בשבע 529: בין יהודית לדמוקרטית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אך זהויות של אנשים ומדינות הן דבר מורכב. השמאל לא מעדיף תמיד את הערכים הליברליים על פני הערכים היהודיים. תגובה לרב אליעזר מלמד.

יאיר שלג , כ' בשבט תשע"ג

הטיעון המרכזי של הרב מלמד במאמרו ('רביבים', גיליון 527) הוא שאי אפשר להאמין לשמאל הישראלי בדאגתו, כביכול, לאופייה היהודי של המדינה (הטיעון הדמוגרפי, המצדיק ירידה משטחי יו"ש למען הצלת המדינה היהודית), שכן בכל מקרי ההתנגשות בין ערכי היהדות וערכי הדמוקרטיה הליברלית, העדיפו אנשי השמאל את ערכי הדמוקרטיה. הדוגמה המובהקת שהוא מביא לכך היא התמיכה במתן אזרחות ישראלית לבני זוג של ערבים ישראלים שמגיעים מחוץ לישראל, מה שעלול לסכן את אותו מאזן דמוגרפי רגיש אשר ממנו חוששים לכאורה אנשי השמאל. 

אלא שהמסקנה הגורפת שמסיק הרב מן הדוגמה הזו היא בעייתית מאוד. הרי גם הוא אינו טוען שהשמאל הציוני תומך בביטול חוק השבות, או תומך במתן זכות השיבה לכלל הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם. והרי גם אלו דוגמאות של התנגשות בין דמותה היהודית ודמותה הדמוקרטית של ישראל. מבחינה דמוקרטית-ליברלית ניתן לטעון (ויש גורמים אנטי-ציוניים שטוענים כך) שחוק השבות הוא בעייתי, כשם שניתן לטעון שמניעת האפשרות מהפליטים וצאצאיהם לחזור למקומות מושבותיהם, אפילו במסגרת הסכם שלום, היא עניין בעייתי מבחינה דמוקרטית-ליברלית. אילו היו מדינות מזרח אירופה מונעות מניצולי השואה או מצאצאיהם לחזור ולהתיישב בהן, היינו רואים בכך החלטה אנטישמית. ובכל זאת, גם אנשי השמאל הציוני ממשיכים להתנגד לשינוי חוק השבות או קבלת 'זכות השיבה' – משמע, לא בכל מקרה של התנגשות בין שימור זהותה היהודית של המדינה לערכים ליברליים, הם מעדיפים את האחרונים. 

מנגד, גם לא יהיה נכון לטעון שבכל מקרי ההתנגשות יעדיף הרב מלמד עצמו את שימור המדינה היהודית. ככל הידוע, הרב אינו תומך בטרנספר לערביי ישראל, ואפילו לא לאוכלוסייה הפלשתינית שבתחומי יו"ש – למרות שברור שטרנספר היה יכול לתרום לשימור אופייה היהודי של ישראל. ככל הידוע, הוא גם לא תומך בהגבלות על זכויות הילודה של הנשים הערביות, למרות שגם הגבלות מסוג זה היו יכולות לתרום למאזן הדמוגרפי החיובי של היהודים בישראל, וממילא לשימור דמותה היהודית של המדינה. 

במילים אחרות: עיקר העימות בין מחנה השמאל והימין אינו דיכוטומי וגורף. הוא אינו מתקיים (למעט מקרי שוליים קיצוניים) בין מי שבכל מקרי התנגשות יעדיפו את המדינה היהודית לבין מי שיעדיפו את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. בעיקרו הוא ויכוח ענייני בשאלה היכן יעבור הקו בין עקרונות המדינה היהודית לעקרונות המדינה הדמוקרטית; יש כאלה שמציבים אותו קרוב יותר לקצה היהודי ויש כאלה שיציבו אותו קרוב יותר לקצה הליברלי, אבל הרוב לא ישימו אותו בשום קצה. 

