בשבע 529: כלב השמירה של התקשורת

חני לוז, העומדת בראש ארגון תדמי"ת, התוודעה למעללי התקשורת עוד בהיותה נערה בגירוש מימית, ולאחר מכן בסיקור מוטה של ההפגנות נגד הסכמי אוסלו. היא עזבה את עבודתה בהייטק, והקדישה את זמנה ומרצה למעקב אינטנסיבי אחרי עבודתם של עיתונאים בעלי אג'נדה במקביל לפעילות פרלמנטרית שתחייב איזון בכלי התקשורת. השבוע הוכרזה כזוכה בפרס לביקורת התקשורת של אגודת 'לדעת'.

דבורה גינזבורג , כ' בשבט תשע"ג

מכירים את הסיטואציה: אתם נמצאים במכונית או בבית, מאזינים או צופים בתכנית אקטואליה ברדיו או בטלוויזיה. המראיין, שלא חשוד באובייקטיביות יתר, מנסה לאזן את המשדר באמצעות הבעת דעותיו הפוליטיות והמרואיין הימני התורן בקושי מצליח להשחיל מילה. קליק. אתם מכבים את המכשיר בעצבים ומקללים בלב את התקשורת השמאלנית.

אם הסיטואציה הזו נשמעת לכם מוכרת, בטח תשמחו להכיר את האישה שתיעלה את תחושות הקיפוח וחוסר הצדק הללו לעשייה, והפכה את העיסוק בביקורת התקשורת למקצוע במשרה מלאה. חני לוז, האישה והביקורת, המוכרת לכם מהמדור 'מיקרוסקופ' בעיתון זה, זכתה השבוע בפרס הישראלי לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת. 


לוז, תושבת בית אל ואם לשישה, זכתה בפרס לאחר שהמצביעים באתר האגודה בחרו בה מתוך שאר המועמדים ונתנו לה את מרב הקולות. יחד איתה זכה בפרס גם כתב העת המקוון 'העין השביעית', אותו בחר צוות השופטים. הפרס, בגובה 5,000 דולר, יוענק לכל אחד מהזוכים בטקס מיוחד שיתקיים בחודש אדר בבית סוקולוב בתל אביב.

אגב, על ההזדהות הטוטאלית של לוז עם עבודתה אפשר ללמוד משיחה קצרה שניהלנו איתה בראשית השבוע לצורך הראיון. שאלנו אותה אם נוכל להיפגש ב"מרכז הארץ", ומסתבר שטעינו בגדול. "אני גרה במרכז הארץ", הסבירה לנו בנימת תוכחה, "אתם חושבים שאתם המרכז, אבל אתם במערב בסך הכל". התנצלנו.

ויכוחים בארוחות צהריים

היא עלתה ארצה בגיל שמונה מארצות הברית, ובבית ספגה את הציונות מהוריה האידיאליסטים. בהתחלה היא עבדה בכלל בהייטק, והצליחה להחזיק מעמד 12 שנה עד שנשברה והחליטה לעשות מעשה. "תמיד הייתי מאוד מעורה פוליטית. התקשורת תמיד עצבנה אותי, בעיקר הסיקור הלא מאוזן של הדתיים והמתנחלים".

מתי התחילה להתפתח אצלך הביקורת כלפי התקשורת?

"כשהייתי תיכוניסטית, ירדתי לימית ב-1982 עם החברות וחווינו שם על בשרנו את חוויות הגירוש מסיני. ראינו שם את אנשי התקשורת, אבל רק כשחזרנו הביתה ראינו בטלוויזיה וקראנו בעיתונים מה הם דיווחו. הצטערנו לגלות איך כל דבר היה מוצג בצורה שלילית, ואיך מצאו אלימות במקום שלא היתה. זה היה האירוע המכונן הראשון".

