העבריין ישלם את שכר השוטר

לאחר הריסת מבנה בלתי חוקי בוואדי ערה, התביעה דרשה להטיל על העבריין לא רק את עלות עבודות ההריסה אלא גם את שכר השוטרים שאבטחו אותה. כמה קל לדון ברותחין מכס השיפוט הסטרילי את מעשיו של אדם שחיי משפחתו המאוימת הפכו לסיוט בגלל אהבה אובססיבית .

יאיר שפירא , כ' בשבט תשע"ג

אכיפת חוקי התכנון והבנייה במגזר הערבי, ככל שהיא מעשית, היא כמובן עניין חשוב. אבל גם כשרשויות האכיפה מתפנות לטפל בבעיה כאובה שכזו, טוב יהיה אם גם אנחנו נשים את לבנו לכך שהאכיפה היא מידתית וסבירה. ראשית, כמובן, משום שגם אזרחי ישראל הערבים זכאים ליחס הוגן. ושנית, אם נרשה לעצמנו רגע של כנות, הניסיון מלמד כי נוהג אכיפה פסול שהשתרש כלפי המגזר הערבי לא עוצר שם. בדרך כלל הוא זולג הלאה, והראשונים שמרגישים את נחת זרועו הם תושביהם היהודים של יישובי יהודה ושומרון.

לפני שלוש שנים הזרימה משטרת ישראל כוחות גדולים לכפר מוסמוס בוואדי ערה, כדי שיאבטחו הריסת מבנה לא חוקי. מדובר היה בבנייה של קומה ראשונה, שנבנתה באופן בלתי חוקי על רצפה של כמאתיים מטר רבוע בשטח חקלאי. בוואדי ערה פועלת כמעט באין מפריע 'ועדה עממית' שתפקידה לסכל ניסיונות של אכיפת חוקי בנייה באזור. היא מזעיקה בדרך כלל בתוך דקות, בין השאר בעזרת מערכת הכריזה של המסגדים באזור, פעילים רבים שתפקידם למנוע הריסת מבנים בלתי חוקיים. לכן המשטרה מגיעה למבצעי הריסה שכאלה בכוחות גדולים מאוד, בעיקר של שוטרי מג"ב. נשמע לכם מוכר? אכן כן. להריסת הבית במוסמוס הגיעו מאה ושישים שוטרים בשירות חובה, ועוד כמספר הזה שוטרים בקבע. הבית נהרס, מהומות דווקא לא היו, אך הפרקליטות החליטה לתבוע את בעל המבנה שנהרס על הוצאותיה של המדינה בנושא.

לצורך הריסת המבנה שכרה המדינה קבלן הריסות. הוא הביא אל הכפר מוסמוס ארבעה מחפרים, באגרים בלשון בני אדם. הוא הביא גם שוּפל אחד, המכונה בעברית צחה (תחזיקו חזק) יעה אופני. התענוג עלה למדינה 165,430 שקלים חדשים, והיא דרשה מבית משפט השלום בחיפה שעבריין הבנייה ישפה אותה על כך. עד כאן טוב ויפה, אך הפרקליטות לא הסתפקה בכך. היא חישבה את עלות שכר שוטר חובה במג"ב (25 שקלים ליום) והכפילה ב-160 שוטרי החובה שאבטחו את ההריסה; צירפה את עלות שכרו של שוטר קבע במג"ב (547 שקלים ליום) כפול 159 שוטרי הקבע שהצטרפו אליהם; הוסיפה את עלות האחזקה היומית של רכב שטח משטרתי מסוג טויוטה קורולה (194 שקלים) והכפילה ב-72 הרכבים שנשאו את הכוחות למוסמוס. בסך הכל היא דרשה לשפות אותה בעלות נוספת של כמעט יותר ממאה אלף שקלים נוספים.

את המגמה של פרקליטות המדינה להגיש תביעות אזרחיות נגד עבריינים כבר ביקרנו כאן בעבר. כלי האכיפה האזרחית והפלילית שניתנו בידי המדינה הם קשים מספיק. השתת עלויות האכיפה על אזרחים היא ענישה דרקונית נוספת, לא חוקית ולא הוגנת. אותו היגיון הרי מחייב שבתחתית כל דו"ח תנועה שנקבל משוטר יהיה מצוין כי סכום הקנס אינו כולל שירות. הרי גם שעת עבודה של שוטר תנועה אינה חינם. 

מה חשב שופט בית משפט השלום, שמעון שר, על הדרישה לשפות את המדינה בדמי עלות אבטחת ההריסה אפשר רק לנחש. על פי הסכמת הצדדים, הוא נתן פסק דין לא מנומק. הוא חייב את עבריין הבנייה לשלם למדינה 170 אלף שקלים - סכום עגול הדומה לזה ששילמה המדינה לקבלן ההריסה.