האבחנה של השופט ברק

השופט אהרן ברק ניסה, בבג"ץ קעדאן (שביקש להתקבל ליישוב הקהילתי קציר), לקבוע אבחנה עקרונית לגבי קו הגבול בין הערכים, ולפיה כשמדובר בשאלת זכות הכניסה למדינת ישראל, יש הצדקה להעדיף את הזכות היהודית, אבל כאשר מדובר בזכויות של מי שהם כבר אזרחי ישראל, צריך להעדיף את עקרון השוויון הדמוקרטי. זו אבחנה שנראית על פניה נכונה וסבירה (וגם היא כמובן אינה מבטלת את רעיון המדינה היהודית), אם כי גם היא אינה פותרת את כל השאלות, במיוחד אלה הקשורות לענייני ביטחון, בהיות ערביי ישראל שייכים לעם שאיתו עדיין יש למדינתם עימות מתמשך. כך, למשל, גם לפי מבחן ברק תיוותר השאלה האם נכון להחיל את עקרון השוויון בתעסוקה כלפי אזרח ערבי שמתמודד על משרה ביטחונית אזרחית (הרי ערביי ישראל עצמם מצהירים שאינם מעוניינים לשרת בצבא, מחשש למתח פנימי בין הנאמנות לעמם ולמדינתם).

אבל גם אם מקבלים את המבחן שקבע השופט ברק, ברור שסוגיית התאזרחותם של בני זוג של ערביי ישראל היא הסבוכה ביותר, שכן היא נוגעת בו-זמנית לשני צדי המבחן שקבע ברק: מצד בן הזוג הישראלי היא נוגעת לשוויון הזכויות של ערביי ישראל לעומת האזרחים היהודים, הזכאים לאזרח מיידית את בני זוגם (וגם זה, אגב, רק בתנאי שמדובר בבני זוג יהודים); ומצד בן הזוג הזר היא נוגעת למבחן דלת הכניסה, שלגביו קבע גם ברק שלגיטימית דחייתם של מתאזרחים זרים לעומת מבקשי ההתאזרחות היהודים. במילים אחרות: גם לפי מבחן ברק, לא ברור שהסוגיה הזו מצדיקה הכרעה ברורה לכיוון הליברלי, כפי שאכן הוכיחו 11 שופטי בג"ץ, שנחלקו בסוגייה הזו כמעט בצורה שווה ובסופו של דבר הכריעו לדחיית בקשת ההתאזרחות. מנגד, גם הכרעה אחרת של השופטים עדיין היתה עומדת במבחן ברק, וממילא לא ניתן היה להוכיח ממנה ש"בכל מקרי התנגשות, עמדת בית המשפט (ולחילופין, עמדת השמאל הציוני) תעדיף תמיד את העקרונות הליברליים". 

קיצורו של דבר: המתח בין הערכים היהודיים והליברליים הוא אמיתי וסבוך. מפתה מאוד, אבל לא ראוי לקבוע לגביו עמדה עקרונית חד-משמעית לכאן או לכאן – כשם שכל אחד מאיתנו נושא איתו סבך של זהויות (יש לנו זהות אישית וצרכיה; זהות כבני זוג, כהורים, כילדים, כחברי קהילה, כאזרחי מדינה, כבני אדם) שיש ביניהן לא מעט מקרי מתח והתנגשות, ובכל זאת רק אדם לא רציני יבקש מאיתנו להכריע לטובת אחת הזהויות ולהעדיף אותה תמיד על פני היתר. הנכון הוא לקבוע עמדה לפיה כל מקרה התנגשות יוכרע לגופה של סוגיה.

ממילא, למעט באותם מקרי קצה מעטים יחסית שבהם באמת אנשים קובעים עקרונית שיזדהו תמיד עם אחת הזהויות, גם לא יהיה זה ראוי להדביק למשתתפים בשיח כינויים גורפים כדוגמת 'פאשיסט' או 'תבוסתן', המבקשים לייחס להם עמדות קצה קוטביות, בשעה שרוב המשתתפים בשיח נחלקים כאמור בשאלה היכן להעביר את הקו בין הזהויות ולא מערערים על עצם הלגיטימיות שלהן. מפתה מאוד לנהל את השיח דרך הכרעות עקרוניות, כביכול, בין הזהויות; עוד יותר מפתה להציג את השיח כאילו הוא מתנהל בין עמדות קצה קוטביות, אבל נכון יותר לקיים שיח ענייני ונקודתי ביחס לכל סוגיה.  

הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה