בשבע 530: "עניין אישי" עם הסופרת אורנה בורדמן

נעים להכיר - הסופרת אורנה בורדמן, 53. אם לשישה. נשואה ליהודה. תושבת מעלה חבר.

עפרה לקס , כ"ז בשבט תשע"ג

צילום: מרים אמיתי

התחלה: ערב סוכות, תש"כ, אילת. הורי האם הגיעו לישראל מאלג'יר, שם הותירו את כל רכושם. אביה, שעבד ב'משביר', סייע להם בהשגת פרימוס ותלושים לחלב. המחווה כבשה את לב הסב, "שנפנף את כל המחזרים שהיו לאמי והרשה לשניהם להינשא". היא הסנדוויץ' במשפחה, בין שני בנים.

אילת: "היה כיף לגדול שם, בהווי שקצת דומה ליישוב של היום". הרבה ים, חסקה וקומזיצים. "זה היה מקום קטן. כולם הכירו את כולם ולמדו בבית ספר אחד".

לימודים: בית הספר היסודי נלמד דווקא בקריית שמונה, לשם עברה המשפחה כדי לגור בסמיכות למשפחתו של האב. בית הספר היה על ראש ההר "עם איזה 150 מדרגות". באותן שנים פרצה מלחמת ששת הימים, "מקלטים באמצע הלילה וקטיושות". 

הי דרומה: בתום מספר שנים הם שבו לאילת, שם נלמדו החטיבה והתיכון. "מצד אחד היה כיף ומלא חבר'ה", מצד שני הלימודים היו קשים בגלל לקויות למידה שלא ידעו עליהן. המרוויח הגדול: הים ש"זכה לביקורים רבים". אפילו בהפסקה של חצי שעה, היה אפשר להספיק לקפוץ פנימה ולחזור.

קשה אז כותבים: מוצא אחר, בשיעורים, היה כתיבת סיפורים. "הייתי כותבת ומראה לחבר'ה בהפסקה, ומחזיקה אותם במתח עד ההפסקה הבאה". 

מי שחלם: "אם מישהו היה אומר לי שאהיה סופרת, לא הייתי מאמינה לו. חשבתי שאולי אכתוב ספר אחד. ארבעה היו מחוץ לטווח החלומות שלי".

תנועת נוער: בחצי השנה האחרונה של התיכון הצטרפה לצופים, כדי להיות חלק מגרעין נח"ל שיקים את קיבוץ אורטל ברמת הגולן. הגרעין עלה להכשרה, אבל אורח החיים של הקיבוץ לא התאים לה והיא עזבה עוד לפני העלייה לקרקע. "אני בן אדם של חופש. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות". 

הצבא: חיל האוויר. מדריכה בבית הספר הטכני של החיל, על ציוד בטיחות והצלה. "שנתיים של מסיבה אחת גדולה. לחם ושעשועים. הכל הפכתי למסיבה". התכונה שבשעתו התבטאה בנהנתנות, עודנה קיימת, מעודנת ומאירה את היומיום. "אני מצליחה באמצעותה להפוך את הבאסה לנקודות אור ושמחה, וזה כלי לנהל אורח חיים שמח. תמיד למצוא את הטוב".

עיר בלי הפסקה: אחרי השחרור היתה נחיתה בתל אביב, עם תשתית של חברים שנבנתה בצבא, אבל היה מיצוי מהיר של העניין. "כמה אפשר לבלות אם אין לך עומק פנימי. אז לא היו תשובות בתל אביב". היה לימוד קורס של פרסום ויחסי ציבור, "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. חיפשתי מה הלאה".

הלאה: "יום אחד שמעתי מאבי שאחי החליט לחזור בתשובה, וזה היה מכה בפטיש. נפרדתי ממה שהיה לי בתל אביב ועליתי לירושלים". מצד אחד כבר לא היה רצון להיות חילונית, מצד שני היהדות עוד נתפסה כאוסף בלתי נגמר של איסורים. ההגעה למכון אורה היתה בדיוק בתחילת בין הזמנים, מה שהכריח בירור עצמי בבית.

בבית: "בשלושת החודשים האלה הייתי יורדת לבית קפה, יושבת בשולחן הכי קרוב לים, ומתווכחת עם ריבונו של עולם כחילונית חצופה". בתום התקופה היו תשובות למרבית השאלות. אלה הגיעו במקרה מן הסביבה ומחשיבה מעמיקה. ההגעה השנייה למכון היתה מתוך רצון ללמוד ולדעת מה לעשות. "הכל בקצב שלי, מה שאני יכולה לקבל בלב שלם".

לקבל: "כל נערה ונערה דתיים צריכים לשאול בכל היושר האם יש ה' בעולם. אם כן, האם הוא שנתן את התורה שדורשת מאיתנו את הדברים האלה, והאם מה שיש לנו ביד זו התורה הזאת. כל מי שיעשה את הבירור הזה הוא חוזר בתשובה, כי הוא בוחר. אסור לפחד מהשאלות, אבל צריך לזכור שאם מישהו לא נותן תשובה, זה לא אומר שאין".