נקודת המפנה השנייה בחייה, זו שגרמה לה לעזוב את העבודה בתחום המחשבים, היתה בתקופת הסכמי אוסלו, 1993. "הנושא הזה של 'הסכם השלום' תמיד עלה בשיחות משרד, בארוחות צהריים. תמיד מצאתי את עצמי בעמדת התגוננות מול החברים לעבודה, מספרת מה באמת קורה ביהודה ושומרון ולא מה שהתקשורת מדווחת, וזה עוד לפני שהפכתי מתנחלת בעצמי".

אחת החוויות שהכעיסו את לוז במיוחד היתה בעקבות הפגנת הימין הגדולה בתחילת הסכמי אוסלו, בה השתתפו כחצי מיליון איש. באופן לא מפתיע, בחרו כלי התקשורת המרכזיים להביא את גרסת המשטרה, שטענה שהיו שם רק חמישים אלף מפגינים, ולא רצו לדווח על כל האוטובוסים שנעצרו בדרך. "כל תקופת אוסלו התקשורת הלכה אחרי החלום והחזון הגדול של 'השלום', והתעלמה מפגיעה בזכויות אדם פעם אחר פעם מול מפגיני הימין", היא נזכרת.

לוז, שהיתה אז באחת מחופשות הלידה, החליטה שהיא חייבת לספר לעולם את האמת. "פשוט התחלתי לכתוב. הושבתי את עצמי לפחות פעם בשבוע וכתבתי מכתבים למערכת, לעיתון 'הצופה' באופן קבוע וגם ל'מעריב' ול'הארץ'. במקביל הייתי גם מתקשרת לתכניות של מאזינים ברדיו ומביעה את דעותיי".

מסתבר שאנשים באמת קוראים את מדור המכתבים למערכת, והיו גם כאלה שהתרשמו מיכולת הכתיבה וההתנסחות ואולי בעיקר מהדברים שיצאו מהלב. עורך עיתון 'הצופה' דאז פנה לכותבת הנמרצת, והציע לה לעבוד כעיתונאית מן המניין. במשך ארבע שנים היא כתבה טור אישי שעסק בביקורת תקשורת, והיה בעצם הראשון בעיתונות הימין שסיקר את התחום. "אחד האנשים שנתנו לי את ההשראה היה אדיר זיק עליו השלום, בתכניות המואזנות והמצוינות שלו בימי שישי בערוץ 7, שהיו מאוד פופולריות", אומרת לוז. מ'הצופה' עבר הטור ל'מקור ראשון', שם קיבל את השם 'הפרעות בתקשורת', ופורסם במשך ארבע שנים נוספות.

אחרי הלידה של הילד השישי החלה לוז לפעול במרכז תדמי"ת, ביוזמתו של נחי אייל מהפורום המשפטי למען ארץ ישראל. המרכז בהגדרתו עוסק במעקב אחר פעילותם של כלי התקשורת, בשמירת זכויות הפרט והכלל מול כלי התקשורת ובפעילות לקידום מדיניות "שמיים פתוחים" ולפתיחת ערוצים נוספים בתקשורת האלקטרונית הישראלית. לוז גם מנהלת דף פייסבוק בשם "אין עניין לציבור - מה שהתקשורת הסתירה ממך", בו היא מפרסמת ידיעות תקשורתיות שאינן מגיעות למדיה המרכזית, ומעלה לכותרות את המתרחש ביהודה ושומרון. 

מהי עיקר הפעילות של תדמי"ת?

"אנחנו דורשים איזון והוגנות בתקשורת הציבורית הממלכתית, כותבים תלונות לגופי התקשורת ומסתייעים בכלים המשפטיים שעומדים לרשותנו. פעלנו לפתיחה מחדש של המכרז לערוץ מורשת ישראל שאמור לעלות לאוויר בקרוב בכבלים. אני עוררתי שוב את הצורך במכרז וקבוצה ניגשה למכרז וזכתה. דאגנו שיפתחו את רדיו 'גלי ישראל' ואת 'קול ברמה'. אני משתתפת בדיוני ועדות הכנסת לקידום חקיקה ושינוי פני התקשורת בישראל, ודואגת לקידום החוק החדש שיאפשר להקים ערוצים בטלוויזיה בלי צורך בזיכיון. על הנייר זה אפשרי".

בוקר שחור למאזינים

מה התכנית או האישיות שהכי הרגיזה אותך בתקשורת הישראלית?

"יש הרבה. כשאני שומעת את המגישים בתכניות האקטואליה ברדיו, הם עושים את הבוקר שחור ומעצבן להרבה מאוד מאזינים. כשאני מעלה לאתר שלנו הקלטות או תמלולים של תכניות הבוקר, אני מקבלת המון תגובות של מאזינים שאומרים בצדק שנמאס לשמוע את אותם מגישים חד צדדיים, שכל כך מוטים שמאלה ומקדמים את האג'נדה שלהם בכלי תקשורת שאמור להיות ציבורי. אין שום איזון, לא לטווח הרחוק ולא לטווח הקרוב".

יש הישגים שאת יכולה לספר עליהם בתחום הזה?

"תראי, התקשורת כל כך חזקה שקשה לצפות שהארגונים הקטנים ודלי המשאבים שלנו יצליחו לשנות את אותם אנשים שעובדים בתקשורת, ומחזיקים את המיקרופון ביד כאילו הוא של אבא שלהם. אבל יש שינויים. בצד הפרלמנטרי, הצלחנו להכניס בחוק רשות השידור החדש סעיף שדורש איזון בתכניות האקטואליה, מה שלא היה בעבר - הדרישה הקודמת היתה רק של גיוון. אנחנו גם רוצים שהרשות תחויב לערוך סקרי דעת קהל ומחקרי עומק, שיוודאו שהאיזון אכן נשמר. מעבר לזה, היתה לי יד בכך שכמה שדרנים לא המשיכו את תפקידם בשידור הציבורי, ואני לא רוצה להיכנס לשמות".

מה הקושי הכי גדול בעבודה שלך?

"אני קוראת לזה 'מילכוד 22' - הפוליטיקאים מול התקשורת'. הם מבינים עד כמה היא פוגעת בהם ובאנשים שהם מייצגים, אבל הם לא יכולים לפעול מולה באופן נחרץ כי הם יודעים שברגע שמישהו מהתקשורת החזקה יחרים אותם או יחליט לסקר אותם באופן שלילי, הם גמורים פוליטית. לתקשורת יש כוח חזק יותר מאשר לפוליטיקאים הנבחרים".

מה את חושבת על דתיים שעובדים בכלי תקשורת חילוניים?

"אני הפסקתי להאמין ב'בואו נשנה מבפנים'. אני מאמינה שמה שעשה שלמה בן צבי כשקנה את 'מעריב' יכול לעשות שינוי אמיתי בעיתון, כי הוא לא בא מבפנים, הוא בא מבחוץ. יש חשיבות גדולה לחבר'ה הצעירים בכלי התקשורת הגדולים, אני מפרגנת להם ולא מחפשת אותם כי הם עובדים בתנאים קשים ועושים רוב הזמן עבודה טובה. אבל כל עוד הם לא בעמדת הכוח האמיתית הם יכולים לתת צבע נוסף, אבל הם לא משנים מהותית את התמונה. השאיפה היא להקים כלי תקשורת אחרים".

מה החלום שלך?

"אני חולמת שלא יהיה צורך יותר בביקורת, והתקשורת תהיה יותר מאוזנת. שלא יהיה צורך בעבודה כמו שאני עושה, ושאני אתפנה לכתוב על דברים יותר יפים ומהלב, כמו פרוזה או ספרי ילדים. דברים פחות טעונים פוליטית, ולא דברים שנכתבים מהבטן הכואבת".

תגובתך לזכייה בפרס לביקורת התקשורת?

"אני מוקירה טובה ותודה לכל מי שבחר בי ולאגודה לזכות הציבור לדעת, ובעיקר מוקירה תודה לבעל ולילדים, שהם הקורבנות העיקריים של התחביב המוזר הזה שלי".