בשבע 530: הפוך על הפוך

דווקא דמותו של יהודה עציון, אותה שיחק כקנאי קיצוני בהצגה מגמתית ב'הבימה', הביאה את מיכאל וייגל כמה צעדים קדימה אל חיק היהדות. וייגל, שכיכב בסדרת הטלוויזיה הפופולרית 'הפוך', עזב מאחוריו את ההצלחה בתיאטרון וצלל אל עולם הסרטים החרדי דל התקציב, בלי שום חרטה.

דודו כהן , כ"ז בשבט תשע"ג

מיכאל וייגל צילום: דוד הוכברג
בשביל מיכאל וייגל זה היה עוד תפקיד, אחד מני רבים. אבל כמו כל תפקיד, גם אותו הוא השתדל לקחת בשיא הרצינות. רק שלא היה לו שמץ של מושג שדווקא הלימוד לקראת התפקיד יהפוך את חייו. מדובר היה בהצגה "מלחמת אחים", שהיום וייגל מגדיר אותה כ"הצגה מגמתית נגד מה שנתפס כפונדמנטליזם". צוות השחקנים למד על תקופת בית שני, גמרא, היסטוריה, ואפילו ביקר במנהרות הכותל, מה שעורר אצל וייגל רגש יהודי עז.

וייגל גילם באותה הצגה את פעיל המקדש יהודה עציון, במין תסריט ייחודי ששילב בין ימינו אנו לימי בית שני. "באחד המונולוגים היה ויכוח בין הקנאים לבין המתונים", הוא נזכר, "אגריפס ייצג את המתונים שרצו לעשות שלום עם הרומאים, והדמות של יהודה עציון אמרה 'זה שקר, לא יהיה לנו שלום אף פעם'. בהצגה היה דגם של מסגד אל אקצה, ויהודה פוצץ אותו והוריד את בית המקדש במקומו. תוך כדי התהליך הזה הרגשתי שאני עובר בתוכי משהו מאוד חזק. חשתי שלא גילו לי את האמת על עצמי. עד אז הכל היה עבורי בגדר איזשהו סיפור היסטורי, משהו שלמדת קצת בתיכון עם תנ"ך קסוטו, שבכלל התייחס אל התורה כאל ספרות. הרגשתי שאני יודע כל כך הרבה דברים אוניברסליים, אבל מה ששייך אליי מאוד מעורפל. ואז התחיל להתחבר לי הפאזל.

"פתאום, כשעמדתי עם פגיון וחלוק פשתן, עטוף בטלית ותפילין על הראש, הרגשתי את הגאווה היהודית במובן הכי היולי שלה. אנחנו עם ששרד כל כך הרבה, מאיפה באה העוצמה הזו? נזכרתי באמא שלי, שיעצה לי בזמנו 'תבנה את עצמך מבפנים'. כלומר, תהיה מי שאתה, תפסיק לחשוב 'מה יגידו'. זה יצר אצלי שער מאוד משמעותי, שדרכו התחלתי להיכנס לעובי הקורה, להבין מה זה יהודי".

יהודה עציון תבע אתכם בעקבות האופן שבו הוצגה דמותו במחזה. זה הציק לך?

"מאוד. כי בתמימותי חשבתי - וכך אמרתי גם במשפט - שההצגה נועדה לקרב לבבות. אחרי ההצגות השונות ערכנו פולמוסים עם קהל דתי-לאומי, והרגשתי שזו הידברות של ממש. יחד עם זאת, כשעציון שמע ממני במהלך המשפט אמירות על קירוב לבבות, הוא ממש גיחך. המדהים הוא שאחרי המשפט, יענקל'ה אגמון, אילן רונן - כותב ובמאי ההצגה, ואני, נפגשנו עם עציון במסדרונות בית המשפט פנים אל פנים. עציון הסתכל עליי במבט חודר ואמר 'אתה משלנו'. צחקתי נורא. נכון שהתעוררתי רוחנית באופן יחסי באותה תקופה, אבל הוא מתנחל ואני הייתי שמאלני שחי בתל אביב. לכן האמירה הזו לא נשמעה לי מחוברת לכלום. מין משפט נבואי כזה".