הרב שטיינזלץ: אחרי הלימוד היתה עבודה אצלו במשך שלוש שנים, בחלק מהזמן כמזכירה ובחלק כמשכתבת שיעורים על התניא. "דמות מופלאה, מדהימה, אין מילים".

הציץ ונשאר: הבעל, יהודה, עובד בחברת היי טק בפרסום והקמת אתרים באינטרנט, הגיע מארה"ב לישראל לשבוע. ביום שהוא התכוון לחזור, שכנע אותו חבר להישאר. "אחרי שלוש שנים בישיבה של אמריקאים הוא הרגיש שהוא בישראל, אבל בחו"ל". השלב הבא היה לימודים בבית אל, ומשם למכון מאיר, אבל בשבת האחרונה בבית אל קרה משהו.

משהו: הוא התארח אצל הרב יגאל לוינשטיין, היום ראש המכינה בעלי ואילתי לשעבר, שהתגורר ולימד אז בבית אל, והחליט לשדך אותו עם האילתית החוזרת בתשובה. 

עורך הקידושין: הרב ישראל הס ז"ל, שהקים יחד עם הרב יהושע צוקרמן את הישיבה באילת. "ההורים הכירו אותו והוא גם לימד במכון אורה". 

הברכה: שישה ילדים. מחציתם נשואים ומחציתם טרם. ויש גם נכד "מתוק". הגדולים לומדים באקדמיה או תורה, והצעירה עוד בתיכון. "כולם התגברו על לקויות למידה והם שוקדים ממש. אני יודעת עד כמה, וזה מרשים אותי".  

ימין ושמאל רק חול: אחרי שנה וחצי בעיר הקודש, עברו בני הזוג להדר בית"ר. "כמו עליסה בארץ הפלאות, 14 קראוונים באמצע שום מקום. הגברים יוצאים בבוקר עם הרכבים וחוזרים איתם בערב, ואנחנו שם כל היום עם ארגז חול, נדנדה וסככה". הקבוצה היתה במקום שלוש שנים כחלוצה של העיר בית"ר, אבל לא קיבלה אפשרות לבנות, מכיוון שלא היתה חרדית. הובטח לה מקום אחר.

אחר: "חנן פורת הציע לעשות רצף התיישבות בגוש. הוקמה עמותה ליישוב גבעת הזית. הכל היה מוכן לחתימה, עד שהיו בחירות והמכתבים נזרקו לפח. באותו קיץ הגרעין התפרק".

מעלה חבר: כשמשפחת בורדמן הגיעה ליישוב היו במקום 14 משפחות. "הם התנצלו שזה קטן וצריך אידיאולוגיה, אבל היו שם רחובות ובשבילנו זו היתה העיר הגדולה". מה ששבה את לבה יותר מכל היה הנוף. "ראיתי אותו ואמרתי ליהודה: אנחנו גרים כאן". היום היישוב מונה 60 משפחות ויש אהבה גדולה למקום. "אני חיה בגן עדן עלי אדמות".

'מרד הנפילים': יום אחד התגלגל לידיה הספר שהשפיע עליה מאוד בנעוריה. קריאה מחודשת בו יצרה זעזוע בגלל הערכים המקולקלים. "אמרתי, אם הכותבת השפיעה על דור שלם, גם לי יש כלי ואני רוצה להשתמש בו". תוך שבועיים נכתב הספר הראשון שלא ראה אור. אחר כך נכתב 'בודדה במערכה', נשלח להוצאות שונות, נדחה והונח במגירה.

פותח המגירות: "אמרתי ריבונו של עולם, אני כתבתי ונהניתי. תודה. אם אתה רוצה, תפתח את המגירה". כעבור כמה שנים, בת שירות שעברה בבית קיבלה את הספר ובלי לקרוא העבירה אותו להוצאת 'ידיעות'. "אחר כך כבר הכל היה יותר קל".

קל: נכתבו גם 'היינו כחולמים' ו'מלכה בעל כורחה', ועכשיו 'פסיעות בחול'. "שלוש פעמים ניסיתי לשפץ את הספר ההוא, הראשון, ולא הצלחתי". העורכת עפרה גילברט-אבני כיוונה אותה להתמקד רק בדמות אחת, שהפכה בסוף לגיבורת הספר. הדמות מתמודדת עם פיגוע מחריד שבו נרצחו חלק מבני משפחתה.

להתמקד: "אמרתי לה, את נורמלית? 20 שנה אני בצוות חירום יישובי (צח"י) ואני גרה באזור הזה, את יודעת מה זה יעשה לי? במשך שנה הייתי באבל עמוק, כמעט בדיכאון. בעריכות האחרונות אמרתי לה: קחי את זה ממני, תעשי מה שאת רוצה. אני לא יכולה לשאת את זה". 