סיפור על אהבה וצדק

אהבה וצדק, אילו מילים יפות. על הכיעור המתגלה כשהן מתעוותות והולכות למד על בשרו ניר סומך, קצין מבצעים במשמר הגבול. מסע הבלהות שעבר סומך בשנים האחרונות נמצא עדיין בעיצומו. ראשיתו באהבה הגדולה שהרעיף שכן אובססיבי על רעייתו של סומך, והמשכו בצדק הגדול שעושים איתו מערכת התביעה ובית המשפט. 

לפני שמונה שנים הגשים סומך חלום. הוא קנה נחלה במושב ילדותו ועבר לשם עם רעייתו טלי ושתי בנותיהם. אל המשפחה הצטרף גם בן השכנים, בן טל, חבר ילדות של בני הזוג סומך, רווק שכל עתותיו בידו. הוא גר בבית הוריו במושב, אך אומץ בידי בני הזוג. הם תמכו בו נפשית וחברתית, והוא לא פעם נתן יד, עזר בעבודות הבית ושמר על הבנות. 

ככל איש קבע בשירות מבצעי, גם סומך הרבה להעדר מהבית. בן הרבה לעזור לטלי, והיא היתה לו אוזן קשבת. כשנתיים חלפו, ומה שצפוי היה להשתבש אכן השתבש. בן התוודה באוזני טלי על אהבתו אליה, והיא נאלצה בשלב כלשהו לדרוש ממנו להפסיק להגיע אל הבית. הוא חזר, חמוש באקדח טעון של אחיו, הצמיד אותו לרקתו ואיים להתאבד אם היא תתעקש לנתק את הקשר. טלי דיברה אל לבו עד שהוא מסר לה את האקדח. היא הגיעה אל בית הוריו, מסרה את כלי הנשק ודיווחה להם על התקרית. לאחר איום ההתאבדות הבא היא סיפרה גם לבעלה על התסבוכת. שניהם, תמימים או טיפשים, החליטו שלא לנטוש את החבר המשותף אלא לנסות לעזור לו. כצפוי, שיחות הנפש שהם ניהלו עם בן לא עזרו. האובססיה שלו כלפי בני הזוג סומך רק הלכה וגברה. הוא הטיל עליהם איסורים כמו להימנע מגילויי חיבה ביניהם בנוכחותו. גם איומי ההתאבדות, ואף איומי פגיעה בהם, הלכו ותכפו. הם ניסו לשכנע אותו לנסוע לחו"ל, או לכל הפחות למצוא לעצמו חיים ביישוב אחר. הוא הבהיר שהוא מוכן להעתיק את מקומו רק לבית הקברות הסמוך. 

באיחור גדול הבינו בני הזוג סומך את גודל הצרה. הם ויתרו על מגורים בנחלה שקנו, עברו להתגורר בשכירות בקיבוץ זיקים ושמרו בסוד כמוס על כתובתם החדשה. טלי החליפה מקום עבודה ושניהם הזמינו מספרי טלפון נייד חדשים וחסויים. 

אך חומת החשאיות החזיקה רק ימים אחדים אל מול מאמציו האובססיביים של בן. מפלט השיחות שיצאו מהטלפון הנייד שלו, אותם השיגה המחלקה לחקירות שוטרים, עלה כי במהלך ארבעה ימים הוא ביצע שמונים וארבע שיחות טלפון לארבעים וחמישה מוסדות חינוך שונים, כדי לאתר את מקום עבודתה החדש של טלי. לאחר שהצליח להשיג את מספרי הטלפון הנייד של בני הזוג סומך, ימים אחדים מאוחר יותר, גילה פלט השיחות כי בתוך פחות משבועיים הוא ניסה להתקשר אל ניר סומך שבעים ואחת פעמים, ואל טלי לא פחות משלוש מאות ושישים פעם. במקרים הבודדים שבהם השיחות נענו, הוא הבהיר לטלי כי היא תשלם מחיר יקר על העזיבה. הוא איים לפגוע בה, בבעלה ובבנותיה. בהזדמנות אחרת הבטיח לאתר את כתובתם החדשה, לבוא ו"לעשות בלגן".

אשר על כן ניר סומך נחרד באחד הימים כאשר קיבל שיחת טלפון מרעייתו טלי, שסיפרה לו שבן איתר את הכתובת שלהם והוא נמצא כעת בביתם. הוא קפץ לרכבו ומיהר להגיע למושב. בדרך הוא התקשר לאמו של בן וניסה לטכס איתה עצה. באותו זמן טלי הצליחה להרגיע את בן וללוות אותו בחזרה למכוניתו. כשהגיע סומך הוא ירד מהמכונית, ניגש אל הרכב שבו ישב בן ורכן אל חלון הנהג.