בזכות הנדר של אמא

קטע קצר מתוך 'הפוך', הסדרה שאיתה פרץ וייגל אל הפריים-טיים של ערוץ 2 באמצע שנות התשעים, מסתובב ברשת, ובו אפשר לראות חרדי עטור מגבעת שואל את וייגל "ממה אתה בורח, מה אתה מחפש בחיים? איך בנפאל? יפה, אה?". בהמשך הוא שואל אותו "ולבית כנסת, הלכת?". נראה כאילו דמותו של וייגל יצאה מאיזון לשמע השאלה. "מה?!", שאל בתימהון, כאילו עומד מולו חייזר.

אבל עכשיו כשהוא יושב מולי, בחדר צדדי של אחד מבתי הכנסת הגדולים בכפר חב"ד, מקום מגוריו מזה שש שנים, וייגל נראה אכן מעולם אחר. הוא נמצא בעולם התשובה כבר 13 שנים, ונראה שהגיע הזמן לסיכום ביניים. הוא בן 42, נשוי ואב לשישה, בן זקונים למשפחה קטנה יחסית, שמנתה שלושה אחים שנולדו בהפרשים של שמונה שנים זה מזה. אחותו הגדולה נולדה בווינה ואחיו נולד בארץ. אמו עבדה כאחות במחלקת יולדות, והתעורר בה הרצון לילד נוסף, מעבר לשניים שכבר היו. מאחר שהיתה כבר בת 40, היא נדרה נדר שאם ההריון יגיע והכל יהיה תקין - היא תפסיק לעשן בשבת. וייגל רואה בכך דבר שהשפיע עליו בהמשך באופן רוחני. "משם ידעתי, כילד חילוני, את ההלכה של שלושה כוכבים", הוא נזכר בחיוך, "אמא היתה יושבת איתי בתור ילד מדי מוצאי שבת, והיינו מחכים לשלושה כוכבים כדי שהיא תוכל לעשן".

וייגל גדל בסביבה רמת שרונית, נחשב לבן-טובים וספג בבית לא מעט מוסר. הוא לא קיבל מותגים, התחנך לא לקנות אוכל בחוץ, והתרגל לקבל בגדים מאחיו הגדולים או אפילו מהשכנים. הצד האמנותי החל לפעפע בו כבר מגיל קטן, כאשר אהב להשתתף בהצגות שונות בבית הספר. "ביום חול רגיל הייתי מסוגל להתלבש, וללכת מדלת לדלת כדי לעשות הצגות לשכנים", הוא מספר, "בגיל 10 כבר העברתי לחברים מעין חוג דרמה במקלט השכונתי. מאוד אהבתי את זה, אבל אף פעם לא הלכתי עם זה לאירועים גדולים. לא חיפשתי דווקא את ההופעות המרהיבות".

כמעט כל אמן זוכה לנפש רגישה עד מיוסרת, אבל לגבי וייגל נראה שהדברים מקבלים תוקף משמעותי הרבה יותר. "הייתי ילד מאוד מופנם, והיתה לי רגישות יתר", הוא מספר. "הכל היה אצלי רגשי וסבב סביב החברה. למרות נושא המשחק, לא הייתי מקובל בחברה. גם לא אהבתי ספורט וכדורגל. היום אני יודע שזה סוג נפש של אמן. הגשמיות לא עניינה אותי, הייתי מונח הרבה במחשבות, בהרהורים. הייתי יוצא לטבע, חושב על איתני הטבע. דברים שהיום נראים לי חלק ממני, אבל אז נתפסו כבלבלות. דיברנו גרמנית בבית, ואמא שלי קראה לי 'ולט שמץ' - כלומר, כאב עולמי. היא היתה אומרת לי 'אתה נושא על כתפיך את הכאב של העולם'. יום אחד בכיתי מאוד, יותר מהרגיל, ואמרתי לה שאני מרגיש כמו עוגת קצפת מאוד יפה, שאם מישהו יתקע בתוכה קיסם - הכל ייצא וכולם יראו שזו רק קצפת. היא אמרה שהיא לא חושבת כך, אבל בכל אופן חושבת שאני צריך למלא את עצמי מבפנים. זו היתה החלטה שהובילה להתחלה חדשה".

בהמשך וייגל עמד בפני אתגרים לא פשוטים, ובגיל הנעורים כבר התמצב במקום בוהמייני, כהגדרתו, כולל כובעים צבעוניים, מעילים ארוכים והתחככות עם אנשי במה. הוא שירת בתיאטרון צה"ל יחד עם עודד מנשה, מיכל ינאי וניצן הס, הגיע גם ללבנון, וזוכר את התקופה כטובה מאוד. לפני ואחרי הצבא עסק בליצנות - כולל יריקת אש והליכה על זכוכיות - אבל המשחק תפס מקום מרכזי הרבה יותר.

מה שתפס את המקום המרכזי באמת, כך נראה, היה המשפחה. אביו היה אוטודידקט בלתי רגיל, לדבריו, והיו להם יחסים טובים. אבל מי שהיתה דומיננטית יותר היתה אמו. לכן אין פלא שכאשר התנדנדה בין חיים למוות, קצת אחרי שהשתחרר מצה"ל, מבחינת וייגל היה זה אירוע מכונן.

"בגיל 12 הייתי עם אמא בחופשת סקי, שם היא לקתה בהתקף לב קשה וכמעט לא שרדה את האירוע", הוא משחזר. "מאז, במשך קרוב לשמונה שנים, היו הרבה כניסות ויציאות לטיפול נמרץ. באיזשהו שלב החליטו שהיא לא יכולה לחיות עם לב שעובד בתפוקה של שלושים אחוז. בבלגיה היה מרכז השתלות לב מאוד רציני. ההורים שלי שכרו שם דירה ואני נשארתי לבד בבית ברמת השרון, בגיל 23. התחלתי ללמוד בניסן נתיב. הגעתי כמה פעמים לביקור בבלגיה, אמא היתה במצב לא כל כך טוב. באחד הימים צלצלו ואמרו שברוך השם היא עברה השתלת לב. תוך כמה ימים היא היתה צמח, ואז שקלו לנתק אותה מהמכשירים, כי לא היו מוכנים להחזיק אותה שם במצב הזה. הרופאים חשבו שזהו זה. הם אמרו 'תשמעו, הביטוח לא מכסה יותר את התשלום, וצריכים לנתק אותה מהמכשירים'. סירבנו, לא היתה בכלל שאלה. במצב הקריטי הזה אחותי נכנסה, דיברה ופתאום אמא שלי פתחה את העיניים. בתהליך של שלושה חודשים היא השתקמה, הטיסו אותה בחזרה לארץ והיא חזרה לעצמה מהר מאוד ושחתה בריכות שלמות בבית לוינשטיין. היא זכתה לעוד שמונה שנים. שם למעשה התחיל אצלי עניין התהילים והתפילות".

לגלות תל אביב אחרת

בסוף הלימודים בניסן נתיב התקבל וייגל לסדרה 'הפוך', שהיתה עתידה לעלות בערוץ 2. הוא לא ידע מה זה הולך להיות, אבל הבין שמדובר במקפצה רצינית. במקביל לצילום העונה הראשונה התקבל ל'קבוצת הצעירים' בתיאטרון הבימה - קבוצה של שחקנים שיועדו להיות חוד החנית של התיאטרון הלאומי בדור הבא. "זו היתה תקופת תהילה, והתלווה לזה תוצר הלוואי - פרסום, חתימות, בתי קפה, מועדונים, וי.איי.פי, ראיונות. לא אגיד לך שלא אהבתי את זה - מאוד נהניתי, אבל זה לא מילא אותי באמת. כל הזמן הרגשתי סוג של... עומדת לי על קצה הלשון המילה ריקבון, אבל בגדול גם היציבות הרגשית והזוגיות לא היו משהו. בוא נגיד שהיו אז חיים עם המון בלבול, וגרף של עליות וירידות מאוד חזקות. אתה עומד מול 800 אנשים בהצגה, ואז חוזר לבית ריק. כך נוצרים חסכים שצריכים להתמלא בגירויים נוספים. זו היתה תקופה של המון בוהמה וחברים, ואתה יודע, מתגלגלים. תפקיד פה, תפקיד שם. היתה לי סוכנת, וחוזים, וכסף מפה ומשם. אתה מרגיש על הגובה".

ואיך בדיוק זה משנה את האישיות שלך, אם בכלל?

