בשבע 529: עבודת אדמה

חגית רוזנבאום , כ' בשבט תשע"ג


אני ממש לא אוהב להכין שיעורי בית. אבל הכי קשה לי כשהמורה מחליטה לתת לנו עבודה. זה אומר שצריך לפתוח כל מיני ספרים, לקרוא דברים משעממים ובסוף צריך לכתוב כמה וכמה עמודים, ואני בכלל לא אוהב לכתוב...

לכן תבינו למה היה לי כזה מצב רוח רע באותו יום. חזרתי הביתה בצהריים, כשבתיק מונח דף עם הוראות לעבודה חדשה. הפעם זו לא היתה סתם עבודה, אלא סוּפר עבודה – צריך לכתוב הרבה יותר עמודים, וגם הנושא היה משעמם וכבד מהרגיל: "התפתחות מקצוע החקלאות בעידן המודרני במדינת ישראל". נכון שגם אתם בקושי מבינים על מה העבודה?

אמא, שכבר יודעת מה מעצבן אותי, שאלה: "נדב, איזו עבודה אתם צריכים להגיש הפעם?". חייכתי חצי חיוך, והראיתי לה את הדף. "מממ...", אמא נראתה מהורהרת כשקראה את הנושא, "אולי הפעם זה יכול להיות קצת פחות גרוע". היא ליטפה את לחיי והוסיפה: "אני צריכה לעשות קודם שיחת טלפון". 

לא הבנתי מה יכול להיות טוב בעבודה כל כך משעממת, אבל מה יש לי להפסיד? חיכיתי שאמא תסיים לדבר בטלפון ותחזור עם בשורה טובה, למשל שהמורה מודיעה לה שאני לא חייב להגיש את העבודה, ובמקום זה היא נותנת לי לנסוע לחוף הים ולאסוף משם צדפים... 

"נדב", קולה של אמא קטע את חלומותיי הוורודים, "מחר בצהריים אנחנו נוסעים. תכין לך תיק עם דפים וכלי כתיבה, וניקח גם מצלמה. תהיה לך העבודה הכי מקורית בכיתה". אמא לא הוסיפה יותר מדי הסברים, רק קרצה במסתוריות. 

למחרת נכנסנו לאוטו מיד כשחזרתי מבית הספר, ואמא החלה לנהוג צפונה. הנוף החל להפוך להררי וירוק. אחרי כמעט שעה של נסיעה עלינו בשביל עפר על פסגה גבוהה, ובקצהו ראינו בית. "מה שלומך, איציק?", נופפה אמא לשלום אל גבר צעיר שעמד בחוץ. "זה איציק, בן דוד שני של אבא", הסבירה לי אמא, "הוא גר פה, והוא חקלאי כבר כמה שנים. נדמה לי שהוא יוכל לספר משהו מעניין בשביל העבודה שלך". 

איציק התקרב וטפח על שכמי: "אז אתה נדב? גדלת, חביבי. הבנתי שאתה צריך לשמוע על החקלאות שמתפתחת פה במדינה. אז בוא ואספר לך כמה דברים, ותוך כדי נעשה גם סיור קצר". 

איציק לקח אותי לרפת, ללול, ואחר כך למטעי התפוחים, השזיפים והאגסים שלו. כשהבטנו לעמק למטה, ראינו שדות חיטה גדולים. "גם אלו שלי", הוא הצביע עליהם בגאווה. הטיול במשק הגדול של איציק היה כיף לא נורמלי, ממש לא מזכיר עבודה של בית ספר. 

המשכנו ללכת, ואיציק הסביר איך הוא נטע הכל לבד, ואיך היו שנים שכלום לא גדל בגלל קשיי מזג האוויר. לפתע הגענו לחלקת עצים גדולה שהיתה חרוכה ומפויחת כולה. "מה זה?" תמהתי. "אה, על זה לא דיברנו", הנמיך איציק את קולו, "השכנים שלי מהכפר הסמוך", הוא הצביע על בתי הערבים בשיפולי ההר. "הם לא אוהבים שאני פה, ומדי פעם שורפים את העצים שלי. ואז אני מפסיד המון כסף, אין מה לעשות". 

הייתי עצוב לשמוע על מה שעושים לאיציק, ופתאום נצנץ בי רעיון: "רגע, יש מה לעשות!", קראתי בהתלהבות, "אני אספר עליך בעבודה שאני מכין, ואציע לילדי הכיתה לקנות מהתוצרת שלך כדי שלא תפסיד מהשריפות האלו. זה בטח יעזור לך!". איציק חייך והודה לי: "אני אשמח, ואולי אחר כך תפרסם את זה גם לכל תלמידי בית הספר". 

חזרתי הביתה מלא מרץ. פעם ראשונה שכתבתי עבודה בכזאת התלהבות. מול עיניי דמיינתי את איציק מוכר את הפירות והירקות שלו לכל החברים מבית הספר, ומחייך באושר.