על העובדות עד כאן לא חלק איש. לא על האובססיה של בן טל, ולא על הניסיונות הנואשים של משפחת סומך לנסות להסתתר ממנו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דן בכובד ראש במחלוקות הגדולות על הפרטים הקטנים של מה שהתרחש מאוחר יותר. 

סומך רכן כאמור אל חלונו של בן ונתן לו מכה. תובעי מח"ש טענו כי המכה ניתנה בשל הכעס והמתח שהיה נתון בהם. סומך טוען כי בן רכן אל תא הכפפות והוא חשש שהוא ישוב וישלוף משם אקדח. סומך צעק לטלי שתברח, והתרחק מעט מהרכב. בן יצא מהרכב והזדקף אל מול סומך. סומך טוען כי בן הניף מולו מנעול הגה ארוך מברזל. שלושה עדי ראיה שניצבו באותו אזור בקיבוץ, והצעקות לכדו באותה שנייה את תשומת לבם, לא ראו מוט שכזה מונף. לכן קבעו השופטים כי המוט לא הונף, אך קבעו כי ככל הנראה אחז בן במוט בידו. בן קרא אל עבר סומך "תירה, תירה". טלי קראה "אל תירה, אל תירה". סומך טען כי בן התחיל להסתער לכיוונו. השופטים קבעו כי העניין לא הוכח. סומך ירה שלוש יריות. שתיים מהן פגעו בבן והוא נהרג במקום.

סומך טען בבית משפט כי לא כעס על בן, וכי באותו יום פעל לא מתוך תסכול וכעס, אלא מתוך הגנה עצמית. השופטים לא האמינו לו. הם קיבלו בדוחק את הטענה כי היה כאן "קנטור מסוים" מצדו של בן, ולכן "בלב כבד" ויתרו על עבירת הרצח, והרשיעו את סומך ברף הגבוה של עבירת ההריגה. קראתי את התיק מראשית עד אחרית. גם אני לא האמנתי שסומך היה בסכנת חיים ודאית. אבל קשה גם להאמין שתביעה במדינה נאורה יכולה להאשים את סומך ברצח, ושהשופטים יכולים כמעט לקבל את אותה האשמה. קשה לקבל דיון משפטי העוסק בדקויות ובדיוקי דקויות, וכמעט מתעלם לגמרי מההקשר הרחב של אדם שמנסה להתמודד עם סיוט מטורף המאיים על שלמות משפחתו ואולי גם על שלומם וחייהם של בניה. 

העולם הסטרילי שבו חיים התובעים והשופטים מאפשר להם לדון בשאלה עד כמה חלחל ללבו של סומך החשד כי טלי לא סיפרה לו את כל האמת על קשריה עם בן, ועד כמה חלחלה איבה לפעולותיו נגד בן באותו היום. כס השיפוט מאפשר לבקר את סומך על כך שהחליט לירות בעת שהיה יכול לנסות להימלט ולהסתגר בביתו בעוד מטורף אובססיבי צר על הבית, או לחילופין להעריך כי מכת המוט לא תפגע בו פגיעה קטלנית. עמדת המתבונן מן הצד מאפשרת להרהר מדוע היה צורך בשלוש יריות (שנורו בתוך שברירי שנייה) ולא היה די בשתיים. השופטים הצליחו לטעון אפילו כי החיפזון של סומך להגיע אל ביתו כאשר נודע לו שבן גילה אותו והגיע אליו, גם הוא מהשטן. "מצאנו פסול בהתנהגותו של הנאשם בכך שהגיע למקום לבדו בלי לבקש כל עזרה", כתבו השופטים בהכרעת דין שלא תיאמן, "כשהוא יודע שהמנוח עצמו אמר לטלי שאם הנאשם יגיע, יהיה בלגן. מכאן ברור היה לנאשם שהמדובר בסיטואציה נפיצה מאוד, כאשר הגעתו של המנוח לקיבוץ לאחר ניסיונותיהם להתנתק ממנו כשהוא אינו יודע היכן הם גרים, הוא בבחינת החמרה ועליית מדרגה, ויש בו משום חוסר קבלה מצד המנוח של דרישת הניתוק. למרות זאת, הנאשם הכניס עצמו לאותו מצב בעייתי ונפיץ ביודעין, כשהוא מגיע למקום לבדו, ללא שביקש עזרה או סיוע, למרות שידע שייתכן ש'יהיה בלגן'".