"אותי באופן אישי זה הפך למישהו שחי מרגע לרגע בלי הבנה מה הוא רוצה לעשות. כשאתה שחקן - אתה מאוד תלוי בהפקה הבאה, ובשאלה מה המקום הבא שלך. כל הזמן אתה באודישנים ולכן דואג להיות חיצוני מאוד. הקטע הפנימי שלך די מתוזמן. אתה יודע, היו לי ים של שיחות, שעות על גבי שעות, עם המון אנשים בתעשייה. היום אני כל הזמן שואל את עצמי על מה דיברתי כל כך הרבה זמן. התעסקתי בכל מיני חוכמות ורוחניות - דברים שאדם נמשך אליהם באופן טבעי כשאין לו משהו אמיתי. עשיתי הרבה מדיטציות וטיולים בארץ, וחיפשתי את עצמי כל הזמן. ברוך השם שבמקביל היתה לי עבודה".

שני העוגנים של וייגל באותה תקופה, הבימה והעונה השנייה של 'הפוך', התנגשו תוך זמן קצר ואילצו אותו לבחור ביניהם. "בחרתי בהבימה, וכולם אמרו שזו טעות חיי", הוא נזכר. "אמרתי שמבחינתי זו עבודה יומיומית, ולא רציתי לאבד את מקום העבודה הזה לטובת עונה של סדרה. הבמאי והתסריטאי של 'הפוך' די הופתעו והתעצבנו, ואז הם החליטו להרוג את הדמות שלי".

אחרי מות הדמות ב'הפוך', ובמקביל העלאת ההצגה 'מלחמת אחים', שהתניעה את השינוי הרוחני שחל בו, נפטר אביו של וייגל. הוא ישב שבעה, החליט לומר קדיש באופן קבוע ואף ארגן מניינים ב'הבימה'. כמו בעלי תשובה רבים בעולם החילוני, גם הוא ביצע מהלכים אקרובטיים שונים על מנת לא להחצין את אמונתו, כמו הליכה עם כובעים, וחבישת פאות בהצגות שונות (במקום כיסוי ראש), אבל לא תמיד הדבר היה אפשרי. כשאחד השחקנים בחדר ההלבשה של הבימה ראה אותו עם ציצית מתחת לבגדים, הדבר קיבל ביטוי נוסף. כשווייגל מצא בית בחב"ד בעקבות הופעה בכנס נשים, ואחריו חיבור לרב יוסף שמואל גרליצקי, הוא הרגיש שגילה את תל אביב ממקום אחר לגמרי. "פתאום גיליתי מניינים, מסעדות כשרות, שיעורי תורה. פתאום הבנתי שדוסים שמרו בשבילי את התורה במדויק, מילה במילה, והרגשתי אסיר תודה כלפיהם. ועם כל זה היה ים של קשיים. אמי ואחותי היו בחרדות מההתחרדות, עד כדי כך שאחותי עשתה עליי קריעה. בווארט, לפני החתונה, קניתי מגבעת. אמא שלי סיפרה לי שכל הדרך בחזרה היא בכתה". 

אשתך באה מבית דתי?

"גם אשתי בעלת תשובה, אבל היא באה ממקום אחר לגמרי ממני. היא לא הכירה אותי מהעולם החילוני בכלל. היה לה פור של שש שנים עליי בעולם הדתי".

וכך, בין לימוד דיני אבלות בשולחן ערוך לבין ההחלטה הלא מובנת מאליה לקרוא קדיש על אביו ("הקשר הרוחני שלי ושל אבא היה חזק מאוד, אז כן רציתי לשמור על קשר כמה שאפשר"), הפך וייגל לחסיד חב"ד. וכמו תמיד בסיפורים כאלה, מתישהו החיכוך עם מקום העבודה ב'הבימה' הפך לבלתי אפשרי, עד שבסופו של דבר, בדיוק בפרשת לך לך, אמרו לוייגל "לך לך", כמו שהוא מספר באופן נטול משקעים. "המנהל שלי אמר 'מיכאל, אנחנו הולכים לפרויקט בנושא זוגיות, לא נראה לי שתרצה להשתתף בו', כי כבר שמתי לעצמי גדרות וסייגים. גם קיבלתי קנסות על שאיחרתי כמה פעמים במוצאי שבתות. זה התאים לי. הייתי צריך מישהו שידחוף אותי החוצה. זה היה קשה, כי מאוד אהבתי את מקום העבודה הזה, והיה חשוב לי להיות שם. אבל מצד שני הבנתי שאם האהבה לתורה ולקב"ה גדולה - בסופו של דבר האהבה מפנה מקום לאהבה אחרת".

ובכל זאת, לא פשוט לעזוב את העולם הקודם.