לשאת את זה: הוצאת הספר התעכבה בחודשיים, מה שאפשר התאוששות, געגוע ויכולת "לבוא אליו ממקום אחר ולהתרגש ממנו". 

שאלות אמונה: נמצאות בספר והרבה. "זה לא משעמם את הציבור הכללי. אפשר לקרוא את הספר מתוך סקרנות אנתרופולוגית, וכל נער חילוני יהיה סקרן איך הקב"ה נותן לך פטיש 100 קילו על הראש ואת אומרת לו 'אני אוהבת אותך'".

שליחות של ספר: "זה דור שאם לא הכל ורוד - אז סוף העולם. אני רוצה שנער או נערה שנתקלים בקושי יקראו את הספר ויאמרו: אם היא הצליחה לדלות מתוכה כוחות נפש ולצמוח מזה, הצרה שלי קטנה עליי. ויש גם את אורח החיים שכולו אמונה, חברות, רעות ונאמנות. כך זה היה פעם בעם ישראל".

פרס הספריות הציבוריות: "מאוד הפתיע אותי. אני עקרת בית. אז כתבתי ספרים. לא חלמתי שאני סופרת. אני לא שם. אני עקרת בית עם הפנים לעם ישראל".

מתבשל: סיפור על תחילתה של תקופת השופטים. "זה מגניב אותי כי יש להם רק חומש ויהושע, אפילו לא ספר שופטים". במרכז הספר שוב נער ונערה. היא נישאת לו כדי לשקם את שבט בנימין.

אם זה לא היה המסלול: חינוך. "כל מי שפוגש אותי שואל אם אני מורה". במקצוע הזה היא לעולם לא תבחר, לאור ההיסטוריה המשפחתית עם מערכת החינוך, "אבל מחנכת אני כן".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: כוס קפה עם הבעל. "זמן איכות לפני שמתחילים את המרוץ של היום". אחרי שהוא יוצא נערך סיבוב בבית הכולל טיפול בכביסה ובכלים. אחר כך מתחילה שגרת הכתיבה הכוללת לימוד ופתיחת ספרים.

עיתים לתורה: יש שתי חברותות קבועות עם חברות, אחת בשמונה פרקים לרמב"ם והשנייה באנגלית, 'אורות התשובה'. יש גם הדרכת כלות והעברה של עונגי שבת לגילאים שונים ביישוב, ולימוד מזדמן של עניינים שונים לפי צורך השעה. הספר 'עלי שור' של הרב שלמה וולבה מוגדר כ"תנ"ך השני שלי".

דיסק ברכב: "באחריות הילדים", אבל יש טעם אישי שכולל ג'אז, מוזיקה "חסידית איכותית", כלומר יונתן רזאל, המון "מוזיקה של ארץ ישראל הישנה" ועוד.

שבת: לכולם יש זמן לשבת ולדבר. "המון שיחות נפש מתקיימות עם הילדים ועם נוער שמגיע. הכל עוצר ויש שמחה מלהיות יחד בבית". וכשכל הילדים מגיעים "זו חגיגה".

מאכל אהוב: "כל האוכל שאמא שלי מבשלת". אבל הכי הכי הקוסקוס.

אחזקת הבית: יהודה יוצא מהבית בבוקר וחוזר בערב, ואז לומד תורה. "כשהילדים כאן הם עוזרים הרבה אבל בעיקרון כל ענייני הבית עליי, וזה בלב שלם. אני יודעת שזה לא אִין. אבל זה בגללי, לא בגללו. הוא מגיע הביתה ואני אומרת לו 'לך ללמוד'".

מפחיד: "בעצם הפחדים הם דמיון. יש לי ניסיון טוב עם ריבונו של עולם. אני יודעת שכל מה שהוא עושה זה לטובה".

דמות מופת: הרב והרבנית של היישוב, חוי וחיים קליין. "אנשים שכל כולם מסירות נפש לציבוריות. הם מחוברים לנוער, למבוגרים ולחוליות החלשות של החברה, הם לא מפספסים אף אחד וכל הזמן עסוקים בלהרים ולתמוך. עם זאת גם לבית שלהם יש מקום. אני מרגישה שהם מאה אחוז עבדי ה'".

פנאי: כותבת ומדברת עם נשים. לא תתפסו אותה מטיילת. "אני בבית, מבטיחה שכשהמטיילים יחזרו יהיה להם אוכל חם".

כשתהיי גדולה: יש תחושה שהיא כבר שם. "אני עושה מה שאני רוצה". התפילה להמשך היא "שהקב"ה יאפשר את התרגום של הספרים, ואני רוצה להגיע לדבר בפני ציבור לא דתי". ויש עוד הרבה ספרים מתוכננים, "שה' יזכה אותי לכתוב ולהאיר גם לנוער וגם למבוגרים".