לביקורת מינורית בלבד. בעיתון זה היא קיבלה חשיפה אוהדת, וגם הקמפיין הלגיטימי של הבית היהודי נגד בזבוז קולות לא היה בוטה מדי. אז במקום להאשים את כל העולם בכישלון, הגיע הזמן שד"ר בן-ארי וחבריו ייקחו אחריות ויבינו שאם מתנדנדים – לא רצים. על אחת כמה וכמה שבמפלגה השכנה נמצאים אנשים כמו אורית סטרוק. קצת פחות זחיחות, קצת יותר שיקול דעת. אז מה אם הייתם פעם יום וחצי בכותרת הראשית של 'מעריב'.