"תתפלא, אבל לא היה לי משבר כשפוטרתי, כי הרגשתי שיש לי עכשיו הרבה זמן להתפנות ללמוד תורה, לעבוד בעבודות אחרות, להתפלל. ובכלל, קרה מאז תהליך מדהים - השתתפתי בהמון סרטי וידיאו לילדים חרדים. זה היה כל כך מהיר, שאי אפשר להאמין. איך שיצאתי - התחלתי לעבוד, רק בקדושה".

אבל הסטנדרטים ירדו. מ'הבימה' וערוץ 2 עברת לסרטים דלי תקציב. איך התמודדת עם זה?

"מבחינה אמנותית אני חייב להודות שהיה לי קשה. היית רגיל לצוות גדול ולגב גדול, ופתאום אתה מגיע ועושה הכל בדלות. אבל כבר בעבר ניסן נתיב ז"ל לימד אותנו שיש שלושה סוגי תיאטראות: תיאטרון של במאי, תיאטרון של מחזאי ותיאטרון של שחקן. הוא לימד אותנו את תיאטרון השחקן: השחקן צריך לדעת הכל - לביים, להתאפר, להתלבש, להבין בתאורה. לכן כשהגעתי לאותן הפקות אמרתי לעצמי 'או קיי, עכשיו צריך ליצור ולעשות'. ובאמת, למרות שהכלים היו דלים, זכיתי להשתמש בידע שיש לי כדי להתקדם הלאה. במסגרת שיתופי הפעולה עם יגאל הושיאר מ'ניצוצות של קדושה' ויהודה גרובייס מ'גרובייס הפקות', נפתח לנו שער חדש של עשייה, ועשינו המון דברים ביחד. הם זזים מהר בעשייה, ונכון שזה לפעמים מוריד באיכות, אבל בעולם שלנו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיתקע יותר מדי זמן. איתם הבנתי שאפשר להביא איכות טובה גם כשלא עומדים לרשותך כל התפאורות הכבדות, הצוותים והקייטרינג. רוב העבודה איתם נעשתה החל משנת 2000. בחמש השנים הראשונות עשינו המון. בשביל אמן, הכי חשוב זה לעשות. כשאתה עושה - אתה מרגיש כל הזמן מלא".

הקמע שנשמר מגיל שש

במסגרת המילוי הפנימי הקים וייגל את משפחתו, וזה הדבר החשוב ביותר מבחינתו. "קשה להיות אבא טוב ולגדל שישה ילדים", הוא מודה. "זה ממלא אותך, ויש במקביל עול פרנסה. מהר מאוד אתה נכנס לקהילה, עשייה, זוגיות, אבהות, וכמובן תורה".

וייגל הזכיר תורה, ואני לא יכול להתאפק מלהידרש לסוגיית חב"ד. במהלך הריאיון דילגנו בכמה מקומות בכפר חב"ד, וכל פעם מחדש הופתעתי להיתקל במנהגים שונים, אמונות שונות ואווירה כללית שונה. "זה קרה כי ככה רצו משמיים", אומר וייגל בפשטות. "בהתחלה לא ידעתי בכלל מה זה חב"ד. אבל אז נזכרתי במשהו מעניין מהעבר. בגיל שש קיבלתי מאיפשהו שקית ניילון שבתוכה 20 אגורות וכרטיס קשיח עם תמונה של איזה סבא טוב, שהיום אני מבין שזה הרבי מליובאוויטש. זה היה תמיד מין קמע שלי, והוא הלך איתי כל השנים לכל המקומות, בכל הזמנים. עד היום יש לי את התמונה הזו.

"כשסיפרתי לאחי על הוריקן שעבר בפלורידה ו'דילג' על שכונה שבה התגורר שליח חב"ד, אחי כל כך התעצבן. אנשים רציונליים אוהבים הוכחות, ואני דווקא אוהב מאוד אמונת צדיקים. הנה, תראה, מגיל שש אני שומר משהו כביכול בלי סיבה - ופתאום זה התחבר. בדיעבד אני מרגיש שזה שורש הנשמה, וחיבור לגישה של לצאת לעולם ולקרב יהודים באהבה. אחד הדברים הטובים ביהדות הוא שיש זרמים. ככל שאתה לומד, אתה מבין כמה חשוב לקבל כל אחד עם הזרם שלו. אנחנו מכילים הרבה צבעים, ולכל צבע יש את המשמעות שלו". 

איך זה משפיע על היצירה, היום אתה יוצר ממקום אחר?

"כן, בטח. אני יוצר ממקום שבו אני חושב 'מה יגיע לנשמה של היהודי שיראה את זה? האם זה יקרב אותו לתורה ומצוות?' ואם לא - אין לי מה לחפש שם. לכן אני משתדל לשכוח את הציניות והביקורת, ופשוט להוסיף אור".

בשנה האחרונה הזכיר וייגל את יכולותיו הדרמטיות המשובחות גם לקהל הישראלי הרחב, כשהשתתף בסרט המצליח "למלא את החלל". הוא אמנם מאוד נהנה בצילומים, אבל לא הרשה לעצמו להתענג על ההצלחה יותר מדי, ומבין ששוק הקולנוע המקומי לא יכול לספק הצעות דומות בתדירות גבוהה. "התקבלתי לסרט בעקבות אודישן אצל רמה בורשטיין. באופן כללי הסתדר לי להשתתף בהפקה שמתארת את החיים החרדיים באופן מכובד וחשוב. עשיתי גם שאלת רב אם להשתתף בסרט. בחזרות היתה שאלה איך השחקנים יגלמו חרדים, כשהחיצוניות שלהם מאוד לא דתית. כשהגעתי ליום הצילום הראשון הופתעתי לראות עד כמה הזקנים המודבקים נראים אמיתיים, עד שאפילו אני התבלבלתי. על הסט היתה אווירה של עשייה משותפת שהצליחה ליצור הרמוניה יפה. זכורה לי סצנה מאוד יפה של ריקוד חתונה, שבמהלכה הבימאית אמרה 'קאט!', אבל הצוות, כולל הצלם, המשיך בריקודים סוערים. באופן כללי אני חושב שזה סרט יפה וחשוב, שמהווה עוד פריצת דרך בגשר האמנותי שנוצר בין חברות שונות. זה עוד צעד בדרך למקום מאוד חיובי וטוב".

איך היה לחזור להפקות גדולות?

"הופתעתי מאוד שלא הרגשתי שינוי משמעותי משאר ההפקות. זו לא היתה הפקה חריגה, הסרט היה יחסית נורמלי מבחינת היכולת ההפקתית. גם הלוקיישנים לא היו איזה משהו מסעיר של מסוקים ופיצוצים באוויר. ההרגשה היתה טובה ונחמדה, שיש צוות רציני ומקצועי שנותן כל מה שהוא יכול".

ההשתתפות בסרט היתה למעשה החזרה הראשונה שלך לעשייה קולנועית מקצועית מאז החזרה בתשובה, לא כולל השתתפות קצרה ב'אושפיזין'. זה נתן תיאבון?

"אפשר להגיד שכן".

למה "אפשר להגיד"?

"תשמע, העולם שלנו הוא עולם עני. הכל מגרה את התיאבון. מי לא רוצה לחיות בבית מפואר? אבל זו שטות לחשוב כך. אתה יודע, הכל תלוי מה הקב"ה רוצה. בסופו של דבר, גם כשניסיתי להגיש כל מיני דברים לקרנות, לפעמים זה הולך ולפעמים לא. לכן לא משנה מה התיאבון שלי, משנה האם זוכים לברכת שמיים. לא משנה מה אני רוצה – יותר משנה מה אני עושה. כרגע אני עדיין לא רואה את עצמי פורץ עם תסריט מדהים משלי לעולם הכללי. עם זאת, יש לי חלומות וכמה סיפורים יפים שאני רוצה לתסרט, כמו סיפורי הבעל שם טוב, אבל לא הכל מתאפשר. לא פשוט להיות יהודי פשוט, מסתבר".

כיום וייגל מפיק ומשתתף בסרט חדש של אברהם מרדכי סגל, 'שיחה ממתינה', העוסק בהקשבה בחינוך; כמעט מדי יום בשש השנים האחרונות הוא מופיע בהצגות במרכז המבקרים 'מאחורי הדבש' בכפר חב"ד; הוא משתתף בצילומי העונה השלישית של תכנית הילדים "צור משלנו" בערוץ הידברות, וכמובן שתוך כדי גם מככב בהצגות ילדים שונות, כמו 'משנה המידות' ביחד עם יואב עמיר. "יש המון עשייה שלא נראית בחוץ, וזה לא מפריע לי. עיקר העניין הוא הבית", הוא אומר בפשטות.

אבל לא הכל חלק. כאדם בעל מודעות תקשורתית גבוהה, וייגל לא בדיוק שבע רצון מהשיח הישראלי הנוכחי, שמתנהל ברובו בשפה ברורה אחת, צינית ונטולת חמלה. "עושים פה ממש עוולות", הוא אומר. "הכי מרגיז אותי שלא רואים כאן את האנשים הטובים. התקשורת פשוט שמה ללעג ולקלס כאיזשהו מוטו את העניין הזה, למרות שיש גם מהפכה תקשורתית מהצד האמוני. אבל בכל זאת, הנתק בתוכנו, בין אלה שמטיילים בקניונים וקונים מותגים, לבין אלה שחיים תחת טילים, פשוט עצום. לי למשל היתה בעבר סטיגמה חזקה על מתנחלים. פתאום אתה מכיר אותם ורואה שאלה אנשים מדהימים עם דעות ברורות ומשמעותיות. במקומות אחרים לא רוצים בכלל לתת להם להשמיע את קולם, וזה נורא מעציב. החוכמה היא למצוא את הדברים היפים המשותפים בינינו, לחזק אותם, לבסס אותם, לשמור על האחדות, על הכבוד ההדדי. הרי זוהי ההרמוניה והשלמות".


יהודה עציון: נרגש מהבחירה של מיכאל

כשפנינו ליהודה עציון על מנת לשמוע את נקודת המבט שלו מאותה תביעה מסקרנת סביב ההצגה 'מלחמת אחים', הוא נשמע מפויס ונטול כל משקע. "אני יודע ושומע בדרכים עקיפות שחל שינוי בחייו של מיכאל, ואת זה שהוא קושר זאת להצגה ואליי ולמעמד בבית המשפט", הוא אומר. "אני מקבל את זה בהמון רגישות ואהבה. אני מאוד נרגש מהדבר הזה. נכון שאמרתי לו משהו במסדרונות בית המשפט, אבל לא חשבתי אז שאלה יהיו התוצאות. זו מתנה יקרה שאני מודה לקב"ה שהיא ניתנה, ובמידה מסוימת אני גם מודה למיכאל עצמו שהוא פירש כמו שפירש ועשה מה שעשה".

אין בלבך עליו בכלל?

"בדיעבד – בטח שלא. זה נתיב מפותל של השגחה".

ואיך קרה שלא דיברתם על כך מעולם?

"נכון, לא דיברנו על זה בעצמנו. אני מאוד מכבד את וייגל ונרגש מהסיפור הזה, אבל לא הרגשתי צורך להרים אליו טלפון אם הוא לא הרגיש צורך. אני אומר את זה באופן נקי, זה בסדר גמור שהוא לא התקשר. אני לא חייב להיות שם ברגעים אחרים בחייו, מספיק שהייתי ברגע הזה". 

ואתה מצליח לשחזר מה עבר לך בראש כשאמרת לו "אתה משלנו"?

"זה לא ציטוט מדויק, אבל קרוב. ההערה היתה דומה, ומיכאל לקח אותה לאן שהוא לקח אותה, וזה בסדר גמור. מה היה באמת? בוא נעזוב את זה ככה".

לקראת סוף השיחה משחרר עציון פרט מידע מפתיע: יענקל'ה אגמון, שהיה אחד הנתבעים במשפט ההוא, הוא בן דוד ישיר של אביו. "יש לנו תמונות משפחתיות שבהן אבא שלי והוא יושבים על כתפי הסבתא. הם גדלו יחד בפולין, עלו יחד לארץ, אבל היום המשפחות כמעט מנותקות. לעיתים רחוקות מאוד אנחנו נפגשים בשמחות. אין ממש קשר. אבא והוא משכו לכיוונים שונים לחלוטין. יצא מצחיק שהאיש הכי זר לי בבית המשפט היה למעשה בן משפחה, והאיש הכי מרוחק משפחתית היה מיכאל וייגל. גם בזה יש היפוכים משחקיים".

אתה ואגמון לא דיברתם במהלך המשפט? לא היה ביניכם ערוץ ישיר?

"כמעט שלא. אולי סוג של סמול-טוק, אבל שום דבר משמעותי".